1.
מזרן קטן, נראה כמו חלק מלול של תינוק, היה זרוק אי-שם על אדמת האבנים בכפר הלבנוני. הבחנתי בו, אחרי שדרכתי עליו בטעות. צביטה בלב. תינוק קטן ישן עליו… איפה הוא עכשיו?
אבל החייל שעמד לצידי כמו קלט את מה שעובר לי בראש ומיהר להבהיר לי. “מתחת לכל מיטה כזו היו ערמות של נשקים. בכל חדר ילדים מקושט צבעוני מצאנו אממעי לחימה . שום דבר פה לא היה תמים, תהיי בטוחה”.
2
אל מושב זרעית, הממוקם רק כחצי קילומטר מהגבול עם לבנון, הגעתי בכוחות עצמי. חוויה לא פשוטה לנסוע על כביש מקביל לכביש הגבול, לדעת שבכל רגע יכולה להישמע אזעקה ואין לך אפילו שניה למילוט. אפס זמן התרעה.
היישוב עצמו נטוש מיושביו. הדרך אליו מלאה בעצים וצמחיה, חלקה כבר שרופה מזמן. פתחתי את חלון הרכב, וריח השריפה עדיין עמד באוויר. באופק, הרי הלבנון. בכל שניה יכול לנחות כאן טיל.
עד הכניסה הקרקעית זה היה הרבה יותר סבוך. היית נוסע על הכבישים המסוכנים האלו, אחד ממחבלי החיזבאללה היה משקיף עליך – ואם היה בא לו בטוב, הוא יכל לצלוף ישירות על רכבך. או עליך. או גם וגם. אין זמן התרעה, כבר אמרנו.
היום צה”ל כבר אחרי כיסוח של רצועה בת כמה קילומטרים מרחק מבתי התושבים בישראל. החיילים עוברים בית-בית, מטהרים מאמל”ח, הורסים כשחושדים שיש מתחת מנהרה כלשהי – ומלוא כל העין, חורבות והריסות. אפילו הבאר הענקית שמוקמה בכפר בו ביקרנו נותרה גל עד של אבנים בלבד. “היא כבר לא תאגור מים בחורף הקרוב, היא הרוסה”, הסביר לי אחד החיילים.
ותוך כדי שמסבירים לנו, הכתבים החרדים שנכנסו לסיור במעוזי כוח ‘רדואן’ של חיזבאללה, על הפעילות ועל הפיצוצים, על טיהור השטח ועל כך שאוטוטו יהיה בטוח לתושבים באזור הגבול לחזור הביתה, מגיח חייל ובידו… קלצ’ניקוב. חדש מהניילון. כלומר, עטוף בניילון. טיהרו את הבתים ודילגו עליו איכשהו, החייל הצליח לאתר אותו. עכשיו “זה בידינו”.
3.
הגענו לכפר הלבנוני על גבי פנתר. כלי ממוגן. “אנחנו עושים את דרכנו בגזרה המערבית של דרום לבנון”, הסביר סגן אלוף רועי יחזקאל, שנלווה אלינו לסיור, ותיאר בטוב טעם את מה שרואות עינינו, וגם את מה שלא…
“בכפר הזה התנהלה לחימה משמעותית של החטיבה שאליה אנחנו חוברים, חטיבה 205, חטיבה משוריינת שפועלת פה בהרבה מאד כלים מתחילת הלחימה. הכפר אליו אנחנו נכנסים, כמו הרבה מאד כפרים בדרום לבנון, אלו כפרי אויב, מה שקראנו להם ‘כפרי הכינוס’ או ‘כפרי המקפצה’.
“אנחנו נראה את זה כשנגיע לשם, האויב ניצל את הכפרים האלו, תחת מסווה אזרחי של כפר אזרחי, למתחמי אויב, עם הרבה מאד אמצעי לחימה, עם אמצעי שהייה – במטרה שבפקודת יום הדין כוחות ההתקפה, כוחות רדואן של חיזבאללה, יודעים למעשה לעלות שם על הציוד שלהם, על התחמושת שלהם, על אמצעי הלחימה שלהם, ולבצע פשיטה רצחנית בשטח ‘האויב’.
