האיש שלחם בחנוכיות הודה בסוף ימיו: “הרבי צדק, אנחנו טעינו”

החנוכייה הציבורית הראשונה הודלקה בקניון העצמאות בפילדלפיה לפני 50 שנה

בליל חנוכה קר של חורף 1974, העלו חמישה חב”דניקים חנוכיית עץ קטנה אל קניון העצמאות בפילדלפיה. הם לא עשו הרבה פרסום, אבל אחרי כמה שעות של הסברה לעוברים ושבים על חג החנוכה, הם שרו את הברכות והדליקו נר אחד על החנוכייה – לציון הלילה הראשון של החג.

כך נולדה לפני 50 שנה החנוכייה הציבורית הראשונה בעולם. כיום מקימים שליחי חב”ד כ-15,000 חנוכיות ענק בכיכרות ציבוריות מוושינגטון ועד וינה, מסיביר ועד מלבורן.

בכתבה באתר ‘חב”ד אורג’, מגולל דוד מרגולין את ההיסטוריה של החנוכיות שמציפות היום את כל העולם – מהרגע שצץ הרעיון, דרך המאבקים המשפטיים של גורמים ליברליים – ועד ההודאה המפתיעה של המתנגדים להצבת החנוכיות במרכזי הערים: “טעינו, הרבי צדק!”

•

“כל הרעיון של הצבת חנוכייה כזו בא ישירות מהשראתו של הרבי להאיר את העולם”, אומר הרב אברהם שמטוב, שליח חב”ד בפילדלפיה מאז שנת 1962 .

הרבי מליובאוויטש פתח רק שנה קודם לכן במסע מודעות עולמי לחג חנוכה -,שקרא להדליק בכל בית יהודי חנוכייה, ולעודד יהודים אחרים להדליק גם הם.

” יש יתרון מיוחד במצוות אורות החנוכה”, הסביר הרבי, “שהרי כאשר יהודי מדליק חנוכייה , בוקע ממנה אור ממשי. ומאיר את הרחוב”.

בחודשים שלאחר קריאת הרבי, פרסמו פעילי חב”ד מודעות ב’ניו יורק טיימס’, ייצרו והפיצו עשרות אלפי חנוכיות מפח לצד קופסאות נרות, והדפיסו אינספור חוברות המפרטות כיצד להדליק נכון את החנוכייה. “כל להבה קטנה נחשבת”, נכתב בחוברת. “עכשיו יותר מתמיד, הצטרפו ליהודים ברחבי העולם בהדלקת אורות חנוכה!”

אבל החנוכייה הציבורית לא הייתה קיימת – עד שחנוכיית העץ הוצבה בפילדלפיה. הרב שמטוב דאג שתהיה מצלמה בהישג יד כדי לצלם את הרגע – שהפך להיסטורי. התמונה מציגה אותו וארבעה צעירים מצטלמים עם החנוכייה, כשברקע ‘היכל העצמאות’ – בית ‘פעמון החירות’ והמקום שבו אומצה הכרזת העצמאות ונוסחה ואושררה החוקה האמריקנית. התמונה פורסמה שבוע אחר כך בעיתון היהודי המקומי.

“זו לא הייתה חנוכייה גדולה, אבל הייתה מרגשת”, אומר הרב דוד גולובינסקי, שהיה אז פעיל בבית חב”ד בפילדלפיה – ומי שבנה את החנוכייה. “העיקר שזה נעשה. היום, כשאני רואה חנוכיות בכל מקום, אני חוזר לחשוב על הרגע הראשוני הזה. אני גאה שהייתי חלק מזה”.

לא לקח הרבה זמן עד שחנוכיית העץ הקטנה הזו הפכה למשהו גדול יותר.

שנה לאחר מכן,  הרב חיים איצ’ה דריזין, שליח חב”ד בסן פרנסיסקו, הציב חנוכייה בגובה 7 וחצי מטר ב’יוניון סקוור’. עד שנת 1976 הקים הרב  שמטוב חנוכיית פלדה בודל זהה – שהוצבה ליד ‘היכל העצמאות’. באותה שנה חגגו בארה”ב  200 שנה, והחנוכייה בפילדלפיה הפכה למשתתפת רשמית בחגיגות ה-200 של העיר.

•

כיום, שליח חב”ד המבקש להציב חנוכייה בכניסה לעיר או בכיכר מרכזית יש שלל ספקים לבחירה: חנוכיות ענק זמינות בכל הסגנונות והגדלים. אבל אז, נזכר הרב אלחנון ליסבון, שליח חב”ד בבולטימור שהיה חלק מצוות בית חב”ד של פילדלפיה בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, צריך היה קשרים בעסקי הפלדה כדי להכין חנוכייה ענקית.

