1.
“אשמח מאוד אם תמצא שתי דקות לשיחה איתי”, כתב לי ד”ר יונתן שוסהיים השבוע, “אני רוצה לחלוק איתך משהו שלדעתי יהיה לך חשוב”.
ד”ר יונתן שוסהיים, מומחה ברפואת נשים, הוא בנו של ד”ר אלי שוסהיים זצ”ל, האיש והאגדה, מייסד אגודת ‘אפרת’. חשבתי שהוא מחפש אותי בעניין שקשור לפעילות הארגון, אבל לא. “אני מדבר איתך כאבא של אמונה, שהייתה מאורסת ליהונתן דויטש הי”ד”, הוא פתח.
הוא לא היה צריך לרענן את זיכרוני. גם בשנה כה קשה, עם כל כך הרבה נופלים, אי אפשר לשכוח את סיפורו של עלם החמודות שנרצח בפיגוע ירי בבקעה, שבועות ספורים לפני חתונתו, וימים ספורים אחרי שחזר מהקרבות בחאן יונס. זכרתי גם שיהונתן הוקפץ לנחל עוז בשמחת תורה, עבר עם הצוות שלו במגלן בין הבתים והציל חיים.
“אתה עוסק הרבה בדף היומי”, אמר לי שוסהיים, “זכיתי לסיים הבוקר את מסכת בבא בתרא, וכתבתי איזה טקסט, עם התחושות שלי סביב הסיום הזה”.
תודה שחשבת עליי, אמרתי לו. אני שמח ומתרגש בכל פעם מחדש לקרוא טקסטים של אנשים שכותבים על המפגש שלהם עם הדף היומי ומה הוא עשה לחייהם.
ד”ר שוסהיים שלח לי את הטקסט, התחלתי לקרוא, והבנתי מיד שעם כל הכבוד למסיימים או למתחילים אחרים השבוע – ויש הרבה כבוד! – הסיפור שלו הוא משהו מיוחד.
2.
“זה ללא ספק היה הסיום הקשה בחיי”, פתח ד”ר שוסהיים. “ולא, זה לא קשור לקושי של המסכת, שהרי ישנן מסכתות שכבר סיימתי, קשות ממסכת בבא בתרא. זה גם לא האורך שלה. הסיבה נעוצה במשהו אחר לחלוטין, והוא העובדה שזה הסיום הראשון שאני עושה לאחר הסיום הקודם שלי.
ישאל השואל ויאמר: ברור שלאחר הסיום הקודם, יגיע הסיום הנוכחי. ובכן, בבואי לערוך את סיום המסכת הנוכחי, איני יכול להתנתק מהסיום הקודם, של מסכת בבא מציעא, שמלווה אותי בכל יום, ללא הרף. את הסיום ההוא ערכתי ביום שישי, ט”ו סיון, ערב שבת פרשת בהעלותך תשפ”ד, במסיבת האירוסין של בתנו אמונה עם ארוסה, יהונתן דויטש.
רציתי להעניק לזוג הצעיר מתנה רוחנית עם משמעות מיוחדת, ולכן ערכתי במסיבה סיום על מסכת בבא מציעא. כשדיברתי, קישרתי את המשנה הראשונה במסכת להתנהלות זוגית נכונה, אך מה שנחרט אצלי עמוק בלב ובראש, ושב אליי בכל עת, הן המילים שאמרתי להם בהמשך הדברים: גם בחיים, ולא רק בתלמוד, אנו עוברים ממסכת למסכת: מסכת ‘ינקות’, לאחר מכן מסכת ‘ילדות’, מסכת ‘התבגרות’ וכן הלאה. כאשר לכל מסכת יש את הייחודיות שלה, האתגרים שלה והרגעים המיוחדים שלה. והנה אתם עכשיו הגעתם למסכת ‘אירוסין’, מסכת מדהימה, מכוננת, שמלמדת אותנו המון לקראת ההמשך.
יעצתי להם כיצד לגשת למסכת הזאת, מה העיקר ומה הטפל בה, דיברתי על ה’סיום’ המפואר והשמח שנערוך להם למסכת זו ביום נישואיהם והמעבר ממסכת ‘אירוסין’ למסכת ‘קידושין’, וחתמתי את דבריי באמירה שאין לי ספק שיהיו זמנים שבהם הם ירצו לשוב אל המסכת הזאת ולשחזר אותה, ולכן חשוב שישקיעו בה, ואני מאחל להם שיצליחו להיות כל הזמן בתודעה הזאת – תודעת אירוסין. לא חלמתי איזו משמעות המשפט הזה יקבל בהמשך…”.
3.
