איך יודעים שהגיעו מים עד נפש? אנחנו, הכותבים, יודעים זאת, כשאיננו מצליחים לתאר את המראות, את האירועים, את המקרים שקורים.
קחו, למשל, כותרת של כתבה/ טור/ ראיון. פעם, כשראינו כותרת האומרת: “טרגדיה” – הבנו שקרה משהו יוצא-דופן במהותו.
לא קרה דבר כזה כבר עידן ועידנים. לא נשמע כדבר הזה מעולם. וכותרת מסוג זה לא הופיעה יותר מפעם אחת בחודש וגם זה הרבה.
אנשים ידעו שאם קראנו לכתבה, לידיעה, או למאמר שלנו בשם: “הטרגדיה של משפחת כהן” – אז למשפחת כהן קרה דבר יוצא-דופן במהותו. כזה שלא קורה כמעט אף פעם.
היום המילה “טרגדיה” – היא מילה של כמה פעמים ביום. טרגדיה ועוד טרגדיה ועוד אחת, והנפש כבר לא מכילה כל-כך הרבה כותרות טרגדיות וטראומטיות גם יחד.
הכותרות: “הותר לפרסום”, “אסון נורא”, “בלתי נתפס”, “לא יאומן” ועוד כאלו, הן כותרות של בוקר, צהריים וערב גם יחד, בימינו.
אט-אט אנחנו מדחיקים את המראות, את האירועים ואת המקרים הללו שכותרתם עולה השמיימה, וכבר לא קולטים כלום. כי כמה טרגדיות, טראומות, זוועות עולם, נפשינו מסוגלת לקלוט ולעכל?
•
פעם, כשרצינו לתאר איך זה להשתתף בלוויה קורעת-לב, היינו מתארים את הלוויה במשפט כמו: “לא נותרה עין יבשה!”, “קולות של בכי נישאו ברמה!”, “כל הקהל געה בבכייה!”
היום כולנו גואים בבכייה כל יום, כל היום, כל הזמן.
איננו זקוקים ללוייה כדי לבכות, איננו צריכים הספד כדי לייבב, איננו צריכים מישהו שיעורר אותנו וידאג לתזכורת עבורנו.
והמשפטים הקיימים בשפה העברית ובכלל, אינם מסוגלים לתאר את מה שאנחנו מרגישים: ברור שכל הקהל גאה בבכי, איך לא? ודאי שעין לא יבשה, כי אין עין כזו בעם ישראל, העם היחידי שכל אבדה בו היא אבדה של קהל העם.
•
פעם, כשרצינו להסביר כמה האבדה נוראה, היינו מציינים: “אב צעיר לתינוק רך!”, “אב לעשרה”, “איבד שניים מבניו”, “איבדה את בנה היחיד”!
היום כל אבדה היא אבדת עולם ומלואו.
כבר אין בית שלא נוגע במת, גם אם לא בתוכו פנימה, אז במעגל הרחב יותר. ככה זה כשהאבדות הן דבר יום ביומו. ושום מילה ומשפט שמנסים לעשות בו שימוש לרגישנו, כבר לא מסוגל יותר לעשות את פעולתו. כי הצער עמוק מיני ים, והאבל רחוק שנות דור מהמשפטים שהיינו רגילים אליהם בימים ההם.
•
פעם, כשבאנו לנחם את משפחת הנופל/ הנרצח/ המת – היינו מנחמים במילים הרגילות, ומתנחמים בהן: ‘שיבולע המוות לנצח’, ‘המקום ינחם אתכם ולא תוסיפו לדאווה עוד’, ‘בנחמת ציון תנוחמו’. היינו חושבים על כל מילה ורואים איך היושב שבעה מקשיב, שומע ומתנחם.
היום שום מילת נחמה אינה מספקת.
מעבר לחלון מתדפק האבל הנוסף ואין לנו הבטחה אלוקית שזה יהיה המת האחרון.
‘שגרת מלחמה’ קוראים למצב הקשה הזה. ‘שגרת מוות’, כי עלה המוות בחלוננו.
ובתוך כל זה נראה כי אין נחמה.
•
ובכל זאת, אנו לק-ה וליבנו לק-ה, על אף שעיר האלוקים מדממת עד עפר. על אף הכול, ראו אותנו, את כולנו, מרימים ראשינו מתוך האדמה החרוכה, מנגבים דמעותינו ביד רטובה, בולעים רוקנו בתקווה ובאמונה, ועונים בקול של אומה יהודית צרופה: “ואף על פי שיתמהמה אחכה לו, כי בוא יבוא!”
וברגע קט הופכת יבבתנו לכוח שבידנו, ואנחנו ממשיכים לגדל את צאצאינו, להיות חיוביים לבני עמנו, לדאוג ולטפל בכל מי שצריך את עזרתנו ולהתפלל בכל רגע לה’ אלוקינו, שיעשה מה שרק הוא יכול לעשות ולא כוחנו ומבצרנו.