הבחור שלף סנדוויץ’ מהכיס ואמר: “רוצה בית של תורה? תתחילי להתרגל”

יש הרבה דברים חשובים בחיים. חשובים יותר וחשובים פחות, אבל עדיין – חשובים.

חלק מאותם דברים חשובים מגיעים איתנו עם לידתנו, כמו: הורים, משפחה מורחבת, ואפילו המידות, האופי והאישיות הטבועים בנו. חלקם, נרכוש עם הזמן, כמו: חברים, מחנכים, טיפוח האישיות והמידות איתם נולדנו, והחשוב מכל – שם טוב.

במהלך החיים ניתקל בעוד ועוד דברים שחשובים לנו, באופן ארעי או מכאן והלאה באופן קבוע. לכל אחד גם סולם עדיפויות משלו לדברים החשובים בחייו.

“העיקר הבריאות” – תגיד הסבתא שארון התרופות בביתה לא מבייש בית מרקחת. “קודם נעשה קצת כסף” – יתרברבו הצעירים שעובדים בשביל לחיות וחיים בשביל לעבוד.

בראש מסדר החשיבויות נמצאים שני דברים החשובים באמת. לכל אחד. כל הזמן. שני הדברים הללו ממלאים את סדר היום של האדם מרגע שנולד ועד בכלל. בכוחם להעניק אושר, שלווה ורוגע – מחד, טרדות, קשיים ועצבות – מאידך.

חייו של כל אחד סובבים סביב שני הדברים האלו לאורך כל הדרך, לפניהם, תוך כדי ואחריהם.

הזיווג והפרנסה.

חכמינו כבר נתנו דגש לאופיים של שניהם וקבעו כי “קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף”, כמו גם “קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף”.

“כולם מתחתנים בסוף”, יאמרו הציניקנים, שגם אם יש צדק בדבריהם, השאלה מה יעברו “כולם” עד שאכן יתחתנו.

תקופת השידוכים היא מקור בלתי נדלה לחוויות. עם כל הקושי הכרוך בתקופה הזו, הרי שהמשכיל לקחת את הדברים בצורה נכונה ובראייה נבונה, כמו כל דבר בחיים, אין ספק שהיא תהיה אחת התקופות היפות ביותר בחייו של האדם. קשה אבל שווה.

ממש כמו קריעת ים סוף.

אזרתי אומץ, כמעט כמו בן-עמינדב, והתקשרתי בעיצומו של חול-המועד למספר שדכניות דגולות – אדריכליות של ממש בהקמת בתים בישראל ועיצובן – על מנת לשמוע מהן עד כמה באמת יכולה להיות קשה ויפה התקופה הזו.

כף גדושה של זכות

הפגישה האחרונה שלה הייתה בסוכות. בפגישה הקודמת הבחור הציע להזמין שתיה. היא, כרגיל, הסתפקה במים ואילו הוא ביקש מהמלצרית אשכוליות דיאט. היא התפלאה נוכח ההעדפה הדיאטטית, אבל שתקה וסברה שזה עניין של טעם.

בפגישה הבאה היא הזמינה קולה. הוא אמר שאינו רוצה לשתות.

“מה זאת אומרת?” – טענה – “לא נעים לשתות לבד!”

“לא. אני לא יכול לשתות בגלל הסוכר” – ענה.

היא נבהלה. הפגישות מתקדמות ואף אחד לא טרח ליידע אותה על קיומה של סכרת. היא חשה נבגדת, אבל ניסתה להעביר את הפגישה כמה שאפשר.

אדהכי והכי, יצא להם שוב לחזור לנושא של שתיה, כשהבחור אומר “אני לא יכול בגלל הסוכה” – פתאום היא קלטה את הטעות הגורלית בחילופה של אות אחת שכמעט הביאה לנטרול קיומם יחד.

ומי שכבר היה שם יודע שחוץ מחיוך, מצב רוח טוב וכוונות עוד יותר טובות, צריך לקחת לפגישות גם כפית גדושה של כף זכות. לא משנה כמה צבעונית תהיה הצללית שתימרח על העיניים במשך שעה לפני הפגישה – המבט יהיה תמיד אפור.

לפעמים גם נוטה לשחור.

לא כל הנוצץ – אדום

פגישה מתקדמת. רביעית או חמישית. היא קולטת מזווית עינה משהו אדום מציץ מכיסו הפנימי של הבחור. “כנראה שושנה אדומה. בא להציע לי נישואין” – הרהרה ונלחצה.

הפגישה ממשיכה. סוף הפגישה ו… שום דבר. הבחור הלך לביתו בלי הצעה ובלי שושנה.

הם התחתנו. היא מספרת לו על זה והוא רק צוחק וצוחק. כשנרגע, הראה לה את הכיס הפנימי של החליפה. הבטנה בצבע אדום.

את הסיפור הבא ביקשתי לשמוע מהבחור עצמו. קיבלתי את המספר שלו, בלי לדעת אפילו את שמו והוא הסכים לשתף במה שקרה לו כשבועיים לפני החג.

‎”קבענו להיפגש, המדוברת ואני, לפגישה שלישית‎. לבשתי את החליפה של שבת ולקחתי קצת כסף. את התתעודת זיהוי שלי לא חשבתי לקחת. בעצם, למה שאקח?

הגעתי למקום בו אנו אמורים להיפגש, כשלפתע אני מוצא את עצמי מחוץ לאותו מקום ואת הבחורה בפנים. מסתבר שכדי להיכנס צריך… תעודת זהות! השומר אומר לי: “אתה לא יכול להיכנס בלי תעודת זיהוי”.

