תגובה חב”דית הולמת: לא להסתפק ב”תנחומין של הבל” על רצח השליח
1.
המכתב הזה מכיל פחות ממאה מילים. אבל כל אחת מהן, ממש כל אחת, היא חיזוק ועוצמה.
בראש חודש אייר תשט”ז (1956) חדרו שלושה מחבלי פדאיון לבית הספר למלאכה בכפר חב”ד, שבו למדו תלמידים מכל הארץ. הם נכנסו לבית המדרש בשעה שמונה בערב, וירו בתלמידים שהיו באמצע תפילת ערבית. חמישה תלמידים ומדריך נרצחו. עשרות נפצעו, מהם ארבעה במצב קשה. תמונות מזירת הפיגוע, ובהן סידורים מוכתמים בדם, זעזעו את המדינה ואת העולם היהודי כולו.
ימים ספורים אחרי הפיגוע שלח הרבי מליובאוויטש איגרת ניחומים שיועדה “לכל אחד ואחת מאנשי שלומנו, תושבי כפר חב”ד, המוסדות אשר שם, ובייחוד בתי ספר למלאכה וחקלאות, התלמידים, המורים, המנהלים, העסקנים וההורים”. היה זה מכתב ראשון מתוך סדרה של מכתבי עידוד והדרכה שנכתבו אחרי האסון הגדול, שעורר פחד גדול בלב תושבי הכפר הצעיר שנוסד רק שבע שנים קודם (“במקום שנתגלתה מידת הדין – תתגלה עתה מידת הרחמים”, כתב הרבי באחת האיגרות ההן, וקרא להרחבת הכפר ומוסדותיו).
2.
רק חודש אחרי הטבח, הרבי מליובאוויטש דיבר עליו לראשונה בפומבי (ולא בכתב באיגרות). בהתוועדות בחג השבועות הוא אמר: “לא צריכים להתפעל משום ניסיונות, גדולים או קטנים, ובפרט מהניסיון היותר אחרון… בוודאי שאסור להרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא, אבל אין פירוש הדבר שהעניין עצמו מובן בשכל. לעת עתה לא מצאתי ביאור על זה, אבל ודאי הדבר, שמזה יהיה כפליים לתושייה”.
ושימו לב לאמירה המפתיעה של הרבי מליובאוויטש בנוגע לאלה שמנסים לנחם אחרי אסונות קשים, באמצעות הסיפור של מיתת שני בני אהרון הכהן, והקביעה שהקדוש ברוך הוא מתקדש דווקא במיתת הקרובים אליו: “ישנם כאלה שרוצים לבאר זאת על פי העניין של ‘בקרובי אקדש’, אבל באמת אין זה ביאור. וכפי שכתוב שם גופא ‘וידום אהרון’. ההבנה של ‘בקרובי אקדש’ – גם זה אין יודעים. ולהסביר עניין אחד הבלתי מובן על ידי עוד עניין הבלתי מובן – הרי זה תנחומין של הבל. וידום אהרון”.
3.
בחזרה למכתב הניחומים הראשון. נחשפתי אליו לראשונה אחרי הטבח בבית חב”ד במומבאי, לפני 16 שנה (בדיוק! כ”ח בחשוון הוא יום השנה לפיגוע), שבו נרצחו זוג השלוחים הרב גבי ורבקי הולצברג הי”ד, ועוד ארבעה יהודים שהתארחו בבית חב”ד שלהם.
השבוע, בעקבות החטיפה והרצח של הרב צבי קוגן הי”ד, משליחי חב”ד באיחוד האמירויות, נזכרתי שוב במכתב ההוא. מאוחר יותר גיליתי שקוגן היה נשוי לרבקי, אחיינית של הרב גבי הולצברג הי”ד. אבל גם בלי הקרבה המשפחתית הזאת, קוגן הוא הרי חלק ממשפחת השלוחים המופלאה ששוב חטפה מכה קשה.