“מה שמבצע צה”ל, פיקוד צפון, בחודש האחרון, זה למעשה מבצע קרקעי במתחם הכפרים בדרום לבנון במטרה בעצם לשמוט את הרעיון הזה מהקרקע. אתם תראו את זה בעיניים. אנחנו לוקחים את הרעיון המבצעי הזה, אנחנו משמידים שם אמל”ח, משמידים שם תשתיות, ובד בבד הורגים מחבלים.
“גם במתחם שבו נהיה היום היו היתקלויות עם מחבלים, אנחנו דוחקים בעצם את כוחות ‘רדואן’ אחורה במטרה להחזיר את התושבים בבטחה לישובים שלהם”.
האם התושבים יוכלו לחזור לבתיהם בקרוב? תהה אחד מהכתבים.
אז זהו, שזה בדיוק חלק מהתפקיד שלנו, התקשורת. לדווח ולספר ולתאר להם, שהחזרה אכן בטוחה…
4.
הפנתר עושה את הדרך ההררית, מקפץ על הגבעות, מנווט בדרכי עפר צרות. מבעד לחלונות המסורגים והמשוריינים אני מנסה להשקיף על הנוף. משמאלנו, ישראל פרוסה כמו על כף היד, חלקה מישורית, חלקה הררית, עד להרי הכרמל שניבטים מהאופק הרחוק. רחוק מרחק נסיעה של כשעה, כמה עשרות קילומטרים בודדים, לא מרחק שמפריע לחיזבאללה לטווח גם את הטילים הלא מאד ארוכי טווח שלו.
מימין ומקדימה המון חורבות. פה ושם צץ בית, שעוד לא הספיקו ‘לטפל בו’, אבל רוב השטח כבר די שומם. המון חיילים, המון שברי בתים, מעט מאד זכר לכפרים שהיו כאן.
אנחנו עושים את דרכנו אל כפר הממוקם לא הרחק מהיישוב בו החנינו את הרכבים. מכאן בדיוק, כלומר גם מכאן, השקיפו מחבלי כוח ‘רדואן’ אל בתי התושבים וחיכו ליום רעה. סטייל השביעי לאוקטובר, אבל בעוצמה של פי כמה, ה’ ישמור.
“אנחנו נמצאים פה בלב הכפר”, מתדרך יחזקאל, כשהוא נמנע במכוון מלומר את שמו של הכפר. מאחוריו שארית למשהו שהיה פעם בית, מלוא כל העין תילי חורבות. “נסענו בדרך סלעית מאד, הררית מאד, והגענו פה אל תוך לב הכפר. מה שאנחנו נוכל לראות פה שהכפר כולו כרגע ממש הרוס על ידי הכוחות”.
שלא תחשבו לרגע שמישהו בא לכאן כדי להגשים חלומות של הרס כפרים ערביים. “ההרס פה הוא לא לשם הרס, למעשה כמו שאמרנו אלה הם כפרי טרור, כפרי מקפצה שמתוכם לוחמי ‘רדואן’ תכננו לפשוט לתוך ישראל”.
חטיבה 205 עשתה ועושה בכפרים האלו עבודה יסודית ומעולה. היא פשוט מנקה, לוקחים את המקום הזה ולאתר “אמל”ח, אמל”ח, כל מקום, כל בור שראו פה”. עד מתי? עד ליום בו הדרג המדיני יורה לצה”ל לצאת, שזה יהיה כנראה גם כפוף ליום בו יחושו תושבי הישובים סמוכי הגדר המפונים מספיק בטוחים לחזור הביתה.
בתחושה שלי, כבר היום בטוח הרבה יותר בסמוכי הגדר, אין את החשש של עין שמשקיפה עליהם ועוד שניה תלחץ על ההדק, גם החשש מפני פלישה של כוחות ‘רדואן’ די הוסר. ועדיין הטילים נורים, טווח ההתרעה פה הוא 0 שניות עד גג שניות בודדות, לא פשוט בכלל.
5.
תכונה משמעותית בין החיילים, ניכרת דריכות פתאומית. מתברר, שיש איום כלשהו, שמישהו זיהה נוכחות וריכוז של קבוצה גדולה והפעיל את מה שהפעיל.
אנחנו מתבקשים להיכנס במהירות אל תוככי הבית, אותו כבר טיהר צה”ל ימים אחדים קודם לבואנו. “מתחת לגג”, כך ההוראה.
ואז, בום בבטן.
