נקמת הביפר של ינון מגל לא ברא השטן / ידידיה מאיר

1

שני הסיפורים המרכזיים של השבוע עוררו אצלי את בלוטות הנוסטלגיה. רגע, אני עוצר כדי לציין שהטור הזה נכתב ביום שלישי בלילה, כך שמוקדם מאוד לקבוע מה “הסיפורים המרכזיים” של השבוע. אז אולי אתנסח מחדש ברשותכם: שני האירועים העיקריים של החצי־שבוע, אירועים עם השלכות ברמה הלאומית, פגשו אותי במקום הכי אישי.

נתחיל באירוע הראשון. ביום ראשון בשעה שש וחצי בבוקר התעוררו מיליוני ישראלים בבהלה. אזעקות באזורים נרחבים בגוש דן ובשפלה, שלא נשמעו בהם אזעקות מאז תחילת המלחמה. אף אחד לא ידע על מה ולמה האזעקה. חרדה גדולה. מי מנסה, הפעם, להרוג אותנו על הבוקר? בתוך זמן לא רב התבהרה התמונה. טיל קרקע־קרקע שוגר מתימן. הוא טס באוויר יותר מעשר דקות, יורט בדרך אבל לא הושמד במלואו – ונחת בארץ. בחסדי שמיים לא היו נפגעים (חוץ מכמה אנשים שמעדו בריצה המבוהלת למקלט). ואז התחילו לצאת תיעודים של המקום שבו נפל הטיל, ואני מיד זיהיתי את המקום: שדות המושב שבו גדלתי, מושב גימזו.

הייתי כותב שהטיל נפל בשדות שבהם התהלכתי. זה היה יוצא יותר ספרותי, וגם ארצישראלי כזה, הוא הלך בשדות, אבל מה לעשות שלמרות שגדלתי רוב שנותיי במושב, לא נהגתי להתהלך בשדות, בכרמים, בפרדסים או בכל מקום שמזיעים בו. מיום עומדי על דעתי ביקשתי צל. ובכל זאת, מרגש לחשוב על טיל שעשה את כל הדרך מתימן עד לכאן, יותר מאלפיים קילומטרים, ומכל הארץ נפל דווקא בשדות המושב שבו גדלתי. לכל טיל קרקע־קרקע יש כתובת, ואני מכיר היטב את הכתובת. ברוך ה’ שהוא לא פגע באיש, רק גרם לשריפה מקומית קטנה. והוא גם גרם לעוד דבר: במשך שנים לא ידעתי להסביר לאנשים איפה אני גר. גימזו? איפה זה? ליד מירון? היום המושב כבר גדל והפך למוכר ומבוקש, אבל אז הוא היה קטן ועם שם מוזר כזה, שיש בדרך כלל ליישובים בגליל. אני זוכר שבשנות ה־90, כשפארק הקופים קם לידנו, ביער בן שמן, שמחנו שסוף סוף יש לנו נקודת ציון: איפה אנחנו גרים? ליד פארק הקופים!

אז הנה, עכשיו אנחנו על המפה, ואנחנו נישאר על המפה. ולמרות כל הניסיונות של אויבינו, אף אחד לא יוכל לפגוע במושב גימזו, סלע קיומנו.

2

האירוע השני שפגש אותי באופן אישי הוא המבצע המטורף של הביפרים המתפוצצים בלבנון. מה לי ולמבצע הזה? לא, בשום שלב בחיי לא גדלתי בכפר לבנוני. אבל שנים גרתי בבית אחד עם ביפר מעצבן. אשתי שתחיה הייתה צמודה למכשיר המצפצף הזה. זימונית, כפי שצריך לומר (ואף אחד לא אומר) בעברית תקנית. בדיוק לפני כמה ימים סיפרתי לילדים על המכשיר הזה, שירד מגדולתו עם המצאת הודעות הטקסט בכל טלפון סלולרי. אבל בשנים ההן, מי שהיה חייב להיות זמין באופן מיידי – שזה אומר או אנשי רפואה וחירום, או אנשי צבא, או עיתונאים – הסתובב עם מכשיר קטן שבו מתקבלות הודעות כתובות, שנשלחות על ידי מוקד שאליו מצלצלים ומכתיבים מילה במילה את לשון ההודעה. היום זה נשמע כל כך מסורבל, אבל פעם זאת הייתה המצאה גאונית, דרך מצוינת להעברת מסרים באופן מיידי. זאת ועוד: בשנים ההן הביפר נחשב לסמל סטטוס. אם הסתובבת עם ביפר על החגורה – אתה כנראה חשוב מאוד או מבוקש מאוד, או שניהם.

