המלחמה מנצחת את הכול, בואו נגיד את האמת.
חללים שנפלו בגבורה, והמשפחות השכולות הדואבות. קשה בכלל להתחיל ולדמיין מה עובר על משפחות החטופים. וכמובן, החיילים שנפצעו. במובן מסוים שקופים, כי הם “רק” פצועים, ולא נפלו בקרב או נחטפו.
ואני בתוך כל התווך של התקופה הנוראית הזו שהמדינה והעם שלנו עוברים, נפצעתי בעצמי.
לא, לא הותקפתי בטיל נ”ט ונפצעתי מרסיסים. לא חילצתי חבר מתוך נגמ”ש בוער וקיבלתי כוויות.
למרבה הבושה, במהלך משמרת ערב שלי כמלצרית בבית הקפה השכונתי, נשבר קנקן המים (לא באשמתי! הלקוחה הפילה לי אותו מהמגש, נשבעת), וחדרו לי לתוך היד זכוכיות עבות שהכריחו אותי לעבור ניתוח, שאפילו היה ניתוח די מורכב (כמובן, הכול יחסי).
בשורה התחתונה, אני לא יכולה לעבוד עכשיו כנראה חמישה חודשים, כך הפיזיותרפיסטית שלי אומרת (לכל הפחות! תודה רבה, את מאוד מעודדת אותי…)
ואם להגיד את האמת, פשוט לא נעים לי. לא נעים לי עכשיו להיות פצועה מהדבר הדבילי הזה, עם כל מה שקורה בחוץ. כמה פעמים אפילו שאלו אותי אם אני מילואימניקית שנפצעה בעזה. או אפילו סתם אנשים ברחוב שראו את היד עם החבישה על התפרים הגסים, ופשוט הניחו שזה זה, ונתנו לי ברחוב מבטים של חמלה והערכה.
אבל, מה לעשות, אני פצועה. ואין לי עבודה, ואין לי כסף.
אז אם את או אתה במצב שלי, ממליצה מאוד לבדוק את הזכויות שלכם מול ביטוח לאומי. יש טופס שנקרא טופס 211, שצריך למלא והוא מיועד למקרים כאלה בדיוק, של תאונות עבודה.
בעצם, אתם, שכל החיים משלמים מיסים לביטוח לאומי ולמס הכנסה, מגיע לכם פעם באף פעם משהו בחזרה. ועכשיו, אפילו אם אתם מתביישים לבקש, זו הפעם הזאת.
התהליך די פשוט, אבל כנראה שאף אחד לא יגיד לכם עליו, בטח שלא המעסיק, בין אם הוא יודע עליו ובין אם לא (והרבה פעמים הם פשוט באמת לא מכירים).
ומי כמוני מבינה את תחושות האשמה של לקחת עכשיו כסף מהמדינה, אבל באמת שזה פשוט מגיע לכם, וחבל שלא לנצל.
בבחירה שבין האשמה לבין טופס 211, תבחרו בטופס.
תשאירו את החמלה והערכת הגיבורים של אנשים בצד, ופשוט תענו בכנות שלא, נפצעתם בשדה הקרב של בית הקפה השכונתי. תאמינו לי, זה אחלה שובר קרח, ומפתח שיחה קלילה ומצחיקה.
תהיו בריאות.