זאת ועוד: הרצח הזה קרה רגע לפני המפגש השנתי, כינוס השלוחים העולמי, שנערך בסוף השבוע הזה בחצרו של הרבי בברוקלין. בשביל שליחים רבים, ממקומות נידחים בעולם, זאת ההזדמנות היחידה בשנה לפגוש עוד חב”דניקים כמוהם. הם מחכים בכיליון עיניים לרגעים המשמחים האלה, שיתקיימו השנה בצל האבל הכבד על הפיגוע. אני סומך על הרוח הגדולה שלהם. ברור לי שהכאב הגדול יתועל מיד לתנופת עשייה. לתגבור המבצעים, החסד, המצוות.
אבל גם מי שאינו חב”דניק יכול לשאוב נחמה, ובעיקר תקווה, מהמכתב ההוא של הרבי מליובאוויטש שנכתב לפני 68 שנה וכל כך רלוונטי, לצערנו. השבוע נפטר מפצעיו יונה בריף הי”ד, שנלחם על חייו מאז שמחת תורה תשפ”ד. יונה הוא הבוגר ה-27 של מוסדות “בני דוד” בעלי שנפל. כשקראתי את מכתב החיזוק של הרבי מליובאוויטש, חשבתי שהוא מתאים לאנשי עלי, ולעוד כל כך הרבה משפחות, כל כך הרבה מוסדות וכל כך הרבה יישובים:
“תקוותי חזקה אשר בעזר השם יתברך השומר בעינא פקיחא ומשגיח בהשגחה פרטית, תתגברו על כל מונע, תתחזקו בבניינים הפרטיים והציבוריים, תרחיבו כל המוסדות בכמות ובאיכות. ומתוך מנוחה והרחבת הדעת יתגדל ויתאדר לימוד תורתנו-חומתנו, תורת חיים ודברי אלוקים חיים, וקיום מצוותיה בשמחה ובטוב לבב וחי בהם”.
4.
אתם שמים לב לכמות הביטויים האופטימיים שמצליח הרבי מליובאוויטש לדחוס בתוך שני משפטים? “תקוותי חזקה”, “השגחה פרטית”, “תתגברו”, “תתחזקו”, “תרחיבו”, “מנוחה”, “הרחבת דעת”, “יתגדל”, “יתאדר”, “תורתנו־חומתנו”, “שמחה”, “טוב לבב”, “וחי בהם”.
וזה לא נגמר כאן: “ומכפר חב”ד יפוצו מעיינות החסידות, תורת ומעשי נשיאינו הקדושים, עד שיגיעו גם חוצה לקרב לאבינו שבשמיים את כל אחינו בני ישראל בחסד וברחמים, ולהביא הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו בקרוב. ממני המשתתף בתפילתם ובתעניתם. ומובטחני בהשם יתברך שבקרוב ממש גם בשמחתם – אמיתית, פנימית ושלמה – בגשמיות וברוחניות גם יחד. מנחם שניאורסון”.
5.
זה די מדהים: שעות לפני ששמעתי על החטיפה של קוגן נזכרתי בסיפור של גבי ורבקי הולצברג הי”ד. קראתי כמו בכל שבת את החוברת ‘התקשרות’ שמצורפת לעיתון ‘כפר חב”ד’, ושם נתקלתי בסיפור המופלא הבא:
“בערב פסח, שעות אחדות לפני השקיעה וכניסת החג, יצא הרב גבריאל הולצברג, שליח הרבי במומבאי שבהודו, לסיבוב אחרון בין המלונות בעיר, כדי להזמין מטיילים יהודים להשתתף בליל הסדר של בית חב”ד. כשכבר סיים את הסיבוב וחשב לחזור לבית חב”ד, נתקל לפתע באכסניה מוזנחת שלא הכיר. השעון הראה שנותרו לו רק דקות בודדות, אך הוא החליט לא לוותר על ההזדמנות, שמא יש שם יהודים. ואכן, בספר האורחים שבכניסה הוא גילה שם שנשמע לו ישראלי. הוא שאל למספר החדר, עלה במהירות במדרגות, ונקש בדלת. אך אין קול ואין עונה. הוא המתין דקה, ואז נקש שוב. אין תשובה. הוא כבר התחיל לרדת למטה במדרגות, ואז פתאום נפתחה הדלת. עמד שם צעיר שניכר שהתעורר משינה עמוקה. ‘מי אתה ואיך הגעת לכאן?’, שאל אותו הצעיר בעברית, בחוסר סבלנות.