בית, לכאורה של משפחה ‘תמימה’. קצת קשה לצפייה. על הקירות שטיחים צבעוניים, מן הסתם בחרה אותם עקרת הבית בקפידה, על פי טעמה האישי. חדרים, חדרי ילדים, הכל כל כך נראה אותנטי, עוד ‘בית בכפר’. פסטורלי, על הרים, נוף עוצר נשימה.
במרפסת הבית, על שולחנות מאולתרים, המון קופסאות שימורים, אריזות רטבים, מנות חמות ועוד מיני מאכלים. זה מה שאוכלים בצה”ל? תהיתי. נו, לא קל לחיות על קופסאות שימורים וטונה. אבל ככה זה כשאתה רחוק ממחנה מסודר, ממטבח וחדר אוכל. נשות ישראל, מי שמחפשת מצווה שתארגן משלוחים של אוכל חם, בתחילת המלחמה, בחודשים הראשונים, הייתי עדה להמון התארגנויות כאלו בקבוצות ווטסאפ חרדיות, אפילו בקבוצת העיר בה אני מתגוררת, מודיעין עילית.
ברקע, הוראה של אחד המפקדים: “עדיין לא לצאת, אנחנו עדיין ב’גשם סגול’. שם קוד לאיום שריחף מעל לראשנו דקות אחדות קודם לכן. בראשי חולפת מחשבה על תושבי הצפון, על הרצון שלהם לחזור הביתה וגם על החשש. ‘גשם סגול’ כזה, הוא לא משהו שעשוי להכניס בהם חשק גדול לנסות לחזור.
מצד שני, לא כולנו במדינת ישראל תחת האופציה של ‘גשם סגול’ או אדום, או איך שלא תקראו לזה? מאיראן, מתימן, מסוריה, מלבנון, מעיראק. נניח שעזה כבר יצאה מהמשוואה של היכולת הרקטית. וגם זה לא מובטח לתמיד. כלומר, עד ליום שאחרי צאת צה”ל משם.
6.
ביציאה מהבית אני מבחינה בציורי ארבעת המינים על הקיר. מן הסתם צוירו בידי חיילים. מעל, פרגולה, ואני מבינה שהמרפסת הזו שימשה בעצם למעין סוכה מאולתרת בחג האחרון. הציורים על הקיר רק קישטו את הסיפור. זה מה שעושים חיילים חרדים, או אפילו רק מסורתיים, כשמגיע חג והם תקועים אי שם על אדמת האויב. בהחלט להעריך.
אנחנו פוסעים על מה שהיה פעם כביש ומלא כעת בהריסות. משמאלנו נשקפת מדינת ישראל עד הרי הכרמל, מולנו מה שהיה פעם מסגד, שנהרס. ברקע נשמעים כל העת ‘בומים’, עדות רועשת לפעילות צה”ל שנמשכת גם ברגעים בהם אנחנו על אדמת לבנון.
החיילים מסבירים לנו ש”זה או שמגלחים את הבתים שלהם, או שהבתים שלנו, במטולה ובישובים צמודי הגדר, יגולחו או גרוע מכך”. זה לא שמישהו הגיע לכאן כדי להגשים חלום להחריב את לבנון.
יואב שניידר, מח”ט 205, מפקד יחידת ‘אגרוף הברזל’, מרחיב על העבודה החשובה שהם עשו כאן, הכול במטרה כמובן להחזיר את התושבים המפונים לביתם.
“אנחנו עומדים בכפר בדרום לבנון שבשנתיים האחרונות, לפחות, הפכו אותו ליעד מבוצר, מולנו אנחנו יכולים לראות את מדינת ישראל, את הגליל המערבי, מאחורינו את החורבות של המסגד שהיה קיים פה, ובו מצאנו מצבור ענק של אמל”ח. ובעצם אנחנו עשינו פה עבודה, הוצאנו את כל האמל”ח מהכפר, הרסנו את כל התשתיות של חיזבאללה שהיו פה, כמויות מאד מאד גדולות של אמצעי לחימה מכל הסוגים: נשקים, טילי כתף, טילים ארוכי טווח, אמצעי חבלה, עמדות לחימה שמהם ירה חיזבאללה בשנה האחרונה על תושבי מדינת ישראל, על כל הישובים, שתולה, נטועה וזרעית שמאחורינו. הנקודה הזו שבה אנחנו עומדים היא נקודה אסטרטגית שצופה ממפרץ חיפה ועד הר מירון, כל הגליל המערבי למעשה, ודרומה מכך.
