ההיסטוריה היהודית היא סיפור מתמשך של סבל ורדיפות, שנאה והתנכלויות מצד אומות העולם כלפי העם היהודי. היו תקופות שעוינות זו הייתה כבושה ולא התפרצה כלפי חוץ, אך גחלת קבועה של שנאת ישראל לחשה תמיד, בכל העמים, בכל התקופות.
רבים וטובים ניסו לרדת לשורשיה של תופעת האנטישמיות. ניסו למצוא לה סיבות וטעמים.
אבל כשבוחנים את האנטישמיות לסוגיה לאורך כל דברי ימי ישראל מגיעים למסקנה שיש בה משהו בלתי-נתפס במונחים הגיוניים רגילים. כל ה’סיבות’ וה’הסברים’ אינם אלא מסווה לשנאה עיוורת, עוינות בסיסית – משטמה ליהודים בגלל עצם היותם יהודים.
עולם הפוך
שנאו את היהודים מפני שהיו עניים, ושטמו אותם בגלל עושרם. רדפו אותם בשל הסתגרותם בארבע אמותיהם, ורדפו אותם מפני שהצליחו לעלות ולהשתלב בכל רובדי החברה. הסיתו נגדם בגלל דבקותם בדתם, ובזו להם כאשר נטשו את התורה והמצוות וניסו להתבולל בקרב העמים. לעגו להם כשהיו חלשים, וגינו אותם כשהיו חזקים. אי-אפשר למצוא שום היגיון עקבי באנטישמיות. זו שנאה שאין לה סיבה ואין לה הסבר.
היו שסברו כי האנטישמיות נובעת מהעובדה שהעם היהודי נע ונד ואין לו מדינה משלו. ברגע שנהיה “עם ככל העמים”, טענו, נוכל להשתלב במשפחת העמים ולזכות ליחס מכובד, ככל עם אחר.
עכשיו כבר יש לנו מדינה, ודווקא משום כך בולטת ההתייחסות האנטישמית כלפינו. מכל בחינה אובייקטיבית היה העולם הנאור צריך להתייצב לימיננו. עם שעבר שואה נוראה, שבה הושמד שליש מבניו; עם שנרדף, עונה והושפל במשך אלפי שנים; עם שעשה הכול כדי להוכיח את רצונו בשלום – היה אמור ליהנות מתמיכת העולם.
מותר היה לצפות שהעולם יגנה את התוקפנות הערבית ויתייצב לימין היהודים הנרדפים.
ואולם ההפך מזה קורה. שוב ושוב קם העולם ה’נאור’ נגד העם היהודי ומביע תמיכה במי ששופכים את דמו. הוא מחבק באהדה את מי שמדברים בגלוי על השמדתה של מדינת היהודים, ומגנה כל פעולת הגנה מצד היהודים. המוסר הכפול זועק לשמיים והצביעות אינה יודעת בושה.
אם איננו יוצאים מכלינו, הרי זה מהטעם הפשוט – כבר התרגלנו.
ההתרפסות אינה מועילה
חכמינו זיהו את האנטישמיות כבר בשחר ההיסטוריה היהודית. “הלכה, בידוע עשיו שונא ליעקב”, קובעת הגמרא. זו מציאות בסיסית, שאינה תלויה בהתנהגותנו ובמאמצינו לרַצות את העולם. ומתברר שדווקא כשהיהודים אינם מתרפסים לפני הגויים אלא עומדים בראש מורם ומתוך עוצמה פנימית – הם זוכים להערכה ולכבוד.
אנו רואים בימינו כי יהודים שומרי תורה ומצוות, הנושאים את יהדותם בגאון, זוכים לכבוד ולהערצה של הסביבה הגויית לאין ערוך יותר ממי שדוגלים בסיסמת “היֵה יהודי בביתך ואדם בצאתך”.
מהמהות היהודית אי-אפשר לברוח, ואולי האנטישמיות היא תזכורת למי שנוטים לשכוח עובדה זו. בהקשר זה כדאי להביא את האמרה המפורסמת על נוסח הברכה “שלא עשני גוי” – אני יהודי בזכות עצמי ולא הגוי, בשנאתו, עשה אותי יהודי..