ראש עיריית פילדלפיה, פרנק ריזו, הצטרף לחגיגת החנוכה ב-1976, ובשנים הקרובות יתגלה כבעל ברית גדול של החנוכייה הציבורית. כאשר בשנת 1979, הסניף המקומי של ACLU תקף את חנוכיית ‘פעמון החירות’, בטענה שזו הפרה של עיקרון ההפרדה בין הדת למדינה, ראש העיר ריזו הנחה את עורך הדין העירוני שלדון ל. אלברט להגיב באופן חד-משמעי: “לא רק שעיריית פילדלפיה לא תורה על הסרת החנוכייה”, אמר אלברט לתקשורת, “אלא למעשה, היא תהיה גדולה ומוארת מתמיד”.

בעוד הרוב המכריע של הקהילה היהודית קיבל בברכה את החנוכיות הציבוריות של חב”ד ואת הגאווה והאור היהודי שהם טיפחו בלילות החורף, ההנהגה של חלקים מהקהילה היהודית המאורגנת יצאה בחריפות נגד החנוכייה. אל ארגון ה-ACLU  הצטרפו באותה תקופה ארגונים יהודיים ליברליים, כמו ‘הקונגרס היהודי האמריקני’, ‘הליגה נגד השמצה’, כמה מועצות מקומיות ליחסי קהילה יהודית וארגון הגג של התנועה הרפורמית.

•

באותו חורף של 1979, בחר הרב שמטוב להגיב לזעם של ACLU בצחוק – תרתי משמע: הוא הביא אל טקס הדלקת החנוכייה את הקומיקאי היהודי שגדל בפילדלפיה ג’ואי בישופ (שנולד כיוסף גוטליב) כאורח הכבוד.

כל ההתנגדות המקומית שהייתה לחנוכיית חב”ד בפילדלפיה התפוגגה עד אמצע שנות ה-80. עם זאת, במקומות אחרים בארה”ב, המתנגדים חשבו שהמאמץ להסיר את אורות החנוכייה מעיני הציבור חשוב מספיק כדי להגיש תביעה – מה שהגיע לשיאו בפסיקת בית המשפט העליון בארה”ב לטובת הצבת החנוכיות.

מתנגדיה היהודים של החנוכייה הציבורית – וכמעט כולם היו יהודים – טענו שהצבת החנוכיות תאיים על יהודים על ידי שחיקת ההפרדה בין דת ומדינה.

“אילו קיבלתי את מכתבך לפני שנים, כשהתחיל העיסוק בזה, הייתה לי משימה קשה יותר להגן עליו, מהסיבה הפשוטה שהתוצאות החיוביות הצפויות היו אז עניין של השערה”, כתב הרבי לד”ר ג’וזף ב’ גלזר, מראשי התנועה הרפורמית, בשנת 1978. “אבל כעת, לאחר שהתוצאות נצפו במשך מספר שנים, המשימה שלי היא קלה, שכן ההערכה הכללית והתוצאות המועילות עלו בהרבה על הציפיות שלנו. העובדה היא שאינספור יהודים בכל חלקי ארה”ב התרשמו וקיבלו את השראת רוח החנוכה שהובאה אליהם – עבור רבים מהם בפעם הראשונה”.

נכון לעכשיו, רבים מהמתנגדים להצבת החנוכיות בעבר נותנים כיום חסות לתצוגות חנוכיות פומביות משלהם.

לקראת סוף חייו, מנהיג ‘הקונגרס היהודי האמריקני’, ארתור הרצברג, הודה שהוא היה בצד הלא נכון של הקרב. “חשבנו שאתה צריך להיות יהודי בבית ואזרח ברחוב”, אמר. “הרבי חשב, שבהיותך יהודי ברחוב אתה תהיה יהודי טוב יותר בביתך. הוא צדק ואנחנו טעינו”.

•

מה שהתחיל בפילדלפיה, מקום הולדתה של העצמאות האמריקנית, ובסן פרנסיסקו, ביתה של התרבות הליברלית, לא נשאר שם.

חב”ד הציבה את החנוכייה הציבורית הראשונה של ניו יורק בשנת 1977, מחוץ למלון פלאזה הממוקם בשדרה החמישית ורחוב 59. מאז 1986 נמצאת במקום החנוכייה הגדולה בעולם, בעיצובו של הפסל יעקב אגם.

הכתבה הראשונה בעיתון. צילום: מרכז ליובאוויטש פילדלפיה

באותה שנה שהרב שמטוב הביא את הקומיקאי בישופ כדי להקל על מצב הרוח בפילדלפיה, הוא עמד בראש הקמת חנוכייה ציבורית בפארק לאפייט בוושינגטון הבירה.

