1.
ביום ראשון השבוע הייתה לי הזכות להנחות את האזכרה במלאות שנה לנפילתו של סרן אורי מרדכי שני הי”ד מקריית ארבע. אורי נפל במוצב כיסופים ביום שמחת תורה בקרב גבורה שעוד יילמד.
באזכרה תיארו בני משפחתו, רבותיו וחבריו את דמותו המאירה, ויונתן רזאל ביצע את הלחן החדש והמקסים שכתב בהשראתו למילים “קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה’ עלייך זרח”.
אבל לפני האירוע באולם, התקיימה עלייה לקברו שבהר הרצל. בדרך לשם נכנסתי להר מהכניסה הלא נכונה, לחלקה הלא נכונה, ומצאתי את עצמי פתאום באמצע הלוויה ענקית. שאלתי את אחד מההמונים, שנהרו להר, מי הקדוש שמובא עכשיו לקבורה, והוא ענה לי: גלעד אלמליח. זכרתי את השם מה”הותר לפרסום” של הבוקר, אבל בין כל החללים הרבים של היממה הקשה לא הספקתי להגיע לסיפור חייו.
בלילה, כשחזרתי הביתה, חיפשתי את השם שלו בגוגל והבנתי איזו זכות גדולה נפלה בחלקי להשתתף באשכבתיה דגלעד. כמובן שכל יהודי שנפל בשל היותו יהודי, ובוודאי בקרב על הגנת העם והארץ, הוא קדוש. אבל גלעד היה כבר בחייו משהו מיוחד מאוד. את הסיפורים המופלאים שקראתי עליו לא אשכח עוד זמן רב (גם לא את זעקות השבר ששמעתי בלוויה).
הנה רק ציטוט קטן מתוך דברים שקראתי באחת הכתבות מפי חבר שלו מישיבת שדרות: “גלעד הי”ד היה תלמיד חכם שקרא ושנה בשקידה מופלאה, הגה בתורה באהבה ובלי הפסקה. תורתו קרנה בהארת פניו מלאות המתיקות. היה רודף חסד מתוך הצנע לכת, חיפש את אותם האנשים, צעירים וקשישים כאחד, הפחות בולטים כדי להיות להם לחבר, להקשיב לתמוך ולסייע.
“גלעד היה מלא אהבת החיים בפשטות, ומקרין שלווה לכל החבורה, חבריו לא זוכרים מעולם שהתלונן או שלא היה חיוכו הביישן נסוך על פניו, ותמיד הדגיש שהוא בטוח וסומך על הנהגת ה’ את עולמו. גלעד בנה את ביתו בשמחה ומתוך תחושת שליחות על שרשרת נצח ישראל, והדגיש שזו המשימה מבחינתו. הוא אהב את מדינתנו אהבת נפש וציפה לישועתה. עליו הכתוב אומר: ‘ישראל אשר בך אתפאר'”.
2.
קראתי את התיאור הזה פעם ופעמיים. לצערי אפילו שמו של תלמיד הישיבה שאחראי לתיאור הזה אינו כתוב (מה שמלמד הרבה גם עליו, יבדל”א). אילו אנשים אנחנו מאבדים פה בימים אלה. אילו אנשים חיו בתוכנו ולא ידענו.
יממה קודם לכן, בליל שבת, הלכתי שוב לקבלת שבת במאהל הגבורה. מדויק יותר: רגליי נשאוני שוב למקום הקדוש הזה. כבר כתבתי פה שאני מקווה שהוא יהפוך ממאהל למבנה קבוע, ושכל מי שמגיע לירושלים יעלה אליו לרגל כדי לנשום אוויר פסגות של גבורה יהודית. ואני מדגיש: יהודית.
הרוח שנושבת במאהל הגבורה, הדיבורים שנשמעים שם מההורים שאיבדו את היקר מכל, שונים מהרוח של גיבורים צבאיים כמו אהוד ברק, יאיר גולן, בוגי יעלון, דן חלוץ וישראל זיו. הרי כל האנשים האלה שהזכרתי עכשיו נלחמו במסירות נפש למען ביטחון מדינת ישראל בשדה הקרב, חירפו את נפשם, ותודה רבה להם על כך, אבל הגבורה הזאת לא הייתה מחוברת לקודש.
