1.
בכל שנה אני תמה מחדש: מה פתאום בלילה הראשון של השנה, בסעודה הראשונה של השנה, אחרי שבירכנו איש את רעהו, איש את ילדיו, “לשנה טובה תיכתב ותיחתם”, אחרי שאמרנו “שהחיינו” בכוונה – מתכנסת כל המשפחה, וגם האורחים, סביב שולחן החג המושקע ומתעסקת ברוע?
כולנו מקיימים בהתלהבות את המנהג לאכול מאכלים מיוחדים ולברך עליהם ברכות לשנה החדשה (מנהג קדוש שמקורו בגמרא), אבל כמה אפשר לעסוק באויב, בשלילי? אוכלים תמר ואומרים בכוונה רבה: “יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים, שייתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו”. כרתי – “שייכרתו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו”. סילקא – “שיסתלקו שונאינו וכו'”.
וזה עוד בלי האיחולים היצירתיים שאנשים מוסיפים כיד ה’ הטובה עליהם, קללות שלא כתובות בתורה (טחינה? “שייטחנו אויבינו” וכיוצ”ב).
ותמיד לא הבנתי: למה צריך בלילה כזה קדוש ומסוגל לעסוק באובססיביות באויבים שלנו? אי אפשר להתרכז רק בטוב: בזכויות הרבות כרימון? בראש (המגעיל) של הדג ובכל הדברים היפים שהוא מסמל?
השנה אני כבר לא אשאל את השאלה הזאת. התפכחתי מהקונספציה שהחיים הם רק תפוח בדבש. כן, יש אויבים. ואסור להתעלם מהם. הם לא מורתעים כמו שאמרו לנו. אז אנחנו מתפללים שייתמו, שייכרתו, שיסתלקו.
כן כן, דווקא ברגע המסוגל הזה. זה גם מעשה של תפילה ובעצם גם מעשה של חינוך. בפתחה של שנה חדשה אנחנו מלמדים את ילדינו ואת עצמינו שיש רע בעולם. ואנחנו לא מכילים אותו. אנחנו מייחלים לקיצו.
ואחרי שבשבועות האחרונים של שנת תשפ”ד אנחנו רואים כמה התפילות האלה הועילו, נדמה לי שבליל ראש השנה הבא עלינו לטובה נאחל אפילו יותר בכוונה את הברכות־קללות הללו על ראש אויבינו, שונאינו וכל מבקשי רעתנו.
שנה טובה שתהיה. תחל שנה וקללותיה!
2.
יום שישי האחרון. 12 וחצי בצהריים שעון ניו יורק. אנחנו נכנסים להרצאה של אשתי בגרייט נק שבלונג איילנד. בנסיעה לפה עוד הספקנו להתרגש מהדרך שבה נתניהו בחר לחתום את נאומו החשוב באו”ם: “לעם ישראל ולחיילי ישראל אני אומר: תהיו חזקים ובעלי אומץ. ‘חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם, כי ה’ אלוקיך הוא ההולך עמך, לא ירפך ולא יעזבך”.
הופה. מה קורה כאן? נתניהו הרי לא מרבה להזכיר שם שמיים. הוא יכול לצטט פסוק מעת לעת, אבל רק פסוקים “ניטרליים”. אתם יודעים, בסגנון “נצח ישראל לא ישקר” או “עם כלביא יקום”. אבל ממש להזכיר את הקדוש ברוך הוא? לצערי זה די נדיר אצל מנהיג הגוש המאמין. הוא עושה את זה בדרך כלל בעיתות משבר, אחרי פיגוע נורא, לא עלינו. או לפני בחירות (לא עלינו). ופתאום הוא הביא חתיכת פסוק מפרשת השבוע.
ואגב, הוא יכול היה לקטוע אותו באמצע: “חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם”. נקודה. או ליתר דיוק: סימן קריאה. מה פתאום הוא הוסיף את “כי ה’ אלוקיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך”? קרה משהו שאנחנו לא יודעים?