איזו דרך טובה יותר לחנוך את החנוכיה, חשב לעצמו החב”דניק השאפתני, מאשר להזמין את נשיא ארה”ב בעצמו להשתתף? בעזרת יועץ מדיניות הפנים של הבית הלבן, סטיוארט אייזנשטאט, זה בדיוק מה שקרה: ב-17 בדצמבר 1979, הלילה הרביעי של חג החנוכה, יצא הנשיא ג’ימי קרטר מהבית הלבן והדליק את השמש, לפני שבנו הצעיר של אייזנשטאט קרא את הברכות והדליק את החנוכייה.

בליל הרביעי של חנוכה 1979 ג’ימי קרטר הצטרף לרב אברהם שמטוב והפך לנשיא האמריקני הראשון בהיסטוריה שהדליק בפומבי חנוכייה של חנוכה, תוך שהוא פותח מסורת שנתית בבירה וושינגטון

“הרגשתי שחשוב למדינה שלנו לממש את מחויבותה לפלורליזם דתי על ידי הדלקת החנוכייה על אדמת הפארקים של ארה”ב”, אמר קרטר ל’וושינגטון פוסט’ בשנת 2020. “קיוויתי שזה יעזור לרומם את החג היהודי הזה – לחג שכל האמריקנים, ואני אסיר תודה שהאירוע השנתי הזה גדל הרבה יותר עם הזמן”.

התופעה לא נשארה בארצות הברית. בשנות ה-80 החנוכייה הציבורית עלתה בבואנוס איירס ובלונדון, בפריז ובמילאנו. עם נפילת הקומוניזם הצטרפו למקומות אלו ברלין ומוסקבה.

בשלב זה כבר יהיה קשה למצוא עיר או מדינה ללא חנוכייה ציבורית.

לויס ימפולסקי עבדה כעוזרת אדמיניסטרטיבית בבית חב”ד בפילדלפיה מאז 1982. ימפולסקי, כיום בת 80, הייתה מי שעזרה בזמנו להתכונן לאירוע ההדלקה  השנתי.  למרות שהרבה מאוד השתנה מאז שהרב שמטוב קיבל  אותה לראשונה לעבודה במשרד לפני 42 שנה – לחב”ד יש היום כמעט 40 סניפים באזור פילדלפיה –  ההתרגשות ששלה מהדלקת החנוכייה נותרה קבועה.

“חנוכיית פעמון החירות מפוארת מאוד, במיוחד בלילה כשהם מדליקים אותה”, אמרה. “עדיין יש לי עור ברווז כשאני רואה את זה”.

החנוכייה הציבורית, לדבריה, אפשרה ליהודים להיות פתוחים יותר וגאים יותר במי שהם, ושיתפה את כולם במסר האוניברסלי של חנוכה – חירות על פני עריצות. וזה לא במקרה שזה התחיל את כל אותם חנוכה לפני בפילדלפיה. “זו ערש החירות”, אמרה. “אם לא כאן, אז איפה?”

•

ויש עוד התפתחות מדהימה.

כותב הכתבה דוד מרגולין צייץ קידום שלה בחשבון הטוויטר שלו. אליוט קאופמן ממערכת העיתון ‘וול סטריט ג’ורנל’ הדהד אותה בחשבון הטוויטר שלו והציג את הציטוט הבא מהכתבה: “לקראת סוף חייו, מנהיג ‘הקונגרס היהודי האמריקני’, ארתור הרצברג, הודה שהוא היה בצד הלא נכון של הקרב. חשבנו שאתה צריך להיות יהודי בבית ואזרח ברחוב’, אמר. ‘הרבי חשב, שבהיותך יהודי ברחוב אתה תהיה יהודי טוב יותר בביתך. הוא צדק ואנחנו טעינו'”.

מי שהגיב לו היה אברהם פורסמן, מי שכיהן כמנכ”ל ‘הליגה נגד השמצה’ בשנים 1987–2015 – אחד הארגונים שלחמו בהצבת החנוכיות – ומאז שנת 2016 מכהן כראש המרכז לחקר אנטישמיות במוזיאון המורשת היהודית.

“גם אני – טעיתי כל השנים האלה”, צייץ בתגובה לדבריו של ארתור הרצברג.

קאופמן הגיב לפוקסמן: “טוב לשמוע, תודה על השיתוף”. וגם כותב הכתבה מרגולין הצטרף: “תודה על השיתוף, ר’ אייב!”

הרב דוד אליעזרי, שליח חב”ד בקליפורניה הגיב וסיפר: “הרצברג אמר  לי את הדברים בראיון בביתו, שצוטט בספרי ‘הסוד של חב”ד’. מה שעושה את זה יותר מעניין זה ש הוא עמד בראש ‘הקונגרס היהודי האמריקני’, כשהוביל את המאמץ המשפטי נגד חב”ד. בשקיעה של חייו הוא הפך לתומך חב”ד”.