ולאשתי שתחיה היה ביפר כזה, וזה היה די מעצבן, כאמור. למה? כי כמה פעמים ביום, דעתה הייתה מוסחת בגלל הודעה שהתקבלה. זה מדהים, כמה הקשב של האנושות השתנה, כלומר, נהרס, בתוך שנים ספורות. עד לפני זמן לא רב יחסית, בעידן הטרום־סמסי, גם כמה הודעות ביום הפריעו לאשתי. כלומר הפריעו לי. וזה בלי יכולת לכתוב חזרה, כן? בטח לא לקרוא כתבות או פוסטים ולא לצפות בסרטונים. ובלי קבוצות ווטסאפ, כמובן. רק הודעה טכנית חד־כיוונית עם משפט וחצי.

3

ועם פרסום מבצע הביפרים השבוע נזכרתי בעוד דבר: קטע שכתבתי לפני 23 שנים, בימים הנוראים של האינתיפאדה השנייה בשנת 2001. ימים שבהם הביפר של הכתבים לא היה רק מסיח דעת אלא גם מטריף דעת. כי באמצעותו זרמו אליהם כל הבשורות הרעות של אותם ימים קשים ומופקרים. הנה הקטע, ככתבו וכלשונו, כפי שפורסם אז:

אתמול אכלתי ארוחת ערב עם הביפר של ינון מגל. ינון מגל, אם לא ידעתם, הוא הכתב לענייני שטחים של גלי צה”ל. אומרים שכשנכנס לתפקידו ככתב שטחים, לאחר שירות צבאי כקצין בסיירת מטכ”ל, חשב שהנחיתו עליו תחום קצת נידח. יהודה, שומרון, עזה – בימים הרחוקים ההם, לפני קצת יותר משנה, הזירה האמיתית הייתה דרום לבנון. אבל עכשיו, כבר תשעה חודשים שינון מגל הוא סטאר אמיתי. בשבילו מפסיקים אפילו שיר או ריאיון באמצע. “שלום לינון מגל, כתבנו בשטחים!”, אומר רזי ברקאי, ואני בבית, באוטו, בווקמן, מחסיר פעימה – ותמיד בצדק. בנימין וטליה כהנא הי”ד, הרשקוביץ האב הי”ד, שרה לישה הי”ד, הרשקוביץ הבן הי”ד, שלהבת פס הי”ד, הילדים מתקוע הי”ד, יאיר נבנצאל הי”ד, גלעד זר הי”ד, התינוק יהודה שוהם הי”ד. על כולם שמעתי ממנו, בקולו הרגוע.

אז בשורה טובה: בסוף השבוע שעבר ינון מגל סגר את הפלאפון, ארז את המיקרופון ויצא לחופשה של שבועיים בחו”ל. זהו, מעכשיו אין פיגועים בשטחים. אבל מה? מסתבר שהביפר שלו, של מגל, עדיין חי ורוטט, ונושא אותו לשבועיים הקרובים פרח גל”צ צעיר, שישמש ככתב זמני לענייני שטחים. בליל שישי האחרון קבענו להיפגש, כמה חברים, בבית קפה במרכז ירושלים. בשעה היעודה התאספנו, כמעט כולנו, סביב השולחן. ואז, קצת באיחור, אחרי שכבר סיימנו לעיין בתפריט ובנאומו של עזמי בשארה, הוא הגיע, המחליף. רצה לסיים את העבודה בגלי צה”ל, שלא יפריעו לו באמצע הארוחה השקטה. לקח כיסא, התיישב, הזמין מה שהזמין, הניח לפניו את הנוקיה שלו, ומשני צדדיה: שני ביפרים. משמאל הביפר הקבוע שלו, ומימין הביפר של ינון מגל.