“היחידה שאני מפקד עליה נלחמה פה בעשרה ימים האחרונים וביצעה משימות של התקפה, השמדה של אמל”ח, ובעצם הרחבנו את מרחק המגע כך שנוכל לאפשר חזרה של תושבים בצורה בטוחה לביתם”.
צילום: דוצ
7.
הוא עשה מאמץ מיוחד ונלווה אלינו לסיור. תת אלוף דניאל הגרי, דובר צה”ל, מי שזוכה להערכה רבה מאז השביעי לאוקטובר. תדרוכיו היסודיים הפכו לשם דבר.
אני מנחשת שהחשיבות שהוא רואה בסיור של עיתונאים חרדים נעוצה באפשרות הקיימת, לדעתו, לנצל את ההזדמנות כדי להשפיע על קהל הקוראים להתגייס. חשבתי על זה מיד כשראיתי את דמותו, עוד במקום המפגש בזרעית. המחשבה הזו הלכה והתחזקה אצלי אחרי שתדרך וסיפר על המחסור בחיילים.
צריך להיות לא ממש בקי בציבור החרדי כדי לחשוב שקריאה של עיתונאים חרדים לבוא ולהתגייס תשפיע על מישהו. שהרי, רק גדולי ישראל יכולים להשפיע בנושאים הרי גורל שכאלו. וכידוע, יש צו מפורש כיום, מצד כמעט כל גדולי ישראל, לא להתייצב אפילו לצו ראשון, לא כל שכן אופציה של גיוס ממשי. אבל בהחלט יתכן שהגרי כן מתמצא, כן מבין, ובכל זאת מנסה כל דרך אפשרית. מה גם שלא מדובר בכתבים של ‘יתד נאמן’ או ‘המודיע’, חלק מהכתבים שהגיעו למפגש לא ממש משתייכים לאנשי ‘ההשקפה הטהורה’. אז לנסות אפשר.
“היה לי מאד חשוב להכניס אתכם לדרום לבנון”, הוא פותח. “לראות את הפעולה של צה”ל בדרום לבנון, מה בעצם אנחנו עושים פה. וגם לראות מי עושה פה. מה עושים פה אנשי המילואים. הפעולה בדרום לבנון היא פעולה משולבת לפגיעה קשה מאד בחיזבאללה.
“אנחנו פועלים נגד חיזבאללה בשלושה שלבים. פגענו בהנהגה שלו ובמפקדים שלו, חיסלנו אותם. אנחנו חיסלנו לא רק את הנהגת הארגון חסן נסראללה ואת המפקדים מתחתיו, אלא חיסלנו פה במשך שנה את הפיקוד שניהל מפה את הלחימה. המפקדים של חיזבאללה נהרגו! יש לו עוד לוחמים, יש לו עוד קצת מפקדים, אבל רובם הגדול נפגע על ידי צה”ל.
“החלק השני של הפעולה היה פגיעה בכל אמצעי הלחימה האסטרטגיים. תקפנו אלפי מטרות. אותם טילים שהיו צריכים להגיע לכל מדינת ישראל הותקפו על ידי חיל האוויר הישראלי, תקפנו את הרקטות הבינוניות שלו, ארוכות הטווח. התקיפה הזו הורידה אמצעי לחימה משמעותיים מחיזבאללה, טילים שלא מגיעים למדינת ישראל. תקפנו באיראן וחיזבאללה לא ירה. הוא לא ירה לא סתם, אלא כי אין לו יכולות!
הוא מודה, ש”עדיין לחיזבאללה יש כלי טיס בלתי מאוישים, יש לו רקטות, ואנחנו צריכים להמשיך לפעול נגדם. אבל את מירב הנשק האסטרטגי פגענו. והדבר השלישי החשוב זה הפעולה הקרקעית, שזה מה שאנחנו עושים פה עכשיו בדרום לבנון. החיזבאללה בנה מערך סדור. הוא לקח את כל הכפרים בדרום לבנון והפך אותם ליעדים מבוצרים. הוא לקח את הבתים ושם בהם אמצעי לחימה: טילים, רקטות, טילי נ”ט.
