1.
נתחיל מהבשורה הטובה. לאחר שבועות של עיכוב, הוכרז רשמית שהרב יצחק יוסף, עד לא מזמן הרב הספרדי הראשי, הצטרף למועצת החכמים של ש”ס.
לא נשיא, חבר ב’מועצת’.
תשאלו, מה חושבים על כך הש”סניקים, השטח הספרדי? לא כולם חושבים. חלקם מקבלים את כל פעולותיו של אריה דרעי כמשהו שהוא ‘טוב’. נקודה. מקרב אותם שכן משמיעים ביקורת, כשצריך להשמיע, יש הסבורים כי מדובר בצעד מאחד: סוף-סוף יש ב’מועצת’ נציגים של פלגים רבים בציבור החרדי-ספרדי, ואחרי תקופה של כעס על שהצעד לא בוצע, הם נושמים, בעצם. לרווחה.
ויש הסבורים כי מדובר בצעד שנעשה ‘מאוחר מדי’ ו’מעט מדי’. כלומר, הם ציפו למינוי של ‘נשיא המועצת’.
ועדיין, אחרי תקופה די מדממת מבחינת השטח, כולל קבוצות ווטסאפ שהוקמו כדי להוביל את המחאה על שהראשון לציון נותר מחוץ למעגל מועצת החכמים, אחרי שנשמעו פה ושם גם איומים על הקמת ‘מפלגה אלטרנטיבית בבחירות הבאות’ (איום, שלא היה ממומש), אפשר לסכם שהשקט חזר.
לפחות מעל לפני השטח.
2.
ג’ חשוון, 11 שנים לאחור. אני ברחבה של ‘הדסה עין כרם’, מתקשה לעכל. עוד דקות אחדות חולפות, אריה דרעי יוצא ומבשר, בדמעות, את הבשורה הקשה: הרב עובדיה כבר אינו בין החיים.
בכיו לא היה לשווא. היה ברור שלכתו ייצור פצע פעור בליבה של המפלגה שהקים בעשר אצבעותיו. איש לא חלם כמה עמוק יהיה הפצע. באחד מימי ‘השבעה’ נכנסתי אל הבית שברחוב הקבלן, דרך הכניסה הצדדית של הבית – היישר אל בית הכנסת. הרגשתי אז כמו רגע לאחר החורבן.
בצד היו מונחים ערמות ענק של בקבוקי מי עדן קטנים, הכיסאות שהיו כאן תמיד סדורים בשורות, מוכנים לתפילה הבאה, הוזזו לקרן זווית, כך גם ארון הקודש. גם כיסאו של הרב לא היה שם, לא ניצב במקומו.
לא תיארתי לעצמי עד כמה תהיה המשמעות איומה.
11 שנים אחרי אפשר לומר בבירור: איש לא הצליח להיכנס לנעליו של מרן זצ”ל וליישר את הספינה של ש”ס. גם אם היו תקופות טובות יותר, בהן נראה היה שהכל ‘בסדר’. מזה שבועות ארוכים תוסס בקבוצות השטח של ש”ס, אנשים כותבים דברים שבעבר לא האמנתי שיהיו מסוגלים להתבטא כך. הקרע כבר כאן ועכשיו, למרבה הצער.
ב-11 השנים שחלפו עברה ש”ס מהמורות רבות, וידעה לצלוח אותן. במשך שנים עמד בראשה חכם שלום כהן זצ”ל, שהצליח לאחות את הקרעים. עם פטירתו, ובהמשך פטירת הרב שמעון בעדני זצ”ל, נראה ששום דבר לא יחזור במפלגה להיות מה שהיה.
היה קרע מול הראשון לציון הרב שלמה עמאר, שאיכשהו הצליחו לאחות. בבחירות האחרונות הצליחו אפילו ללכד את השורות עם מצביעי ‘כסא רחמים’, כאשר הרב מאיר מאזוז הורה להצביע ש”ס. זאת אחרי שנים של עמל, לצד משא ומתן קשה בין הצדדים. אפילו את אלי ישי, צל שאיים על ש”ס הן בהקמת ‘יחד’ והן בעצם ישיבתו ‘על המדף’, הצליחו להשתיק. אולי אפילו למחוק, פוליטית.
“ש”ס לא בנויה למחלוקות”, נהג אריה דרעי לומר בעבר – ובצדק.