כמה דקות אחרי זה, מתחילים הפושים. דובר צה”ל יוצא בהודעה מיוחדת לתקשורת. ופה הייתה לי דילמה: מצד אחד, כאן, בארצות הברית השבת רחוקה מאוד מלהיכנס, אנחנו כאמור בסביבות השעה 12 וחצי בצהריים, יש עוד כמעט שש שעות עד כניסת השבת. מצד שני, בארץ היא כבר נכנסה. נו, אז אני אשב לי בניו יורק ואצפה בהודעת דובר צה”ל, ואז בהמשך השידורים החיים מהארץ, ואחתום באולפן שישי? (אומנם אין איסור חל על איסור… ובכל זאת). ברוך ה’ הצלחתי להתגבר על הסקרנות ועל ההיתרים שעלו לי בראש, ונכנסתי לשבת בניו יורק רק עם שמועות לא מבוססות על חיסול נסראללה.
אבל זה היה הקטע הקל בסיפור. תחשבו מתי יכולנו להתעדכן בחדשות מהארץ. רק בשתיים בלילה, שעון ישראל, יצאה השבת אצלנו. כלומר, שבע שעות אחרי שבארץ כולם ידעו ושמעו וחגגו, אנחנו נכנסו לתמונה. מזל שבזכות הסליחות הראשונות שהיו באותו לילה, מצאתי אנשים ערים בארץ שיספרו לי על השמועות בשבת ועל השמחה הגדולה במוצאי השבת. הפסדתי.
3.
ואז הגיעו הסליחות אצלנו. אחת בלילה, אנחנו הולכים לסליחות של הקרליבך־שול, אותו בית כנסת ישן במנהטן שבו היה עובר לפני התיבה ר’ שלמה קרליבך עצמו, ועכשיו מחליף אותו יהודה גרין, האיש עם הלחנים הפשוטים שכבשו את העולם היהודי, עם ההגשה הסוחפת, ובעיקר עם הלב הנשבר. בשנים האחרונות כאלף איש מגיעים לתפילה, המקום צר מהכיל, והסליחות עברו לבית כנסת גדול הרבה יותר בווסט סייד של מנהטן.
בדרך לסליחות אנחנו מנסים לסגור פערים, להשלים את מבול הפרשנויות והתגובות בארץ על החיסול. מנסים לברור בין בדיחות למציאות. הרי כשאתה מתחבר לאירוע באיחור כזה, אתה מקבל בווטסאפ קודם כול את הבדיחות, ואז מתחיל לגלול אחורה ולהבין מה קרה. אבל רגע, מה בדיחות עכשיו? אנחנו עדיין בהתרגשות הראשונית על ההצלחה הגדולה של חיל האוויר, על הסייעתא דשמיא המופלאה, על רוח הגבורה הגדולה, אחרי שנה שהתחילה בכזאת השפלה. שנה שבה הפכנו “לעג וקלס בגויים”, והנה פתאום אנחנו חוזרים לסטטוס של “אור לגויים”. “מזרח תיכון חדש”, בקטע טוב.
4.
והאמת שגם בלי הפרשי השעות והפיגור בחדשות, יש קצת בלגן בנפש. בעוד רגע אנחנו מתחילים לומר סליחות. סליחות שהיה ברור שייאמרו השנה מתוך כאב. בראש כבר מתנגן הנוסח של “זוחלים ורועדים מיום בואך, חלים כמבכירה מעברת משאך”, שעוד מעט יאמר יהודה גרין, האיש והלב הנשבר. אבל בכנות? הלב שלנו נמצא במקום אחר. הלב מלא בהודיה. הוא לא כל כך שבור הלילה. אין דבר שלם מלב אחרי חיסול.
ומצד שלישי, הימים הנוראים מתקרבים, ויש כל כך הרבה על מה להתפלל אחרי שנה קשה כזאת, ובעיצומה של מלחמה קשה כזאת. חיילים, חטופים, פצועים, מפונים. כניסה קרקעית ללבנון. וכן, יש גם פחד מעצם החזרה בזמן לתקופה הזאת של השנה אחרי כל מה שקרה.
אז מה עושים עם הג’ט־לג הנפשי הזה?
5.
יהודה גרין ניגש אל העמוד, ועוד לפני שהתעטף בטלית הוא פתח, כמנהגו, בכמה ניגוני הכנה לסליחות. ופה הוא הביא הברקה, שלא רק התאימה בול לזמן ולמקום אלא גם נתנה פשר לכל מה שעבר, ועובר, עלינו בימים אלה.
הוא שר את השיר הישן מאוד והלא אופנתי בעליל של קרליבך, “ישראל בטח בה’ עזרם ומגינם הוא”. אבל הוא התחיל במילות הפתיחה, כפי ששר ר’ שלמה בשעתו בהקלטה של ההופעה בפני סטודנטים יהודים בברוקלין קולג’ בארצות הברית, בינואר 1974, חודשים ספורים אחרי תום מלחמת יום הכיפורים.
