לחגוג למרות הכול: חגי ישראל אינם מסיבות, הם מקורות כוח ועוצמה

חגי תשרי המתקרבים מעוררים השנה תהיות בלב רבים. אנו שרויים במלחמה קשה מול אויבינו. יותר ממאה מבנינו ובנותינו עדיין חטופים בידי המפלצות האכזריות בעזה. יותר מאלף ושש-מאות משפחות איבדו במערכה הזאת את יקיריהן. רבבות מתושבי הדרום והצפון עדיין אינם יכולים לשוב לבתיהם.

האם זה הזמן לחגוג?

למעשה, דילמה זו מלווה את העם היהודי לאורך כל ההיסטוריה. שונאי ישראל בכל הדורות כיוונו את מעשי הפרעות ביהודים לימי חג ומועד. במיוחד התמחו בכך הנאצים ימ”ש. הם ביקשו לפגוע לא רק בגוף היהודי אלא גם ברוחו. ליטול מהעם היהודי את נשמתו ואת מקורות עוצמתו.

התגובה היהודית לאורך הדורות הייתה – לחגוג למרות הכול. על אפם ועל חמתם של שונאינו. לא לתת להם את מבוקשם. גם במחנות ההשמדה עשו היהודים מאמצים עילאיים לחגוג את חגי ישראל, ולוּ באמצעים העלובים שעמדו לרשותם.

כי את המנגינה הזאת אי-אפשר ואסור להפסיק!

השמח מנצח

אחרי השואה העלו יהודים טובים הצעה להשאיר כיסא ריק בשולחן הסדר, לזכר ששת המיליונים. הרבי מליובאוויטש שלל את הרעיון. הוא הסביר שזיכרון השואה מחייב תשומת לב נפרדת, ואין לערבבו עם אווירת חג ומועד. עוד אמר כי זה בדיוק מה שהצורר הנאצי רצה, שיהיו כיסאות ריקים בבתי ישראל. ראוי לעשות את ההפך: יש לכם מקום לעוד כיסא? אל תשאירו אותו ריק, אלא הזמינו עוד יהודי אל שולחן הסדר.

זה המענה היהודי לכל מי ששואף להשבית את חגינו.

אכן, כשמדובר בסתם מסיבות ובילויים, בהחלט יש מקום לצמצמם, מתוך הזדהות עם כאב העם. אבל חגי ישראל אינם מסיבות. הם מקורות כוח ועוצמה. אלה ימים יקרים המעניקים לנו נכסי רוח הנחוצים בימים כאלה דווקא. החגים חיוניים לכושר עמידתנו ולנחישות מלחמתנו, ועלינו לחגוג אותם ביתר שאת וביתר עוז.

ראינו את החיילים שרים ורוקדים לפני הכניסה לעזה. הם ידעו היטב שזו מלחמה, ושבדרך הטבע יהיו מי שלא ישובו. השירה והריקודים לא באו ‘לעשות שמח’, אלא נועדו למלא את הנפש כוח ועוצמה, להרים את המורל ולצאת בביטחון לקרב. אין מנצחים במלחמה מתוך דיכאון ודכדוך אלא בשמחה ובמרץ נעורים.

לבקש בתפילות

הימים הנוראים הם בדיוק הזמן להתפלל אל אבינו שבשמיים ולבקש את כל מה שכולנו מייחלים לו. ובעצם, הכול מופיע במחזור התפילה: “בַּטֵּל מַחְשְׁבוֹת שׂוֹנְאֵינוּ. הָפֵר עֲצַת אוֹיְבֵינוּ. כַּלֵּה… חֶרֶב וּשְׁבִי וּמַשְׁחִית מִבְּנֵי בְּרִיתֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן טְבוּחִים עַל יִחוּדֶךָ. נְקֹום נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ”.

ראש השנה כולל בתוכו חגיגיות ודמעות, סעודות מכובדות ותפילות בלב נשבר. זה גם הסיפור היהודי ההיסטורי – “בְּדָמַיִךְ חֲיִי”. הקיום שלנו משלב כאב וצמיחה, אובדן ובניין. כל מרכיב כזה ראוי לתשומת הלב הנכונה, ויש זמן לכל דבר. אבל את החגים חייבים לחגוג ולשאוב מהם כוחות לכל השנה כולה.