ברור שהשורש של מסירות הנפש של כל יהודי שנלחם על ארץ ישראל הוא הנשמה היהודית ומסירות הנפש של אברהם אבינו – כן, גם אהוד ברק הוא צאצא של אברהם אבינו – אבל מגבורה צבאית שאינה מחוברת לתורה, ובטח מגבורה שמחוברת לכפירה, נשאר בסוף בעיקר מאצ’ואיזם. לפעמים אפילו בריונות. הכיבוש (מהסוג הזה) באמת משחית.
ובדיוק לכן אני חושב שהסכסוך בין הציונות הדתית לחרדים, והדיבורים הקשים שאנחנו שומעים בימים האחרונים מחלקים בציונות הדתית על החרדים, הם איום אסטרטגי וסכנה. לשני הצדדים.
אנסה להסביר את זה ברגישות וברגישות.
3.
אני מקבל תגובות רבות מאנשים טובים שנעלבים מכך שאני מכנה בבמות שונות בתקשורת את מה שקורה בשיח בימים האלה “הקמפיין” נגד החרדים. חיילים נהרגים, משפחות מרובות ילדים הופכות למרובות יתומים, חיילים נפצעים, אנשים פה טוחנים מאות ימי מילואים, עסקים מתפרקים, נשים וילדים לא ישנים בלילה – ומול כל הכאב הזה, מול הזעקה שלנו, אתה אומר “קמפיין”?
אז קודם כול ולפני הכול, לא נראה לי שיש אדם אחד שמפקפק במחיר הכבד שהציונות הדתית משלמת במלחמה הזאת, הרבה מעבר למשקלה באוכלוסייה. מדינה שלמה מסתכלת בהערכה ובהערצה על גיבורי המגזר, אלה שנפלו ואלה שחיים לאורך ימים ושנים ונלחמים. ברור שהקושי של הלוחמים בסדיר ובמילואים ושל כל המעגלים שמקיפים אותם הוא אמיתי. מיותר בעיניי אפילו לומר את זה.
השאלה למי אתה מפנה את הזעקה שלך ואיפה אתה חושב שנמצא הפתרון לבעיות. ופה, כן, יש חתיכת קמפיין.
4.
אתם מבינים? כי אם לא, יש לי דוגמה מצוינת ואקטואלית שתסביר את זה: האם הזעקה של עינב צינגאוקר, אימו של מתן החטוף, אותנטית? ברור. היא קורעת לב. הבן שלה חטוף בעזה. אנחנו מסוגלים בכלל להבין מה היא מרגישה?
אבל האם אין פה קמפיין שלוקח בציניות את הכאב הבלתי נתפס שלה, ושל עוד משפחות חטופים, לכיוון של הפלת נתניהו, הקמת ממשלת שמאל, יציאה מעזה, כניעה לחמאס שתפגע בסיכוי להחזיר את כל החטופים ותגרום לחטיפות נוספות, חלילה?
העובדה שהזעקה שלך הכי אמיתית, והמצוקה שלך הכי מצוקתית, לא אומרת שבעלי אינטרסים לא מהנדסים לך את התודעה ומשתמשים בזעקה ובמצוקה האותנטיות שלך כדי לקדם מטרות אחרות.
יותר מזה, ככל שהכאב שלך גדול יותר, והנפש שלך סוערת יותר, כך אתה נמצא בקבוצת סיכון להיות קורבן של קמפיינרים וספינולוגים.
וזה בדיוק מה שקורה לרבים וטובים במגזר בימים אלה. הם משלמים את המחירים הכבדים ביותר, אבל מנוצלים על ידי בעלי אינטרסים פוליטיים, שגורמים להם לחשוב ש:
א. הפתרון לכל עומס המילואים הוא גיוס חרדים.
ב. אם נצעק ונעלוב בחרדים או נצטט להם פסוקים הם ישתכנעו ויתגייסו בהמוניהם.
5.