בלי לחשוב יותר מדי, ענה לו הרב גבריאל: ‘אלוקים שלח אותי אליך’. סבר פניו של האיש השתנה בבת אחת. ‘האם אוכל להצטרף אליך לחגוג את ליל הסדר?’, שאל, כמעט בתחינה. השליח, מופתע אך נרגש, השיב כמובן בחיוב.
בדרכם לבית חב”ד החל האיש לגולל את סיפורו: אני מישראל, הבוקר, בעודי מטייל ברחוב, גנבו לי את הארנק ואת הדרכון. אין לי עליי שום מסמך מזהה, ואמרו לי שהקונסוליה סגורה בגלל החג. בכלל לא זכרתי שהערב ליל הסדר… הייתי חסר אונים לחלוטין. חזרתי לבית ההארחה שלי, נשכבתי על המיטה והתחלתי, להפתעתי, לדבר עם אלוקים. זה לא משהו שעשיתי עד היום. גדלתי בארץ בקיבוץ. מצאתי את עצמי אומר: ‘הלילה ליל הסדר, ואני רוצה לחגוג. אין לי כלום ואין לי עם מי. אלוקים, אם אתה שומע אותי – שלח לי עזרה!’. כך נרדמתי. ואז, התעוררתי פתאום לקול דפיקות בדלת. והנה אתה עומד שם ואומר לי: ‘אלוקים שלח אותי אליך’.
הרב גבריאל חייך, ובאותו הרגע ידע שעשה את הבחירה הנכונה כשלא ויתר על הביקור האחרון הזה. באותו ליל סדר, האיש ישב בין עשרות יהודים נוספים והרגיש, יותר מכול, שאלוקים שמע אותו ושלח לו את התשובה”.
6.
אגב, אני ממליץ לכם מאוד לקרוא את ‘השליחות האחרונה’, ספר מרגש ומעמיק (לא תמיד זה הולך ביחד) שכתב ד”ר ליאור אלפרוביץ על מסכת חייהם הקצרה והמשמעותית של גבי ורבקי הולצברג הי”ד. הספר נקרא בנשימה עצורה, למרות שהסוף הנורא שלו ידוע היטב. אולי כי משורה לשורה אתה מוקסם יותר ויותר מגיבוריו הכה צעירים, הוא בן 29, היא בת 27, ומנסה להספיק איתם כמה שיותר. אתה יודע שהסוף מתקרב, אז חייבים לחטוף: עוד הדלקת נרות חנוכה עם תרמילאים, עוד קריאת מגילה במסירות נפש לאסירים יהודים שהסתבכו בהודו, עוד ניגון חסידי בסעודת שבת “רגילה” עם עשרות אורחים.
7.
ביום שני בלילה חיכיתי עם עוד מאות בני אדם לארון של קוגן, שעבר בבית ההלוויות שמגר בירושלים, בדרך להר הזיתים. המונים הגיעו בגשם השוטף ללוות אותו בדרכו האחרונה (בנוסף להמונים בלוויה בכפר חב”ד). אבל הארון של קוגן התעכב, והשעה התאחרה, אז נכנסתי לאתר ‘חב”ד און ליין’ כדי לנסות להתעדכן היכן נמצא מסע הלוויה. תוך כדי החיפוש נתקלתי שם בטור קצר שכתב דניאל גורדון, תחת הכותרת “דרושה תגובה חב”דית הולמת”, שהוכיח לי שלא טעיתי בהערכה שלי לגבי הסנטימנט החב”די אחרי הרצח המזעזע:
“אין מה להכביר במילים, גאוות היחידה העצמית ביותר שלנו נרמסה ונופצה לרסיסים. דמנו ובשרנו נשפך ונטבח. נרצחנו. הררי מילים לא יוכלו לתאר נכוחה ולו בדיל אחד של רגש חסידי לנוכח מציאות כה מזעזעת, כזאת שלעולם לא נוכל להתרגל אליה ולקבל בשאננות. אסור.