“מהמקום שבו אני מדבר עכשיו נורו על הישובים, פה, בגב שלכם, ישובי ישראל, טילים! נורו עליהם מפה רקטות! הפעולה של הכוחות פה לקחה את אמצעי הלחימה האלו, פירקה את אמצעי הלחימה האלו, עברה בית-בית, גם הרסה, גם השמידה. רק בכפר הזה מצאו 3 מנהרות תת קרקעיות. המנהרות האלו הן מנהרות שחיזבאללה בנה בתוך הכפרים כדי לצבור לוחמים בכפרים, כדי שהם יוכלו להתארגן ולפשוט לתוך מדינת ישראל כמו שחמאס עשה בשביעי לאוקטובר, רק בהיקף נרחב יותר.
“הם תכננו לעשות פשיטה לשטחנו. אנחנו לא מצאנו מנהרות חודרות למעט מנהרה אחת! אנחנו עדיין מחפשים. רוב המנהרות והתשתיות שחיזבאללה בנה הן בתוך הכפרים, כדי שהוא יוכל להתארגן ליום פקודה ולעשות מפה שבעה לאוקטובר.
“ולכן הפעולה בתוך הכפרים היא הפעולה החשובה”, הוא אומר, ומספר שיש רק מנהרה אחת שחצתה את הגדר, מטרים ספורים לתוך מדינת ישראל, “והיא הושמדה”, אבל “אנחנו ממשיכים לחפש. המנהרות שאתם רואים בטלוויזיה הן מנהרות בתוך הכפרים, הן לא חוצות לשטח מדינת ישראל”.
האויב, גם הושמד על ידי חיילי צה”ל, אבל בחלקו גם נכנע. “יש פה הרבה אנשי חיזבאללה שנכנעו לכוחותינו”. יחד עם זה, למלחמה יש מחירים, היו פה הרוגים לא מזמן, יש הרוגים, יש מחיר. מפקד היחידה תיאר לחימה בשטח סבוך ומבוצר. “בין הכפרים לגדר אתם רואים את הטופוגרפיה, את האופן שבו הצפון בנוי, יש בו הרבה סבך, צמחיה סבוכה, גם בשטח הזה חיזבאללה בנה מערכת של נקודות שבהן הוא יכול להחביא אמצעי לחימה וגם הוא יכול להתקרב לגדר באופן חשאי”.
ברקע, כל הזמן, קולות פיצוצים “של כוחותינו”. עשן לבן סמיך מיתמר מהאופק, אנחנו רק יכולים לנחש מה עוללו כוחותינו לעוד כפר, לעוד מחסן כפרי של אמל”ח.
8.
ומכאן, הוא עובר ל’קריאת הקודש’ לפי השקפת עולמו, כך נראה.
“מי זה האנשים שנלחמים? אנשי מילואים, שנלחמים כבר יותר מ-300 ימים. אנשים שעזבו את הכל, את הבית ואת המשפחה. אתם הכתבים נסעתם ברכב משוריין לפה, אני נסעתי בהאמר. שאלתי את הלוחם, איש המילואים, שישב לידי ‘מי אתה’. אמר לי ‘אני עמנואל, אני מנהל בית ספר בבית שמש, עזבתי את המשרה שלי ובאתי לכאן להילחם. יותר מ-300 ימים!’
“יש פה אנשי מילואים שעזבו את המשפחות, את הבתים, את מקומות העבודה, את האוניברסיטה, ובאו להילחם. ובלי המילואימניקים האלו אנחנו לא יכולים לנצח את המלחמה כמו שאנחנו מנצחים אותה עכשיו. אי אפשר בלעדיהם.
“והדבר הכי חשוב לי להגיד לכם זה שלנו, בצה”ל, יש צורך מבצעי משמעותי בכוח אדם! אנחנו פועלים בעזה, אנחנו פועלים בלבנון, אנחנו פועלים ביהודה ושומרון, אנחנו אוחזים את הגבולות, את כל הגבולות, בכוחות נרחבים. אנחנו פועלים רחוק מכאן. באיראן, בתימן, בסוריה, במקומות נוספים. אנחנו בשעת מבחן משמעותית לאומה, וזו שעה היסטורית, של התגייסות, של אנשים שעזבו הכול ואנחנו צריכים כוח אדם לוחם, מבצעי, זו שעה היסטורית להתגייס לצה”ל. אנחנו במלחמה!”