אז בואו נדבר על שתי הנחות היסוד הללו. נתחיל בראשונה: במצב מתוקן חרדים שתורתם לא אומנותם אכן צריכים להתגייס. מאז המלחמה יש רבים כאלה, שאכן רוצים להתגייס. רבים מאוד. אלפים. אבל מה לעשות שצה”ל עדיין תקוע בקונספציה שכשיש התנגשות בין הגדלת כוח האדם ובין קידום נשים לתפקידים קרביים – הערך האחרון קובע. תקראו את המסמך שכתב המכון הישראלי לדמוקרטיה יחד עם המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ושצה”ל אימץ: “יש להבחין בין שלבים ומסלולים בהתייחס לדרישות ההפרדה של חיילים דתיים וחרדים. יש מקום לרגישות בין־תרבותית ולהענקת רשת תומכת, אך אין להסכים להפרדה מוחלטת. במסלולים התנדבותיים (קורס קצינים, קורס טיס, קורס חובלים וכדומה) וכן בשירות קבע על כל חייל לקבל עליו את הערכים המקובלים על צה”ל ועל המערכת הממשלתית בישראל, ואין להסכים לפגיעה כלשהי בשירות הנשים ובכלל זה בשיבוצן”.
מי הנפגע הראשי מהחלטות פרוגרסיביות כאלה? נכון, חיילים ואנשי מילואים דתיים. כלומר, אני חושב שזה פוגע בכל חייל ובכלל במבצעיות של הצבא (ובעיקר פוגע בסייעתא דשמיא שאנחנו כל כך צריכים בימים אלה. הרי זה פסוק מפורש ומפחיד בתורה: “ולא יראה בך ערוות דבר – ושב מאחריך”), אבל חיילים דתיים מתמודדים בשנים האחרונות עם מצבים בלתי אפשריים, והצבא לא סופר אותם.
הוא יודע שבכל מקרה הם יהיו שם ויבטלו את דעתם ואמונתם מפני המערכת. ראיתם את התיעוד מהדיון שהיה השבוע בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת בנוכחות היוהל”ם, שבו חברת הכנסת מיכל וולדיגר מ’הציונות הדתית’, ניסתה, בחיל ורעדה, להקריא מכתב של אישה שבעלה נמצא ימים ארוכים במילואים, והיא רק מבקשת שהוא לא יישן ביחד עם חיילות כי זה סותר את דרך חייו?
לא נתנו לה אפילו להמשיך את הקראת המכתב והתנפלו עליה בצעקות: איך את מעיזה לפגוע בערך המקודש ביותר לצה”ל, שילוב בנות בתפקידים קרביים? הרי לא אכפת להם מהמילואימניק המשיחי הזה ומאשתו.
ראיתם את התמונה שדובר צה”ל הוציא מהתקיפה ההרואית באיראן ושפורסמה בעמוד הראשון של העיתונים? נווטת הקרב והטייס אוחזים יד ביד בקוקפיט של מטוס הקרב. ההיסטוריה שנעשתה פה היא לא התקיפה המדהימה באיראן, אלא העובדה שבין מאות אנשי צוות האוויר שהטיסו 140 מטוסים, היו ארבע נווטות. זה מה שחשוב לדובר צה”ל. זאת תמונת הניצחון.
6.
לרב יגאל לווינשטיין, ראש מכינת ‘בני דוד’ בעלי ש־26 מבוגריה נפלו במלחמה האחרונה, הייתה לכאורה את כל הלגיטימציה להגיד לחרדים: ממני תראו וכן תעשו. אני השילוב המושלם של ספרא וסיפא.
אבל מה הוא אומר בכל ריאיון? הוא מזהיר את החרדים שלא יתפתו להבטחות השווא של הצבא. והוא מוסיף ואומר שגם אם הצבא היה רוצה להקים מסגרות שמתואמות לחרדים, אי אפשר להיות בטוחים שבג”ץ לא יבטל את ההסדרים הללו. אגב, מי שבאמת מתעניין הרי יודע שיש אינספור יוזמות של שירות חרדי (שירות לאומי-אזרחי וגם צבאי. כל כך הרבה מסגרות נפתחות בימים אלה). הן שקטות. הן עדינות. וכן, הן איטיות. לא “שלום עכשיו” ולא “חטופים עכשיו”. קמעא קמעא. אתם לא שומעים עליהן בתקשורת כי המטרה בקמפיין היא להפסיק את המלחמה וללכת לבחירות, לא באמת לגייס חרדים. והמטרה היא בעיקר לייצר כאוס, כל הזמן. כאוס עכשיו!