וכך שר יהודה גרין למילותיו של ר’ שלמה (תרגום חופשי מאנגלית):
“אתם יודעים חברים,
אומר לכם את האמת,
בשבילי ובשבילכם זה עדיין יום כיפור,
עדיין יום כיפור…
עד שיהיה שלום בעולם,
עד שיהיה שלום בירושלים,
זה עדיין יום כיפור,
עדיין יום כיפור”.
וכאן מתחילה המנגינה המפורסמת, אבל לא בקצב, כמו שאתם מכירים אותה, אלא כקריאה אישית, כמעט לחישה:
“ישראל בטח בה’, ישראל בטח בה’…
אתם יודעים חברים?
לפעמים זה עושה אותי עצוב,
לפעמים זה עושה אותי שמח,
לישראל אין חברים בעולם.
ארץ הקודש, עם ישראל הקדוש, לבד.
עם לבדד ישכון.
אבל מה יש לנו?”.
ופה מגיעה קריאה חזקה, הכרזה יוקדת:
“ישראל, בטח בה’! ישראל, בטח בה’! יש לנו חבר אחד בשמיים!”.
ואז גרין התחיל לשיר את השיר. בהתחלה לאט, ואז מהר, חזק, בטוח, נחרץ: “ישראל! ישראל! ישראל! בטח בה’!”.
6.
אני מכיר את השיר מילדותי כמובן. אבל האמת? אף פעם לא התעמקתי בו יותר מדי. הרי יש לקרליבך שירים הרבה יותר עמוקים. השיר הזה הוא מז’אנר “מקימי, מקימי”. שיר נחמד מאוד, אבל לא מצאתי בו עומק. גם לא חיפשתי.
אבל במוצאי השבת הזה של הסליחות הראשונות, עם הפתיחה שמחברת למלחמת יום כיפור, ובעצם למלחמת שמחת תורה, כי הרי אנחנו, כמו ששר קרליבך לפני 50 שנה בקמפוס ההוא בניו יורק, אנחנו עדיין בשמחת תורה. ואין לנו חברים בעולם. תראו איך כל העולם לא נותן לנו אפילו להגן על עצמנו. ובאותם קמפוסים בניו יורק צועקים על סטודנטים יהודים “פרי פלסטיין”. אנחנו עם לבדד ישכון. לפעמים זה מעציב אותי ולפעמים זה משמח אותי.
השיר הישן הזה לא רק קם לחיים, 50 שנה אחרי – הוא כאילו נכתב בדיוק ללילה הראשון של סליחות תשפ”ד, אחרי שנה כל כך קשה, עם בשורה כל כך טובה על החיסול, עם הרבה כאב, והרבה תקווה, והרבה חשש לאן הולכים מפה, על מה בדיוק ואיך מתפללים.
7.
ופתאום שמתי לב כמה גאונות יש בשיר הפשוט הזה. ר’ שלמה לקח את הפסוק הקצר הזה מתהילים, שהוא חלק ממזמור שלם, שבו מוזכרים גם “בית אהרן” וגם “יראי ה'”, אתם יודעים, הפסוק שאנחנו אומרים, כמצוות אנשים מלומדה, מדי ראש חודש בהלל – והפך אותו לקריאה אישית מאוד, ממש לכל יהודי, באשר הוא: “ישראל, ישראל, ישראל, בטח בה’!”. קריאה שהופכת לזעקה. ואז למשהו מרגיע, מעודד, מנחם.
וכמה אנחנו צריכים את הקריאה הזאת עכשיו, גם לסטודנטים יהודים מתבוללים בארה”ב ששואלים את עצמם שאלות קשות מול האנטישמיות הנוראה של חבריהם הטובים בקמפוסים, גם לישראלים רבים שחוזרים לשורשים היהודיים שלהם אחרי ה־7 באוקטובר כי הם מבינים את הסיפור הגדול, וגם לנו, שלא יודעים איך בדיוק לגשת לתפילות הימים הנוראים אחרי שנה כזאת.
ישראל, ישראל, ישראל, בטח בה’. אתה ממש לא לבד. לא עוד עם לבדד ישכון. יש לך מישהו שמלווה אותך מלמעלה. אתה שומע, ישראל?
זהו, עכשיו אפשר להתחיל בסליחות.