בין יום הכיפורים לסוכות. בין בניין הרוח לבניין החומר של עם ישראל. ימים שבהם אני עובר בחרדת קודש, פעם ועוד פעם, בין משפחה למשפחה, בין שבעה לשבעה, של לוחמינו הגיבורים, צדיקי עליון שנפלו על הגנת העם והארץ ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם.
טרגדיה: מי יעזור ל-7 יתומים רכים שאימם נפטרה ביום הכיפורים?
ערב חג הסוכות, אחרי עוד ימים קשים אך הכרחיים לעם ישראל, אני קורא בכאב שמפלח את הלב את דברי כמה מחברי הסיעות החרדיות, חברי לקואליציה, על החובה הקדושה של שירות בצבא הגנה לישראל.
שירות שאינו עומד בשום צורה באופן בסתירה ללימוד תורה ויראת שמים, כפי שמוכיחים רבבות הלוחמים בני הציונות הדתית שמשלבים ספרא וסייפא בגבורה ובקידוש השם.
השירות בצה”ל הוא חובה זכות ומצווה. בוודאי לא בעיה. התעלמות חלק מאחינו החרדים מהחובה זו, יהיו הסיבות והחששות אשר יהיו, בזמן מלחמה ובכלל, היא עוול הדורש תיקון יסודי. אנו נמצאים בעניין זה בימים היסטוריים שיאפשרו לנו לעשות את התיקון הזה וכך יהיה, בעזרת השם ובנחישות.
אני דוחה גם בכל תוקף ניסיונות להציב אולטימטום חסר אחריות לאישור תקציב המדינה הדרוש למלחמה ולאיתנות הכלכלה.
“ראויין כל ישראל ליישב בסוכה אחת” אומרת הגמרא במסכת סוכה. אני מתפלל ומצפה שנדע כולנו להכנס יחד תחת הסוכה הישראלית ובעזרת ה’ גם יחד ננצח.