במוצאי השבת יתחילו בני עדות אשכנז באמירת הסליחות (לאחר שבני עדות ספרד כבר התחילו בכך מראש חודש אלול). המוני בית ישראל יעמדו בבתי הכנסת בדומיית הליל ויאמרו בלב הומה ונרגש: "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים... נחפשה דרכינו ונחקורה".
שיברון הלב האישי יהיה השנה מהול בשיברון הלב הכללי על המתחולל כאן בשנה האחרונה. כל יהודי יבוא לאמירת הסליחות בלב קרוע ומורתח. אפשר לראות זאת על פני האנשים. את הכאב, את החרדה, את הדאגה ואת הזעקה.
זמן לתפילה
לאורך השנה התווכחנו בחריפות ואף בבוטות על הדרך הנכונה להתנהלות מול אויבינו וכיצד להשיב אלינו בשלום את חטופינו. אך הכול מסכימים שהמצב שבו אנו עומדים עכשיו קשה וכואב. יעדי המלחמה טרם הושגו. יותר ממאה חטופים טרם שבו. תושבי הצפון ורבים מתושבי העוטף טרם חזרו לבתיהם. והאיומים הנשקפים מציר הרשע המקיף אותנו בהחלט מדאיגים.
מה עושים? - מתפללים! בימים כתיקונם האדם עלול להאמין שהוא שולט במצב. הוא חכם, פיקח, מנוסה, יודע לתמרן, מזהה הזדמנויות, קורא נכון את המפה. אין הוא מרגיש צורך להזדקק לעזרת הבורא. נדמה לו שהוא מסתדר היטב בכוחות עצמו.
ואז הוא נקלע לתסבוכת, ומתברר לו כי כל חוכמתו וכישוריו אינם יכולים לחלצו מהמיצר. פתאום הוא חש את מגבלותיו ואת העובדה שהדברים אינם מתנהלים תמיד כפי שהוא מתכנן. בשלב הזה הוא נושא עיניים למרום ומתפלל.
בספר תהילים נאמר: "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים, מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי". המשמעות הפשוטה היא שהאדם מביט סביב ושואל מנין תבוא ישועתו. אבל חכמי ישראל מסבירים שאין זו שאלה, אלא תשובה דווקא. כשהאדם נקלע למצוקה, כאשר אין הוא רואה שום מקור ארצי לישועה - הרי 'מֵאַיִן', מתחושת האין מוצא - משם תבוא ההצלה.
המצבים האלה הם סוג של איתות מלמעלה. בורא העולם מנפץ לפעמים את תחושת ה'כוחי ועוצם ידי' שאנו עלולים ליפול לתוכה. האמונה האבסולוטית בכוחנו וביכולותינו נסדקת. פתאום מתברר שאין אנו חכמים וגדולים כל-כך. שאין בידנו לפתור את הבעיות בכוחות עצמנו.
מהשבר הזה צומח דבר טוב. מעטפת הגאווה והשחצנות מתפוררת, ואנו מתגלים בשברירותנו. אנו קולטים שאנו וחיינו נתונים בידי הבורא, 'כחומר ביד היוצר'. הכול בידיו, ועלינו להתפלל ולבקש כי ייתן לנו כוח להצליח, להתקדם, לשגשג.
ימי סליחה
נתאסף אפוא בימי הסליחות לשטוח תחינה לפני אבינו שבשמיים. נבקש מחילה על פירוד הלבבות שגרם לאסון הזה. נתחנן אל בורא העולם שיסיר את העננים הכבדים מעל ראשי אודים מוצלים מאש, שהתקבצו לארץ ישראל אחרי אלפיים שנות נדודים, בתקווה למצוא מעט שקט ומנוחה, עד ביאת הגואל.
עם ישראל מאמין בכוחה של התפילה. צריך לעשות ולפעול, אך בסופו של דבר הכול תלוי בתפילה. בימי הסליחות והרחמים הללו נקרע את הרקיעים ונשטח לפני אבינו שבשמיים תפילה נרגשת הבוקעת ממעמקי הלב היהודי. והוא יעננו ביום קוראנו.