בשעה 22:45, בדיוק כשהגיעה המלצרית עם השוקו, התחיל השולחן לרטוט. שני הביפרים והפלאפון דיווחו ביובש: “פיגוע ירי ליד נווה צוף. יש נפגעים”. אחד מהנוכחים, שגר בגוש עציון, זרק איזו בדיחה עצובה. המלצרית הביאה לחם הכפר. מאותו רגע, ובכל שתי דקות, רטט הביפר הימני. טיפין טיפין זרם המידע הקשה אל השולחן הקטן, הישר מסוכנות ‘קול רינה’ (כשמה לא כן היא):

“שלושה פצועים”.

“זוג ונוסע נוסף”.

“שניים בינוני עד קשה, אחד קל”.

“הזוג שמם אנגלמן”.

“מפונים לבית החולים תל השומר” (או כלשון הביפר: “ביה”ח תה”ש”).

בשלב הזה עברנו לדבר על אנגלמן. כל אחד טען שהוא מכיר את אנגלמן, עוד מהתקופה שלפני נווה צוף. אחד אמר שזה הזמר ההוא, נו־מה־שמו, דווקא מוכשר. השני סיפר על אברך צעיר שלומד בכולל בפסגות, והשלישי התעקש שמדובר בכלל בגרוש שהיה פעם בשליחות בלונדון. כל אחד והאנגלמן שלו. בלזניה התחיל הביפר של מגל לדמם. קרני אלדד ממועצת יש”ע מוסרת דיווח פרטני על המארב, הכדורים, מי נשרט, למי חדר, כמה קליעים ואיפה. אני מסתכל בצלחת של הכתב המחליף ורואה שהיא נשארה מלאה כמו שהייתה בתחילת הירי, עמוסה בסלט עם חסה מגוש קטיף.

מוזר, שם דווקא שקט לאחרונה.

4

עד כאן הטקסט שלי מלפני 23 שנים. איך אומרים? לא נגענו. הזכרתי בטקסט את הנאום של עזמי בשארה. לטובת מי שלא נולד אז, או הספיק לשכוח, עזמי בשארה היה חבר בכנסת ישראל מטעם מפלגת בל”ד. בשבוע שבו נכתב הקטע, הוא נסע לבקר בסוריה לרגל אזכרה לחאפז אל־אסד (!), שנכחו בה גם מזכ”ל חיזבאללה (!!) וסגן נשיא איראן (!!!), והביע תמיכה ב”פעולות התנגדות” לישראל (!!!!). בגלל הנאום הזה בסוריה, ונאום מסית נוסף באום אל־פחם, הוסרה חסינותו והוגש נגדו כתב אישום.

אך לימים בוטלו כל ההליכים המשפטיים נגדו. הוא עתר לבג”ץ, וזה פסק ברוב דעות שאי אפשר להסיר את חסינותו. תקראו מה כתב אז נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט אהרן ברק: “ההבחנה בין תמיכה סתם בארגון טרור, באמצעות אמירת דברי שבח, לבין תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור, אינה הבחנה סמנטית בלבד… באמצעות הביטוי הפוליטי מתאפשר לחבר הכנסת לבטא את עמדותיו ועמדת ציבור בוחריו בסוגיות ציבוריות. זהו תפקידו המרכזי של חבר הכנסת. חבר כנסת המתבטא בעניינים פוליטיים מצוי בלב ליבה של הפעילות הפרלמנטרית. הגנה על חבר הכנסת בפעילות זו היא תכליתה המרכזית של החסינות העניינית”. וד”ש למיכאל בן ארי.