בעודי מתלבט מה עושים במצב כזה, מתקשרת השדכנית לשאול אם פגשתי את הבחורה‎. עניתי לה שכן, רק שיש בעיה קטנה – היא בפנים ואני בחוץ. ברגע הראשון היא לא הבינה את כוונתי ואז סיפרתי לה שצריך תעודה כדי להיכנס‎.

“תן לי לדבר עם השומר” – ביקשה השדכנית.

“בלי לחשוב פעמיים אמרתי לשומר שיש לו טלפון. הוא לקח את הפלאפון, דיבר עם השדכנית והרשה לי להיכנס‎”.

לחם צר ומים לחץ

ההתרגשות, המבוכה, הרצון להרשים, גורמים לפעמים בדיוק את ההיפך. לו רק יכולנו להיות טבעיים באותם רגעים. להיות פשוט אנחנו.

מלון קונטיננטל בתל אביב. ריגושים של פגישה ראשונה.

כמקובל, הוא הזמין שני בקבוקי קולה ופתח לעצמו את הבקבוק. היא הסתבכה עם הבקבוק שלה ונתנה לו לפתוח את הפקק. בשמחה ובהתלהבות יתרה הוא פתח.

ובכן, הוא אמנם פתח, אבל כנראה התרגש יותר מידי מהכיבוד – כל הגזים ניתזו לעברה. היא חיפשה מקום לעמוד להתייבש. הוא – התייבש כבר מספיק.

ג’ השדכנית התעקשה שהסיפור הבא אמיתי: “אם היית מכיר את הבחור, היית מבין למה הוא מסוגל”.

ואני, שלא מתמודד מידי יום עם עשרות פרצופים ודעות – כמוה, נטיתי להאמין.

הם נפגשו בפעם השלישית במטרה להתקדם לחתונה. הבחור הציע לה לאכול משהו, והיא שהייתה רעבה – הנהנה לאות הן. הבחור הוציא מכיסו לחמנייה עם פסטרמה, מלפפון ועגבנייה, והחל להכין לה סנדוויץ’.

“אם את רוצה בית של תורה, את צריכה להתחיל להתרגל לזה” – אמר והמשיך למרוח.

תחנה סופית

היא נפגשה עם בחור פגישה ראשונה בבית ופגישה שניה במלון. חשבה להגיע לפגישה השנייה עם הרכב, אבל הוריה היו צריכים אותו למשהו בלתי צפוי. נסעה לבסוף באוטובוס ובאחת התחנות עולה… הבחור.

שניהם מתעלמים זה מזה עד סוף הנסיעה. היא פתחה את החלון שלצידה, אבל עדיין לא היה לה יותר נעים. הם ירדו באותה התחנה והתחילו את הפגישה כאילו זה עתה ראו לראשונה.

הפגישה, מציינת השדכנית, הייתה הרבה יותר מוצלחת מהנסיעה.

ואם כבר מדברים על תחנה, הנה סיפור שממחיש שהתחנה האחרונה היא לא תמיד גם הסופית:

“הייתי בפגישה” – מספרת ר’ מירושלים – “והערב הסתיים מהר מאוד. זה ממש לא התאים. שנתיים עברו ואני המשכתי שוב במרוצת הפגישות.

“בשנייה הראשונה שראיתי אותו קלטתי שכבר יצאנו. הייתי בשוק כל הערב וניסיתי לראות אם הוא קולט כי לא אמרתי כלום. מסתבר שהוא לא זכר.

“רק בשיחת טלפון אחר כך עם השדכנית הוא גילה זאת. והכי מעניין… היום אנחנו נשואים. כנראה נפגשנו שנתיים מוקדם מידי”.

אין ספק שספר המתאר את הסיפורים בתקופת הפגישות יעפיל מהר מאוד לפסגת ה”רב מכר”. מעבר להיותו מצחיק ומביך הרי שהוא מציג ראי לכל אחד ואחת.

“על זאת יתפלל אליך כל חסיד לעת מצוא” – כבר דרשו חז”ל את הפסוק על שידוכים. כי אין משהו אחר. רק תפילה. גם אם זו תפילה בלילה בתוך הכרית ספוגת הדמעות. בשביל שייקרע הים, צריך להירטב מעט. זו בדיוק הסיבה שנחשון קפץ למים.

לעבור את הים בביטחון

ויש גם את עמוקה.

מי שנסע לשם וחווה על בשרו את פיתולי הכביש במורד ההר עד למקום הציון, כבר עשה חצי דרך מקריעת ים-סוף הפרטית שלו. וכשיוצאים משם לאחר תפילה זכה ואמיתית ניתן להרגיש איך כל הג’וקים שהפריעו לנו להסתכל נכון על הדברים – נשרפים. בדיוק כמו אצל התנא הקדוש, שכל עוף שעבר מעליו היה נשרף.

וכעם סגולה, יש עוד המון סגולות ומסורות וברכות צדיקים והבטחות וישועות שרואים בחוש, אבל אחרי הכול צריך לזכור – קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף.

הקושי יהיה. הוא חייב להיות. השאלה היא איך כל אחד יקבל אותו, איך יעבור אותו. והכי חשוב – באיזה מבט יסתכל עליו.

“זו תקופה מאוד קשה לשני בני הזוג” – מסכמת ל’, שדכנית מפורסמת ובעלת קבלות – “אבל רק אלו שעוברים בתוך הים בביטחון מלא, יוכלו להבחין בדרך בכל הדברים היפים והרגעים הטובים”.

בדיוק כמו בקריעת ים סוף.