האם הצעד האחרון בו נקט, כניסתו של הרב יצחק יוסף למועצת, ישקיט את המחלוקת? נקווה שאכן כך.
3.
לפני כשבוע נשמעה בשורה תקשורתית: אריה דרעי הופיע בכנסת. לא לזמן רב, אבל לפחות דרך במסדרונות המשכן אחרי תקופה ארוכה שנמנע מכך.
עיתונאים כבר מכירים את הריטואל הקבוע של ימי שני, ישיבות סיעה כמעט בכל המפלגות – בליכוד פחות, מאז תחילת המלחמה – אבל בחדר של ש”ס דממה מעיקה. ישיבות הסיעה נערכות בבית ש”ס, המרוחק למדי מהכנסת, ולעיתים בבית יו”ר המפלגה. האם בשביל כך הקצתה הכנסת חדר לסיעה? “זכותה להחליט איפה לערוך את ישיבותיה”, יש שיטענו.
כך או כך, מעניינות יותר הן הסיבות, שעולות בשיחות של עיתונאים, על המניע לכך שהסיעה מתכנסת מחוץ לכנסת. יש הטוענים שההגעה התכופה של בני משפחות החטופים מעיקה – חברי כנסת ושרים של ש”ס אמנם נפגשים איתם, אבל זה שונה מהכנסת, שם הם נכנסים כמעט ללא אפשרות לבקרה מוקדמת; יש אומרים ש”קשה לאריה להסתובב בבניין אחרי שניטל ממנו תואר השר, בטח קשה לו לצפות במליאה בחברי מפלגתו, יושבים על הכיסאות המרופדים כשרים, בעוד הוא ח”כ פשוט מאחור.
ויש הטוענים שבכנסת קל יותר להדליף. בעת בה יש תסיסה בשטח, הדבר האחרון שחסר לדרעי הוא שפעיל לא רגוע יכנס בפתאומיות לחדר הסיעה ויצעק משהו. עיתונאים, שנמצאים תמיד בסביבה, יעוטו עליו – ורק זה חסר לה, לש”ס. תסיסה על מה? תחזרו לסעיף 1.
אז מה הסיבה המדויקת לניתוק מגע? אולי לא נדע. ואולי כל הסיבות נכונות.
4.
קווים לדמותה של תסיסה.
כשהגיעה שעת הפרישה של הרב יצחק יוסף מתפקיד הרב הראשי הספרדי, היה ברור לו, לאנשיו ולרבים ב’שטח’ של ש”ס שהוא עומד להתמנות לנשיא ‘המועצת’. נכון שהיום נושא בתפקיד הרב משה מאיה, אבל לדעת רבים הרב יצחק מתאים יותר לתפקיד – והטיעון המרכזי: הוא הבן של מרן זצ”ל, המייסד ומי שתמונתו מלווה את המפלגה עד עצם היום הזה. אין בית בש”ס שמכבד עצמו ובסלון, בענק, אין בה את תמונה של הגר”ע יוסף זצ”ל. מה מתאים יותר למפלגה מהצבת בנו כנשיא?
לפני שנה וחצי הצטרפו אל ‘המועצת’ חברים שנמנו בעבר על רבני ‘מרביצי’. באותם ימים הם יישרו קו עם הנהגת הרב שך זצ”ל ופחות היו מחוברים אל הרב עובדיה עצמו. הם אפילו חלקו עליו לא מעט. בתקופה האחרונה, וכחלק מהמאמצים של דרעי ליישר את השורות במפלגה ולמנוע אופוזיציות – פעל להכניס אותם פנימה. הטענה הרווחת היא, ואין לה אישור רשמי מפי אף לא אחד מאותם רבנים, ברגע שהרב יצחק יוסף ימונה לנשיא ‘המועצת’ – הם יפרשו ממנה.
ורק זה חסר לדרעי.
קחו דוגמה אחת, שמצליחה להכעיס רבים ב’שטח’ של ש”ס: לפני כמה שבועות הגיע הרב אברהם סלים למעונו של הגרמ”ה הירש, ממנהיגי דגל התורה, להתייעצות (יודעי דבר אומרים, כי מתקיימות לא מעט פגישות כאלה). מבחינת רבים, צעד כזה הוא ‘חנופה לאשכנזים’. אגב, דוברי ש”ס לא ייחצנו את דבר הביקור – ובחכמה עשו. שכן, הביקורת צולבת: בשביל זה ייסד מרן את עולם התורה הספרדי, שנהיה כפופים לאשכנזים?