9.
אני מביטה סביבי, המון חיילות. ואני מתקשה לוותר.
כאשה אשאל אותך. נניח אני מגייסת לך לפה חטיבה שלמה חרדית… אתה אומר לכל החיילות כאן ‘לכו הביתה’, כי אי אפשר?
“אנחנו נדע בצה”ל להתאים את עצמנו לאוכלוסייה החרדית, כמו שאנחנו יודעים להתאים את עצמנו לאוכלוסיות נוספות. יש לנו תוכניות, אנחנו מרחיבים אותם עכשיו ואנחנו נהיה מסוגלים לעשות זה בהיקפים כאלו שיאפשרו את מה שאת אומרת”.
כמה? כמה אתם מסוגלים לגייס, בהתאמה?
“מי שיגיע עכשיו, אנחנו פותחים מסגרות, כולל חטיבות, ואני רוצה להגיד לך עוד משהו: יש כאן לוחמים חרדים, גם בעזה וגם בלבנון, והם מוצאים את כל הפתרונות”.
כן, שאלתי את החיילים מקודם על זה, ראיתי גם סוכה.
“יש לנו חיילים חרדים בעזה וגם בלבנון, והם מוצאים את כל הפתרונות. ואנחנו נדע לעשות את זה גם בהיקפים נרחבים יותר”.
ובכל זאת, לא פשוט. מלוא כל העין חיילות, חייל חרדי למהדרין לא יכול להרשות לעצמו שירות מהסוג הזה. נזכרתי בוועדה בכנסת אליה הגיעה אשה והעידה איך בעלה, חייל מישיבת הסדר, מצא את עצמו לן בלילה עם חיילות, יחד באותו חדר… לא פשוט.
דיברתי דווקא על נשים, כי זה נושא רגיש. כשאתה אומר לחיילות ‘אי אפשר’…
“אנחנו נדע לעשות את זה בתבונה. אנחנו בתקופה היסטורית, בתקופה מלחמה, נדע לעשות הכל”, הוא נשמע בטוח בעצמו.
נזכרתי בדו”ח של האלוף אליעזר שקדי, איך הוא מדבר שם על זה שהצבא הפר את האמון מול גדולי ישראל בשנים עברו, פעם אחר פעם, והייתי קצת פחות בטוחה מהגרי. לפחות בנושא הזה.
10.
ואז, כאילו כדי להשלים לנו את התמונה, הגיח חייל ובידו רובה אותו מצא ממש רגע לפני. החייל רעול פנים, מן הסתם פניו אסורים בזיהוי.
“נמצא איתנו פה לוחם מילואים מחטיבה 205”, מסביר יחזקאל. “תוך כדי הסריקות שהם מבצעים פה בהריסות של הבתים מצאו, ממש בדקות בהן אנחנו נמצאים פה, את הקלצ’ הזה…”.
הקלצ’ מדבר בעד עצמו, ממש. “כאילו אחרי שכבר הסתובבנו וראינו, ופוצצנו את הבתים, עדיין בין ההריסות אנחנו מוצאים שאריות של כלי הנשק”, מסביר לנו החייל שאיתר את הנשק
הקלצ’ נראה חלוד, “אחרי שפוצצנו אותו”, הוא היה עטוף בנילון, אומר החייל ומקלף את העטיפה. בהחלט היה שמור יפה…
תם הסיור ולא נשלם. מפנים אותנו די במהירות לקראת פיצוץ שמתוכנן בכפר בעוד כמה דקות, ואכן, בדרכנו חזור אל הרכב המשוריין אנחנו מבחינים, מלמעלה, בכמה בתים שלמים שטרם ‘טיפלו’ בהם.
אז אנחנו נשוב אל הרכבים, נעשה את הדרך המלחיצה על הכביש צמוד הגדר, ואז נעלה על כביש 6 בואכה אל הבתים החמימים שלנו. שם, על אדמת לבנון, יישארו החיילים, בחום של היום, בקור של הלילה, עם התרעות של ‘גשם סגול’ ועם סכנות להיתקלות פנים אל פנים. לא פשוט.
תתפללו עליהם. שיחזרו לשלום, שתיגמר המלחמה בהצלחה בעזרת ה’ ובקרוב, ושיחזרו החטופים כמובן. אמן!