בנאום רווי רגשות עזים בוועידת צירי שלומי אמונים בקיבוץ חפץ חיים, נשא שי חרמש, ראש מועצת שער הנגב לשעבר ותושב קיבוץ כפר עזה, דברים שטלטלו את הנוכחים. חרמש, אב שכול לבנו עומר הי”ד ושורד הטבח ב-7 באוקטובר, שבר את שתיקתו בתגובה להזמנה אישית מהשר מאיר פרוש.
“זה לא מעמד טריוויאלי בשבילי”, פתח חרמש, “ובכל זאת הגשר קיים. בשנים בהם הרב מאיר פרוש היה שר השיכון, הייתה נסיגה דמוגרפית בקיבוצי עוטף עזה. הרב פרוש אמר לי להתחיל לבנות, והוא יעזור עם הטפסים. בזכותו, נעצרה הנסיגה, והקיבוצים בעוטף עזה פרחו עד למתקפת הטרור בשביעי באוקטובר”. לכן, הגיע לשבור שתיקה בוועידה, כדי לקרוא לציבור החרדי לתמוך בעסקה עם חמאס.
חרמש תיאר את הבוקר הנורא של 7 באוקטובר: “בוקר חג שמחת תורה, יום חג שהפך לאבל, בחצרות בתיהם סוכות מקושטות וילדים שמחים לחגוג את החג מצאו עצמם במציאות מטורפת. לצד האזעקות קורעות הלב ומחוללות האימה ועימן הרעשה ארטילרית בעוצמה שלא הכרנו מעולם, פשטו שלוש מאות רוצחי ה’נח’בה’ אל תוך בתינו”.
הוא המשיך בתיאור מזעזע: “מחריץ חלון הפלדה של הממ”ד, מה שהיה אמור להיות ביתנו – מבצרנו, צפינו אני ומשפחתי יחד עם שאר בני הקהילה בשכנינו, נחטפים מבתיהם מוכים, חבולים, אזוקים, נוטפי דם, מושפלים ומחוללים, צועדים אל הלא נודע, אל המנהרות החשוכות של האיומים שבאויבים, יצורים רעים ואיומים יותר מחיות הטרף”.
“אמילי הקטנה שנמלטה מזרועות אביה שנורה בראשו עת אחז בבתו מתוך רצון להצילה והוא חסר ישע. אביב קוץ ולבנת אשתו ושלושת בניהם המקסימים שנכבלו יחדיו אל המיטה בממ”ד ונורו למוות, זוג התאומים בני חמשת החודשים של משפחת רוזנפלד שהרוצחים המתועבים “חמלו” עליהם אבל טבחו בזוג הוריהם הצעירים לנגד עיניהם והותירו אותם שעות ארוכות מייבבים בבכי ומורעבים מול שלוליות הדם הניגר על הרצפה, דם הוריהם, כאשר אין מושיע מעת שהבית והסביבה הפכו לשדה קטל”.
“מחלון הממ”ד החשוך, מה שאמור היה להיות מקור הביטחון, עלו תימרות העשן מביתם של לילי ותומר איתמרי זוג מקסים שלא חדל לתרום מכישרונותיו לטובת הקהילה – הם נטבחו וביתם עלה באש, גופותיהם נחרכו ולא נותר שריד”.
“חמישה מבנינו נמקים בשעה זו במנהרות החשוכות, גורלם עלום, ייסוריהם לא יתוארו במילים מי לחיים ומי חלילה כבר לא שרד. מעומק הכאב השכול והאימה אנו זועקים את זעקתם/זעקתנו להשיבם הביתה לחיק משפחותיהם וחלילה לקבר ישראל”.
“כמי שמעלה בתפקידה, מנסה עתה ממשלת ישראל לפעול לשיקום ההריסות, הריסות פיזיות — בתינו שהיו למרמס, אולם לפנינו עדיין משימה כבדה עוד יותר. לשקם את הנשמות הפצועות, החבולות והמיוסרות כדי לשוב חזרה הביתה, אל הבית שעמלנו שישה עשורים על קיומו לתפארת מדינת ישראל. אולם כל זה לא יקום ולא יהיה כל עת שחטופינו לא שבו הביתה. אין מדובר בגזירת גורל אלא מעשה ידי אדם, ברצונו משחרר וברצונו מותירם להמשיך להתענות ולהתייסר בחשכת המנהרות”.
חרמש הדגיש את הטרגדיה הקהילתית: “קהילת כפר עזה המפוארת על ארבעת דורותיה, קהילה בת למעלה מ-900 בניה איבדה במסע רצח קטלני ואכזרי זה 64 מבניה ו-18 יצאו במסע הנורא אל המנהרות, חמישה טרם שבו, גורלם עלום, משפחותיהם מייחלות כבר 325 ימים לשובם ולמולם אויב אכזר וקברניטים עם לב של אבן שהפקירו אותנו, תושבי ה’עוטף’, לטבח הנורא מאז ימי השואה האפלים”.
בלב דבריו עמדה הקריאה הנואשת לשחרור החטופים: “ממשלת ישראל: אל דומי לך! אל תחשי, ואתם נציגיה הנמצאים כאן לצידי, בידיכם המפתח לפתיחת שערי הגיהינום בכלובי הכלא שם נמקים חברינו לצד מאה נוספים, המשוועים לישועה”.
חרמש הסתמך על מקורות הלכתיים: “רק עסקה קשה כואבת ונוראה עם חיות אדם, והכל למען הגדולה במצוות שדוחה שבת ויום כיפור — מצוות פדיון שבויים “ביותר מכדי דמיהם” מעת שמדובר בהצלת נפשות. אפשר שתציל את חייהם. “פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים וכסותם ואין מצווה גדולה מפדיון שבויים”, פסק הרמב”ם ב”הלכות עניים”. “כל רגע שמאחר לפדות שבויים, היכא דאפשר, הוי כאילו שופך דמים” , נפסק בשולחן ערוך. בעלי ה”תוספות” כתבו: “כי איכא (כשיש) סכנת נפשות פודים שבויים יותר עד כדי דמיהם מפני “תיקון עולם”.
הוא סיים בקריאה אישית ונרגשת: “אני קורא מעל בימה מכובדת זו לשרי ‘אגודת ישראל’ אל תתירו דמם של האומללים. עם ישראל תושבי ה’עוטף’ וחברי לקהילה בקיבוץ כפר עזה לא ידעו מנוח עד ישובו בניהם לגבולם, עד נראה עימנו את קית’ סיגל בן ה-63 איש רך נעים ואוהב אדם, אמילי תהילה דמארי הצעירה מלאת החיים, דורון שטיינברכר עם חיוכה המקסים, והתאומים בני ה-26 גלי וזיו שהם מקור שמחה ואור למשפחתם וחבריהם”.
“הם אינם תמונות פוסטר על הקיר, אלא נשמות מיוסרות המשוועות לעזרתכם לצאת לחופשי! עזרו להם, תמכו בעסקה!”.
בסיום דבריו המרגשים, עלה מנחה הוועידה ישראל פרוש על הבמה, ולצידו של שי חרמש ביקש מהקהל לעמוד על רגליהם, ולקרוא יחד איתו פרק תהילים ותפילת ‘אחינו כל בית ישראל’, בתפילה לשחרור החטופים בשלום, במהרה.