“מסכת בבא מציעא הסתיימה”, כותב שוסהיים, “ומיד לאחר מכן התחלתי בלימוד מסכת בבא בתרא, עם ציפייה למסע ארוך ומרתק של המסכת הארוכה בש”ס ועם ההתרגשות של מסכת חדשה והתהייה כיצד יהיה הלימוד בה. לרגע לא דמיינתי שהלימוד במסכת הזאת יהיה הקשה בחיי. ביום ראשון, ז’ באב התשפ”ד, נרצח יהונתן הי”ד בצומת מחולה, כשהיה בדרכו לביתנו ביישוב עפרה לפגוש את אמונה, ולהמשיך לעסוק במסכת אירוסין ולהתכונן למסכת קידושין.
אין ולא יהיו מילים לתאר את עוצמת השבר, ההלם והכאב שחשנו כולנו באותם ימים נוראיים. רק לאחר כמה ימים ניסיתי לשוב לשגרת הלימוד של הדף היומי, וגיליתי באופן לא מפתיע שהדבר הפך להיות קשה על גבול הבלתי אפשרי. הקימה בבוקר מוקדם מלילות לבנים טרופי שינה, פתיחת הגמרא בידיים נטולות כוח, ניסיון חסר סיכוי ליישוב הדעת אמיתי שמאפשר לימוד ראוי, ויותר מדי רגעים שבהם כל מה שאני רואה כשאני מביט בדף הוא אותיות פורחות באוויר”.
4.
וואו. שמענו השנה הרבה הורים שכולים, לצערנו. שמענו הרבה אלמנות. אבל ד”ר שוסהיים אפילו לא ישב שבעה על מי שהיה כמעט חתנו. למעשה, הוא במעגל השני, זה שבכלל אמור לחזק את האבלים.
שמעתי לאחרונה הגדרה עמוקה למצב הזה מד”ר יוסי בן גל, סבו של סרן רועי בית יעקב הי”ד. יוסי אמר שהוא, הסבא, לא יושב שבעה אלא “עומד שבעה”. איזה תיאור מדויק. עומדים שבעה. הסבים והסבתות של הנופלים עומדים סביב ההורים האבלים לסומכם, דואגים, מחזקים, אבל הם עצמם זקוקים לחיזוק ונחמה.
נחזור לד”ר שוסהיים ולאותיות שפורחות מולו באוויר. “אז כיצד המשכתי ללמוד את הדף, דבר יום ביומו, ולהגיע השבוע לקו הסיום של מסכת בבא בתרא?”, הוא שואל, ועונה: “התשובה הפשוטה והברורה לשאלה הלא פשוטה הזאת היא: בזכות ולמען יהונתן הי”ד. בימים הראשונים שבהם ניסיתי לשוב ללימוד, המנוע שנתן לי כוחות בסיסיים היה הרצון ללמוד לעילוי נשמתו. זה היה חשוב מאוד, אך לא העניק את מלוא הכוחות הנדרשים לשם כך. חיפשתי עוד ועוד מקורות שמהם אשאב כוח להמשך המסע היומיומי.
כעבור זמן לא רב זה קרה, וזה הגיע היישר מיהונתן הי”ד. אורי, אביו יבדל”א של יהונתן, שלח לי באחד הבקרים הודעה ששלחה לו מכרה, שסיפרה שהייתה בכמה חתונות והחליטה לעטר את המתנות שהעניקה לזוג במילים יוצאות דופן בעוצמתן, שאמר יהונתן במסיבת האירוסין שלו במרפסת ביתנו.
אומנם ישבתי צמוד אליו, אבל לא קלטתי בזמן אמת את העומק ואת החשיבות של המילים הקצרות שהוא אמר באופן טבעי באותו אירוע. וכך אמר החתן יהונתן הי”ד שקיבל חופשה קצרה מהקרבות בחאן יונס לצורך האירוסין: ‘מלחמה זה החלק הקל. האירועים הכבדים זה החלק הקל. מה שבסוף קונה ארץ, קונה מדינה, קונה עַם – זה העוד בית, עוד משפחה ועוד מעשים קטנים שאנחנו מקיימים. שגרת חיים. זה בסוף מה שבונה ארץ. בדבר הזה אני מרגיש שיש לי זכות ענקית, להצטרף. אני באמת מאמין שזה לא רק חלק, בנוסף למלחמה שאנחנו עושים עכשיו – אלא זאת ה־מלחמה’.
בשנייה שבה קראתי את המילים הללו קיבלתי את המענה שאליו חיכיתי, את הכוח שאליו נזקקתי. הן לא הותירו בידי כל אפשרות לוותר, להרים ידיים, להתייאש. ראיתי את יהונתן לנגד עיניי מדבר על חשיבות המעשים הקטנים, על שגרת החיים, ולא יכולתי לחשוב שעכשיו אאכזב אותו ולא אקיים את מורשתו שנאמרה אצלנו בבית, סנטימטרים ספורים ממני. זו לא יכולה להיות אופציה בשבילי”.
5.