ארגון ‘מרביצי תורה’ הוקם בשנת 1993 על ידי קבוצה של ראשי ישיבות ספרדים, בוגרי ישיבות ליטאיות, כתשע שנים לאחר הקמת מפלגת ש”ס. אם בתחילה זכתה ש”ס לתמיכת מנהיג ‘דגל התורה’ הרב שך זצ”ל, שאף נחשב ממקימיה ותמך בה, גם לאחר שהקים את מפלגתו, הרי שאחרי הצטרפות ש”ס ל’תרגיל המסריח’ וכניסתה לממשלת רבין, החל הרב שך לנהל מלחמה נגד ש”ס.
יש מי שראו את המהלכים בחיוב, כחלק מתהליך העצמאות של ש”ס, תוך היפרדות מהאשכנזים, אבל היו מי שראו זאת בשלילה – ובראשם רבני ‘המרביצי’, חלקם תלמידי הרב שך. בין ראשי הישיבות שהתנגדו לדרכה דאז של ש”ס היו הרב ניסים טולדנו ראש ישיבת ‘שארית ישראל’, הרב יהודה עדס ראש ישיבת ‘קול יעקב’, הרב יעקב משה הלל ראש ישיבת חברת ‘אהבת שלום’, הרב בצלאל פנחסי ראש ישיבת ‘ברכת אפרים’, הרב אליהו רפול מישיבת ‘נוה ארץ’, וגם הרב אברהם סלים ראש ישיבת ‘מאור התורה’.
הרב סלים נחשב היום חלק מבשרה של ש”ס וחבר ‘המועצת’, מה שמקפיץ את אותם הטוענים: ‘לא יתכן שמי שלחמו ברב עובדיה זצ”ל הם היום חברי המועצת’.
אולם אם את כניסתם כחברים במועצת עוד הצליח ‘השטח’ לקבל בהבנה, את העובדה ש’בנו של מרן זצ”ל’ לא ממונה לנשיא ‘המועצת’, כבר קשה להם לעכל. לאריה דרעי זה גורם לכאב ראש לא פשוט – וזאת אחרי שרשרת חבטות שספג, החל מפטירת אחיו הרב יהודה דרעי זצ”ל, שהפך לעובדה מוגמרת את בחירת הרב דוד יוסף לרב הראשי הספרדי, וכלה בהפסד שנחל במשבצת האשכנזית עם בחירתו של הרב קלמן בר לרב הראשי האשכנזי.
האם בריחה מעיתונאים והסתתרות בבית ש”ס היא הפתרון? סביר להניח שלא.
האם הכנסת הרב יצחק יוסף למועצת החכמים תפתור את הרחש-בחש ב’שטח’ הבוער? תקוו.
5.
והיה גם יום השנה האחרון, 11 שנים לפטירת מרן הגר”ע זצ”ל.
זו היתה הפעם הראשונה שלא נערכה אזכרה בחדר הסיעה בכנסת. במשך שנים זה היה הנוהג: חברי כנסת מכל סיעות הבית, שרים וגם ראשי ממשלה היו מגיעים, מתכבדים להדליק נר לזכרו, ונושאים דברים. השנה התקיים האירוע בבית ש”ס. כאילו היה ישיבת סיעה מן המניין.
קשה לשכוח את ‘ימי השנה’: ש”ס נהגה לכנס את הכתבים אל חדרה, להזמין חברי כנסת, שרים, וגם נתניהו נהג להופיע, עוטה לראשו כיפה שחורה. עד השנה.
לא עוד מצעד של חברי כנסת, שנכנסים ומספרים ‘מי היה הרב עובדיה בשבילי’, מדליקים נר. אבל מפלגה שלא צירפה את בנו של מרן זצ”ל למועצת החכמים שלה, לא יכולה להישיר מבט מול מצלמות ולערוך אירוע פומבי לזכרו. בית ש”ס הוא פתרון נוח ואלגנטי.
האם כעת, אחרי שהרב יצחק יוסף הפך לחלק ממועצת החכמים, ישוב השקט לשרור? האם בשנת ה-12 לפטירתו של מרן תוכל ש”ס להדליק את הנרות בחדר סיעתה שבכנסת? ימים יגידו.