לא ‘לסחוב’ את החיים: אבל איך מציתים את הניצוץ ואת הרגש?

פעמים רבות כששואלים אדם ‘איך החיים?’, הוא משיב ‘סוחבים’. מאחורי התשובה הזאת, הכאילו סתמית, מסתתרת מצוקה אמיתית. החיים קשים. העבודה קשה. עול הבית והמשפחה מכביד.

גם בחיי היהדות יכולה להיות הרגשה של קושי. וכביטוי הידוע “קשה להיות יהודי”.

אדם שחי בתחושה כזאת מרגיש קושי גדול שבעתיים בהגיע חודש אלול ובהתקרב הימים הנוראים. אימת יום הדין מצמיתה אותו ומכבה בתוכו כל ניצוץ של חדווה. הוא מתהלך בהרגשת כבדות, כמי שהוטלה עליו מטלה קשה ומאיימת.

להחזיר את החדווה

תחושת הקושי אינה נגזרת מהמציאות האובייקטיבית. בני-אדם יכולים להתמודד עם אתגרים קשים ביותר במרץ ובשמחה, והם יכולים לשקוע בדכדוך אל מול כל דבר הדורש מהם מאמץ כלשהו. כאשר האדם מאבד את חדוות העשייה, גם משימה קטנה נדמית לו כהר גדול.

אובדן החדווה בחיי היהדות מביא תוצאות קשות. אדם כזה אינו חש את טעמן הטוב של התורה ומצוותיה. אין בו התחושה של “טעמו וראו כי טוב ה'”. הוא מרגיש כמי שכפו עליו מערכת של ציוויים ואיסורים, ואין לו ברירה אלא לציית להם, כדי שלא להיענש. קיום המצוות שלו נעשה טכני ויבש. התפילה נעשית עול ששמחים להשתחרר ממנו. על הידור במצוות אין מה לדבר.

תופעה זו פוקדת לא רק אנשים מבוגרים, שמקיימים תורה ומצוות כבר שנים רבות. היא מצויה גם בקרב בני נוער. לא הוצת בהם הניצוץ שיפיח רוח חיים בחיי היהדות. אמרו להם ש’צריך’ לעשות כך וכך, והם מתהלכים בתחושה של אומללות – סביבם יש עולם תוסס ומעניין, ואילו הם כלואים בתוך מערכת של חוקים והוראות שאין הם מחוברים אליהם בתוך נפשם. מכאן קצרה הדרך לנשירה, עם כל תוצאותיה.

אבל איך מציתים את הניצוץ? איך הופכים את חיי היהדות לדבר חווייתי, מרגש, מלהיב? איך גורמים לאדם לחוש קשר אמיתי, חי ועכשווי, עם בורא העולם? איך משיגים את היכולת לשפוך לפני אבינו שבשמיים את הלב, להתרפק עליו, לחוש את נוכחותו?

החסידות נותנת מענה לאתגר הזה. לימוד החסידות מעורר את הנשמה שבתוכנו. יש בה כוח מיוחד להפיח בנו רוח חיים וחדווה פנימית. אדם מתחיל ללמוד חסידות ופתאום נשמתו מתעוררת. משהו בתוכו מתחיל לחיות, ללבלב. אנרגיות חדשות ננסכות לתוכו.

משמעות מרעננת

החסידות מעניקה משמעות מרעננת גם לעבודה הרוחנית של חודש אלול והימים הנוראים. לצד היראה היא מדגישה את האהבה, את ‘המלך בשדה’, את קרבתו של הבורא אלינו. וגם ביראה, החסידות מלמדת את האדם לחוש יראה עמוקה ופנימית יותר – יראת בושת, יראת הרוממות. יראה מגדולתו של הבורא ולא משבט עונשו.

גישתה של החסידות מרוממת את האדם במקום לכווץ אותו. לכן י”ח באלול – שבו נולדו הבעל-שם-טוב ורבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא – מכונה ‘ח”י באלול’, כי היום הזה החיה את אלול והאיר אותו באור עמוק ופנימי יותר.