שוב וואו. לא מעט לוחמים בעזה או בלבנון דבקים בלימוד הדף היומי. זה דבר מדהים. ראינו תמונות מרגשות שלהם. עשינו לייק. אבל אין שום תמונות של אבא של ארוסה, שאיבד את חתנו המיועד, שיושב מול הגמרא בשעת בוקר מוקדמת בביתו השקט בעפרה, אחרי לילה בלי שינה, לפני יום עבודה עמוס במרפאה, ומנסה להיאחז בדף היומי. כמה עוד גיבורים כמוהו יש?
ואני לא מדבר רק על המשפחות השכולות. אלא אפילו, להבדיל, על מפונה מקריית שמונה, שמנסה לשמור על סדרי הלימוד שלו בתוך החיים המבולגנים. כמה כוחות נפש צריך בשביל זה. וכמה כוחות נפש מקבלים מזה. גם את זה צריך לזכור. הרי הדף היומי לא נשאר חייב. המשמעות שהלימוד נותן, העוגן, החיבור לנצח, השפיות, השמחה. זה משהו ששווה את המאמץ הזה.
איך שר ישי ריבו בשיר החדש שלו על לימוד תורה? “לולא תורתך שעשועיי, כמעט אבדתי בעוניי, לולא תורתך שעשועיי, את הארת לי את ימיי, את הצלת לי את חיי”.
6.
“בכל יום מאז”, ממשיך ד”ר שוסהיים, “כשאני מתיישב בבוקר מוקדם מול הדף שעליי ללמוד באותו יום, חרף כל הקשיים, העייפות וכאבי הנפש והלב, אני חושב על המשפט הזה, והוא נותן לי את הכוח ואת היכולת ללמוד ולהמשיך. אשקר אם אומר שהדברים קלים או שהריכוז בלימוד הוא כפי שהיה קודם לכן, אבל מבחינתי גם הלימוד במתכונתו הנוכחית הוא סוג של ניצחון, של שגרת החיים. אלה המעשים הקטנים שאותם עלינו להמשיך לעשות. וכך, יום אחר יום, מלחמה מחדש, עד לכיבוש היעד של סיום המסכת. למענו של יהונתן, וללא כל ספק מכוחו של יהונתן.
באופן סמלי ביותר, בימים הסמוכים לסיום המסכת, התבשרנו כולנו על סיום נוסף. סיום המרדף אחרי חוליית הרוצחים שביצעה את הרצח המתועב, בהריגתם של שניים מתוכם ובמאסרו של השלישי. ללא כל ספק זהו סיום שחיכינו לו. הוא אינו מביא עימו נחמה או ישועה, אך הוא מביא עימו צדק, משפט, אמת ומוסר. בדיוק אלה הם הערכים שמהווים את הבסיס למסכת הבאה, מסכת סנהדרין. גם אותה אלמד אי”ה עם כל המורכבות שבדבר, למענו ומכוחו של יהונתן, בתפילה כי מצמיח ישועות ורופא לשבורי לב יחבוש את כאבנו ויצמיח לכולנו ישועות ונחמות”.
וד”ר שוסהיים מסיים את המכתב בתיאור של הסיום עצמו: “אם יום הסיום אמור להיות סוג של ‘יום טוב’ בשביל המסיים, הרי שבשבילי זה היה יום מורכב ולא פשוט. המחשבות, הזיכרונות, התהיות והכאב היומיומי לא יכולות לאפשר חגיגה אמיתית בסיומה של המסכת. זו הסיבה שבחרתי שלא לציין את הסיום כפי שנהוג ומקובל – בשמחה ובפומבי. לא היו לי כוחות נפש לזה. סיימתי את שורות הלימוד האחרונות, אמרתי את נוסח הסיום ביני לבין עצמי, ופתחתי את מסכת סנהדרין כדי להתחיל את הלימוד הבא”.
7.
הרבה סיומים חגיגיים מתקיימים בימים אלה. מושקעים, גדולים ושמחים מאוד. כך צריך להיות. ברוב עם הדרת מלך. זה חשוב ללומדים, זה חשוב למשפחות של הלומדים שגם הן חלק בלתי נפרד מהחגיגה, זה חשוב לכבוד התורה. אבל אני בטוח שהסיום הקטנטן והאישי הזה, של איש אחד, שאומר לבד, לעצמו, בקול נשנק, “לא נתנשי מינך מסכת בבא בתרא, לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי”, עשה רעש גדול בשמיים.
נדמה לי שהמסר המהדהד והמחייב של הדברים ברור. וכמה שאנחנו צריכים לימוד תורה בימים אלה, לשמירה ולהגנה, לסייעתא דשמיא, ללוחמים, לחטופים ולכל עם ישראל.
אבל את מילות הסיום ניתן לד”ר שוסהיים לומר: “יהיו דברים אלו, יחד עם שאר לימודי, לעילוי נשמתו של הקדוש יהונתן יעקב בן אורי יוסף הי”ד. ואם הם יעניקו כוחות אפילו לעוד אדם אחד שמתקשה בלימוד, ועל ידי כך הוא ימשיך בלימודו חרף כל הקשיים, יהיה אף זה לזכותו של יהונתן”.