מדוע יש לי קורטוב נחמה בזינוק של אחוזי הגירושין בציבור החרדי?

עם הנתונים קשה להתווכח:  אחוז הגירושין במגזר החרדי עלה באופן דרמטי בעשור האחרון. הנסיקה מסתבר, משמעותית: מ-3.7% ל-6.2% – עלייה ריאלית של  67.6% [ראו למשל כאן].

מדוע זה קורה, ומה הם הגורמים לכך? האם האחוזים צפויים לעלות? הקיים שוני בין הזרזים שמובילים לגירושין באוכלוסייה החילונית לאלו שבאוכלוסייה החרדית?

תשובות לשאלות האלו אינן בידי, ואיני משוכנע כי הן מצויות עדיין במחקר, אבל דווקא בנתון המשמעותי – שיש שיאמרו והמזעזע – אודות הצמיחה באחוז המתגרשים אני מוצא גם טוב. גם נחמה.

מדוע? תופעה חברתית, כל תופעה עשויה להיתפס לעתים כחורגת מהנורמה, כסוטה מהישר. לפעמים הסטייה נשמרת ככזו במשך שנים ואולי דורות ולפעמים מתרחש שינוי חברתי. כשזה קורה – התופעות שנתפסו עד כה כבלתי הגיוניות בעליל הופכות לנורמה המובנת מאליה.

דוגמה? נסו רק לדמיין את האיסור שהוטל על הנשים להשתתף בבחירות. גדולי הרבנים ראו בכך סטייה חמורה מגבולות ההלכה, האם יכול אי מי לדמיין היום מציאות כזו?

גם גירושין אינם שונים במובן הזה. אם בעבר הם נחוו כאירוע יוצא דופן, איום והרסני – היום, השיעור הגבוה ‘נירמל’ מעט את המוסד. אז האם זה אומר שגירושין הינה מצרך מבורך? התשובה שלילית כמובן, אך בהיבט אחד יש לשיעור הגובר והמנרמל השלכה חיובית:

ההשפעה על ילדי הגרושים.

•

לפני קרוב לארבעים שנים, כשהורי נפרדו, הייתי הילד היחידי – מלבד חבר אחד – בכל בית  הספר שהוריו התגרשו.

בכל בית הספר.

הרוח הדומיננטית שנשבה אלי, ואת זו מן הסתם בלתי אפשרי לשכוח, נשאה מסר כי יש בעיה במשפחה שלך. כביכול כתם הוטל על המשפחה. ככלות הכל המספרים לא משקרים: אף אחד לא מתגרש, ואילו בביתך שלך האירוע הנורא התרחש.

סבלתי מכך לא מעט, ואולי אכתוב על זה בהזדמנות אחרת.

אינני מביע פרץ של שמחה על עוד בתים יהודים שנחרבו, אני כן מביע שביעות רצון מההכרה הגוברת והולכת כי לא מדובר באירוע הפוגם בדרך כל שהיא במשפחה. לא מדובר בהתנהגות הורית שפוגעת בנפשו של הילד.

השיעור הגובר של אחוז הגירושין מלמד, אולי, שהתודעה החרדית הפנימה כי יש מקרים בהם הצורך להיפרד הוא אקוטי, ודווקא טובת הילדים תובעת זאת. אני סבור, אינטואיטיבית ללא בדיקה מחקרית, כי זה הגורם הישיר לכך שבעבר הגירושין התאפיינו בעימותים קשים, בעוינות גדולה ובמריבות בלתי פוסקות [“גירושין מלוכלכים’, לא במקרה האישי שלי] ואילו היום אנו עדים לפרידות הנעשות כמעט בנחת וממקום של ענייניות המבוססת על ההבנה כי שמירת יחסים תקינים קריטית לילד.

משתובנה זו הפכה לנחלתם של רבים, עשויים הילדים – הפגועים בלאו הכי – לחוש כי הם אינם כה יוצאי דופן, כה חריגים, כה סוטים. הנה, בכיתתם יש ששה ילדים וילדות שהוריהם נפרדו, וחייהם ממשיכים כרגיל.

או כמעט כרגיל.