אבל מעל הכול, יש כל כך הרבה בעיות קריטיות שגיוס חרדים לא יפתור. למשל, תפיסת המוסר המעוותות של הצבא שעולה בחיי חיילינו; הקונספציה של בכירי המטכ”ל ששוללת כיבוש שטחים מהאויב (אני כבר לא מדבר על התיישבות); ההתערבות של הפצ”רית ומערכת המשפט בהחלטות צבאיות; מינוי בכירי הצבא על ידי הרמטכ”ל כצלמו וכדמותו; ובעיקר – הרחקה של מפקדים בכירים עם רוח לחימה שהולמת את רוח הגבורה של לוחמינו מעמדת קבלת ההחלטות.
אומר זאת כך: במלחמת מצווה הכול יוצאין, אפילו חתן מחופתו וכלה מחדרה – חוץ מעופר וינטר. שמעתי דיווח שלפני כמה חודשים הגיע וינטר לרמטכ”ל ואמר שאם הוא לא מתמרן בעזה לפחות שייתן לו להקים גדודים לחרדים. זה רעיון מצוין ממש: בדיוק אנשים כאלה, כמו וינטר, יכולים באמת לדאוג לצורכי הלוחם החרדי.
נו, מה אתם חושבים הייתה התשובה של הצבא?
7.
אבל עזבו את כל מה שכתבתי פה עד עכשיו. נגיד שאתם צודקים במאה אחוזים והבעיה העיקרית של הצבא, ומה שמפריד בינו ובין ניצחון מוחלט, הוא כמה אלפי חרדים שיגויסו בכפייה ומיד ישונעו בניידות של לוכדי עריקים לחזית, וישחררו ממילואים את כל מי ששם, ויילחמו בחירוף נפש, כי הרי לא צריך שום ניסיון ושום חינוך ומורשת קרב, ישר מפוניבז’ לג’באליה, בכוח. אני זורם איתכם.
אבל תגידו, מה קרה לנו? ממתי מדברים ככה לאנשים שלא חושבים כמונו? זאת הרמה? זה השיח? נכון, יש מחלוקות עמוקות, חשוב שיהיו מחלוקות. אבל האם כך למדתם בבתי המדרש הציוניים־דתיים לנהל מחלוקות?
ערב המלחמה, כשהייתה סרבנות קשה ומסוכנת מהצד הפוליטי השני, רבנים בציונות הדתית קראו לשבת ולדבר, וקיבלו ואירחו במאור פנים את בריוני ‘אחים לנשק’, שלא התנצלו עד היום על מסיבות הסרבנות שארגנו (לא נשכח איך הכריזו, יחידה אחרי יחידה, על עוד ועוד סרבנים, בסרטון וידאו מתוקשר שגם סינוואר ראה). יש לנו מחלוקת גדולה עם הסרבנים האלה, הם אמרו, אבל הם אחים, לא אויבים.
האם החרדים אינם אחים?
8.
מוזר שצריך להגיד דברים כה פשוטים: יש מה ללמוד מכל מגזר. בוודאי מהמגזר החרדי. יש לו אידאולוגיה. והיא מבוססת ורצינית מאוד. יש כאן עולם שלם של תורה, וחינוך, וחסד, ונתינה, והסתפקות במועט, והערצה אל הקודש. מגזר שמצליח להעביר מדור לדור, בצורה מעוררת קנאה, את המורשת המפוארת שלו מול כל אתגרי התקופה, התקופות.
אז אתם חושבים אחרת. בסדר. אבל האם אתם מנסים להבין אותם, או שאתם רק צועקים עליהם שהם “משתמטים” ומדברים אליהם דרך מאמרי שטנה בתקשורת החילונית שמתעבת אותם (כמעט כמו שהיא מתעבת אתכם) ודרך סרטונים ביוטיוב? אומרים שר’ דב לנדא מחשב מסלול מחדש, לאחר שנחשף השבוע לראשונה לפסוק “האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה” בסטורי באינסטגרם.
וברצינות: לאן נעלמו ההכלה והאחדות? אפילו על אריאל שרון ערב ההתנתקות הנוראה לא כתבו את מה שכתבו השבוע על החרדים. וגם על עמותות שמאל שרוצות לפנות יישובים שלמים פיזית מהבית לא כתבו כך. וכמובן, על כל יושבי האולפנים אלופי הקונספציות שקוראים לנו משיחיים והזויים ולא התנצלו על כל התחזיות השגויות שלהם לאורך השנים.