וממשיך הנשיא ברק ומאבחן ברגישות: “טבעי הדבר כי לנוכח השקפותיו של העותר, מצעה של מפלגתו, ולנוכח עמדותיו של ציבור בוחריו, ימצא עצמו העותר מביע עמדות בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, על היבטיו השונים. עמדות אלה עשויות להיראות בוטות ומקוממות בעיני חלק גדול מבני החברה. גם כאן, גדול הסיכון שדבריו יתפרשו כדברי שבח ואהדה לארגון טרור. קיים גם הסיכון שבמקרים מסוימים דבריו יגלשו ובפועל אכן יהוו דברי שבח ואהדה לארגון טרור. אולם, אסור שבשל סיכונים אלה יימנע העותר ממילוי תפקידו והגשמת שליחותו הציבורית”. סוף ציטוט. הייתי כותב שהפסיקה הזאת, והנימוקים המלומדים שלה, מזכירים לי את משפטי סדום. אבל יש גבול להשמצות שאפשר לומר על סדום.

ושימו לב להערה שבה ברק חותם את פסיקתו: “לבסוף, אציין כי אין דבר בפסק דיני שיש בו כדי לקבוע כי התבטאויותיו של העותר ראויות הן. נהפוך הוא: ההנחה שיצאתי ממנה הייתה כי בהתבטאויותיו עבר העותר עבירה פלילית של תמיכה בארגון טרור. אכן, דבריו של העותר קשים הם, וצורמים הם את האוזן מאד. אך מצאתי, כי נאמרו הם במסגרת מילוי תפקידו, ולמען מילוי תפקידו, של העותר כחבר הכנסת. עלינו לשמור ולהגן על יכולתם של חברי הכנסת למלא את תפקידם ללא מורא ופחד. הגנה זו, לשמה נועדה החסינות העניינית, מהווה אינטרס ציבורי מהמעלה הראשונה. הגנה זו חיונית היא לקיומן של חירויות היסוד הפוליטיות. חיונית היא לקיומה של הדמוקרטיה הישראלית”.

בשארה ניצח בבית המשפט והמשיך בפעולותיו תומכות הטרור כחבר ככנסת. לימים ועדת הבחירות פסלה את מועמדותו, אבל שוב הוא עתר לבג”צ, ושוב השופטים פסקו לטובתו. עקרונית, הוא היה יכול להיות בכנסת ישראל עד לרגע זה ולבטא את דעותיו האנטי ישראליות “ללא מורא ופחד”, כהוראת השופטים, אבל יום אחד הוא פשוט נעלם מהארץ. לימים הותר לפרסום שהוא נחשד בריגול ובסיוע לחיזבאללה בזמן מלחמת לבנון השנייה. מאז הוא לא שב. לאחרונה נחשף כי הוא מייעץ לקטארים בעניין המו”מ על החטופים. “מלוא כל הארץ משפט” על סטרואידים.

5

בחזרה לארוחת הערב ההיא. עוד פרט היסטורי קטן שקשור אליה, לא כזה חשוב, אבל בהחלט מעניין: פרח הכתבים האלמוני שהחליף את מגל באותו לילה, ושאפילו לא הזכרתי את שמו בקטע ההוא, היה בחור צעיר בשם עמית סגל.

השבוע, כשאלפי מחבלים נפגעו באמצעות הביפרים המסתוריים, נזכרתי בלילה ההוא ובביפר המדמם של ינון מגל, הכתב לענייני שטחים של גלי צה”ל, שרטט שוב ושוב על השולחן עם עוד בשורות קשות על דם יהודי שנשפך, דבר יום ביומו. בשבילי זה היה סמלי משהו, ששנים אחר כך מחבלים מקבלים את עונשם באמצעות המכשיר הזה, שחשבתי שכבר מזמן עבר מן העולם. נקמת הביפר של ינון מגל לא ברא השטן.

לתגובות: [email protected]

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’