“טבעי וכמעט מתבקש להתבוסס כעת בדמעות ויגון, אך אין לנו כזאת פריווילגיה. אחרי ותוך כדי הדמעות, חייבת לבוא במלוא העוצמה התגובה החב”דית ההולמת: עוד יותר שליחות, ועוד יותר מבצעים, ועוד יותר הפצת המעיינות, ועוד יותר עבודת התפילה, ועוד יותר העמקה בלימוד גאולה ומשיח, ועוד יותר חת”ת ורמב”ם, ועוד יותר אהבת ישראל על באמת, ועוד יותר זעקה מעומק הלב, ועוד יותר צדקה שמקרבת, ועוד יותר עוד”.
“ועוד יותר עוד”. נפלא. אגב, אני לא יודע מי זה הדניאל גורדון הזה, אבל שמתם לב למספר המילים המרימות שהוא מצליח לדחוף במשפט אחד? מעניין ממי הוא למד את זה…
וחכו, זה לא נגמר כאן: “ועיקר העיקרים, לא להתעייף, ולא להתעצל, ולא להשליך על השני, ולא לחכות בסבלנות, ולא לישון, ולא לרחף, ולא לחשוב שאפשר אחרת, לא לקחת באיזי, ולא להתרגל, לא להסביר, ולא להתפלסף, ולא להצדיק, ולא להיות שאנן, ולא להתעסק בטפל אלא בעיקר – המעשה הוא העיקר. השינוי מתחיל בנו, בכל אחד מאיתנו, והוא לא יכול להמתין למחר”.
8.
בדרך חזור הביתה, בשעת לילה מאוחרת וגשומה, חשבתי לעצמי: נכון, אני לא חב”דניק, ואין לי את האומץ, התעוזה והלהט להניח ליהודי אחר תפילין. אבל מה עם נגיד להזמין לסעודת שבת? להציע חברותא? האם בעצם החב”דניקים נושאים לבד בנטל של קירוב עם ישראל למסורת אבותיו? בתקופה ההיסטורית שבה אנחנו נמצאים מאז 7 באוקטובר, עם התעוררות יהודית בהיקפים כה גדולים, הם לא יכולים לעשות את כל העבודה. צריך לעזור להם, להיכנס מתחת לאלונקה.
כבר כתבתי פה פעם על החשש שלי להיות “דוס סוציומט”, דתי ששומר את כל היהדות לעצמו. האם אנחנו מתביישים, או חוששים, לחלוק את התורה, האמונה והמצוות, עם מי שהן שלו בדיוק כמו שהן שלנו? האם אנחנו מסתפקים ב”אחדות” ולא מעזים לעלות למעלה, לקומת הקודש? אולי לפחות במהלך ימי השבעה על צבי קוגן הי”ד, שהאויב הרשע רצח באכזריות בגלל שהיה יהודי ובגלל שהיה שליח, ננסה אנחנו, באשר אנחנו, למלא קצת את החלל שנוצר בעולם?
9.
אתם יודעים מה? זה יוצא אפילו בטיימינג סמלי: בימים שבהם, כאמור, אלפי שליחים לא נמצאים בחזית שליחותם, כי הם בכנס השלוחים השנתי, ננסה להיות אנחנו קצת שלוחים. לא בקצה העולם. כאן, במקום שבו אתם גרים, עובדים, קונים, מבלים, לומדים, משרתים.
אתם חושבים שרק באיזה מוטל מוזנח בהודו שוכב יהודי אבוד שמדבר עם אלוקים ומתחנן שישלח לו מישהו? זה קורה ברגעים אלה בשכונה שלכם. תאמינו לי, לא צריך לנסוע רחוק. לא למומבאי ולא לדובאי. רק לחיות, קצת, מתוך התודעה הזאת. השאר כבר יקרה מעצמו.
תגובות
אין תגובות