כמות הבוז וההתנשאות שהתפרסמה פה בימים האחרונים על ידי כותבים מהמגזר, תמיד תחת הכותרת המקסימה “אחיי החרדים”, שברה שיאים של 75 שנה. האם זה יביא לגיוס של חרדי אחד? בדיוק להפך. זה רק גורם למגזר החרדי לצופף שורות ולהיכנס לעמדת מגננה. ובצדק.
9.
שמעתי השבוע מכמה משפחות שכולות, ואלמנות צה”ל, דבר שהפך לי את הבטן: הן קיבלו פניות, מאנשי הקמפיין הזה, שהן חייבות להתראיין ולצאת בקול גדול, בשם הבנים שנפלו, נגד הפרזיטיות החרדית – כי זה מה שיציל את המצב ויש פה הזדמנות היסטורית. אחת המשפחות קיבלה את הפנייה הזאת תוך כדי שהיא יושבת שבעה. עד כדי דחוף להם לסכסך פה בין הציונות הדתית לחרדים.
אז כן, זה קמפיין. אחד הציניים והמוצלחים שהיו פה. ולא בכדי, משום שהוא יושב על כאב אמיתי מאוד. הוא יושב על נהרות של דם. אבל המטרה הגדולה של מחולליו היא להפיל את ביבי ולהקים ממשלה חדשה בלי הנציגים של אלה שדמם נשפך. וָאומר לך: בדמייך תעופי לאופוזיציה.
ואכן, מבחינתם יש פה הזדמנות היסטורית, הנה, אולי הפעם זה יקרה. אולי הפעם נצליח סופסוף.
השבוע, ממש תוך כדי הקמפיין נגד החרדים, עלה קמפיין חוצות חדש, בעלות של מיליוני שקלים, שמספר את כל הסיפור: “שר האוצר או שר המגזר? – הגיע זמן בחירות”. מי זה שר האוצר שנגדו מסית השלט? בצלאל סמוטריץ’, כמובן. ומי זה המגזר שנגדו מסית השלט? המגזר זה המשיחיים האלו שכמה פעמים בשבוע נפגשים בהר הרצל.
כן, הם הראשונים שיודרו מממשלת השמאל שתוקם כאן בשנייה שיצליחו לפצל את הגוש המאמין לטובת “ברית המשרתים” (הו, הנה עוד מונח שנשמע טוב ומרגש ברגע הראשון, ואפילו מאחד. אבל איך אפשר להקים את “ברית המשרתים” כאילו אין יותר ימין ושמאל? והרי ה-7.10 הוכיח שיש שמאל והוא טעה, ושאם הימין לא יתחיל לנהל את העסק – אין לנו תקומה חלילה. עם כל הכבוד לרעות הנפלאה, בין המשרתים בנמ”ר יש דעות שונות, וראינו לאן חלק מהן יכולות להביא אותנו).
ולמה נראה לכם שהציבור המסורתי לא הצטרף למאבק בחרדים? הרי גם הוא משרת בהמוניו, וגם הוא היה רוצה שהחרדים ישרתו יותר, אבל עליו כנראה קשה לעבוד. וחוץ מזה, לציבור הזה אין אנשי תקשורת דתיים, ודתיים לשעבר, שבזים כל היום למגזר החרדי ובעיקר למגזר החרד”לי. הציבור המסורתי לא קורא את עלוני השבת ולא נחשף לציוצים. ובכלל, הציבור המסורתי אוהב את התורה ואוהב את הצבא. הוא אוהב כיפות שחורות וסרוגות גם יחד, לא בסתירה. הוא אוהב קדושה, צדיקים, רבנים וראשי ישיבות. משהו בריא עמוק בפנים אומר לו שלא צריך לריב ולסכסך, בטח לא עכשיו.
ביחד ננצח זו לא סיסמה ריקה. זה ביחד לא רק בתוך הטנק.
10.
אז אחיי הסרוגים, למרות כל הכאב הנורא, למרות התסכול, בואו ננסה לנהל את הוויכוח העמוק הזה קצת אחרת. הצדיקים הטהורים אינם קובלים על החרדים, אלא מוסיפים אור. מוטב שניכשל באהבת חינם מאשר בקמפיין שנאת חינם.