מהר מהצפוי: איפה נהיה בח’ באלול תשפ”ה? ולמה דווקא ח’ אלול?

1.

ביום רביעי השבוע, ח’ באלול, סגרתי את סבב האזכרות לאירועי גוש קטיף שאני עורך, בליבי, מדי שנה.

לפני כמה שבועות כתבתי כאן איך בכל קיץ, לקראת ימי בין המצרים, אני מוריד מהמדף הגבוה את ‘שחר כתום, אלבום המאבק’ שיצא לאור כשנה אחרי ההתנתקות. יש בו מאות תמונות, קטעי עיתונות, סיפורים אישיים, מודעות וגם שירים, שמספרים את סיפור המאבק נגד ההתנתקות. זהו בעצם יומן מפורט, שמתעד חודש אחרי חודש – ולקראת הסוף המר, יום אחרי יום ואפילו שעה אחרי שעה – את ההפגנות, הצעדות, התפילות והדמעות.

מה שלא ידעתי כשכתבתי את הטור ההוא, זה שרפי בן בשט, ממובילי מטה המאבק נגד הגירוש, האיש שיזם את הוצאת האלבום המאוד מושקע הזה ואף היה העורך הראשי שלו, שילם במלחמה את המחיר האישי הכבד ביותר, על העוולות והאיוולות שמהן ניסה להתריע: בנו, אלוף משנה יצחק (בנבה) בן בשט הי”ד, מפקד חפ”ק מח”ט גולני, נשוי ואב לארבעה, נפל כשהסתער לחלץ פצועים במבנה הממולכד בסג’עייה.

“יצחק נלחם בראש הכוחות ונפל כגיבור ישראל”, נאמר בהודעת האבל שהוציא הישוב נווה צוף שבו גדל. “הוא היה מגיבוריה של הארץ הזו, מפירותיה המשובחים ביותר של בנימין ושל נווה צוף. נפל על הגנת העם והארץ שכל כך אהב, כפי שהתחנך בביתו הספוג באהבת ישראל ובאהבת ארץ ישראל ותורת ישראל”.

2.

ולמה בח’ באלול סיימתי את סבב הזיכרון לגוש קטיף?

כי בתאריך הזה, מייד עם נסיגת צה”ל מהשטח, מאות פורעים עזתים בזזו, שרפו, עקרו וחיללו את בתי הכנסת של גוש קטיף. באותו בוקר הכותרת הראשית באתר ynet הייתה: “מהר מהצפוי: הפלסטינים הציתו את בתי הכנסת”.

אני לא יודע מה הכוונה במילים “מהר מהצפוי”. הרי מבחינת העזתים הם עשו את זה באיחור גדול, גדול מהצפוי. מאז ומעולם הם רצו לשרוף את בתי הכנסת של היהודים, רק שזה לא כל כך התאפשר. בשנייה שמדינת ישראל יצאה מגוש קטיף, והייתה להם האפשרות, הם הגשימו את חלומם. ואז, אחרי כמה שנות התארגנות והצטיידות, בשבעה באוקטובר, הם הגשימו את החלום הגדול יותר – שריפת היהודים עצמם.

איך אמר בריאיון לאותו אתר בתחילת המלחמה, עורך הדין גלעד קורינאלדי, שהוביל בשעתו את המאבק המשפטי נגד הריסת בתי הכנסת על ידי המדינה (ואף כתב עליו ספר מרתק ‘משפט נעילה’)?

“יש קו מחבר בין שריפת אוצרות הרוח של העם היהודי לשריפה שלו־גופו. במקום שבו משתולל המון פלסטיני־חמאסי סביב מדורה שבה עולים בלהבות מקדשי המעט, נשמת אפו של העם היהודי, ישתולל ההמון סביב שריפת בתים, יישובים, קהילות – כולל תינוקות, נשים וניצולי שואה. בין הגיצים שעלו מהאבנים של המקומות הקדושים בחודש אלול תשס”ה, אפשר היה לזהות את הטירוף החייתי של האספסוף כמעט שני עשורים אחר כך, בשמחת תורה תשפ”ד”.

אגב, בבוקר הקשה ההוא, השבוע לפני 19 שנים, המחבל המשוחרר ג’יבריל רג’וב, הנודע בכינויו “היועץ לביטחון לאומי ברשות הפלשתינית” (אותה רשות שעכשיו מציעים לתת לה לשמור על עזה מפני הטרור), אפילו לא ראה מקום להתנצל על שריפת המקומות הקדושים בגוש קטיף. “הרשות תסלק את כל המבנים שתשאיר ישראל בהתנחלויות”, אמר, “שכן אלה נושאים את הזכר של תוקפנות ישראלית איומה נגד עמנו. חלק מאותם מבנים הם מבנים מסוכנים, מלבד העובדה שהם עדות חיה לדיכוי ולאכזריות של הכיבוש במשך 38 שנים”.

ובאותה ידיעה מובאת גם תגובתו של דובר מועצת חוף עזה לשעבר, ערן שטרנברג. תקשיבו טוב: “בתי הכנסת הנשרפים בגוש קטיף וחגיגות תומכי ההתנתקות מקרב החמאס הם תפאורה הולמת לכניעת צה”ל ולבריחה המבישה תחת אש, שבשפה מכובסת מכונה ‘יציאה בקומה זקופה’. ההשלכות החמורות יבואו לידי ביטוי בעתיד, כשישראל תגלה שהיא בעצם לא יצאה מרצועת עזה, אלא הרצועה נכרכה באופן הדוק סביב צווארה”.

ניבא וידע מה ניבא.

3.

אז השבוע, יום למחרת ח’ באלול, התאריך שבו הסתיים, כפי שהסתיים, מבצע הפינוי, החזרתי את הספר למקומו במדף הגבוה (רק שם יש מקום לאלבומים גדולים) ותהיתי, קצת כמו ברגעים שאני מחזיר למדף את מחזורי התפילה של הימים הנוראים, איפה הספר הזה יפגוש אותי בשנה הבאה. איפה הוא יפגוש אותנו, את מדינת ישראל? איפה הוא יפגוש את גוש קטיף? מה יהיה שם בקיץ הבא, עשרים שנה בדיוק אחרי הגירוש?

מצד אחד, אנחנו קרובים כל כך לחזור אליו. למעשה כבר חזרנו אליו. הרי ברגע זה ממש יש בגוש קטיף בתי כנסת מאולתרים רבים שבהם מתפללים חיילי צה”ל. צריך בסך הכול להביא לשם גם אזרחים. מצד שני, יש לנו עוד כברת דרך לעשות בדעת הקהל. והאמת שזה נהיה קצת מייאש לאחרונה: אם בימים הראשונים שאחרי זוועות שמחת תורה היה ברור לכל כך הרבה ישראלים שאין שום פתרון אחר לטרור הערבי – די מהר התקשורת חזרה לעשות את מה שהיא מצטיינת בו כבר לפחות שלושים שנה, מאז ימי השלום של אוסלו: לטמטם את דעת הציבור.

החמאס הוציא להורג בדם קר שישה חטופים? הנפש סוערת? הדם רותח? יאללה, נסית את כל רגש הנקמה מסינוואר והחמאס אל נתניהו. ייוודע בביבי לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך.

ואתה שומע את הקולות, ורואה את המראות ואת החסימות, ומשתגע: מה, אתם לא מבינים שהקריאות שלכם לעסקה בכל מחיר רק מרחיקות את הסיכוי להחזרת החטופים ורק מקרבות את הסיכוי לעוד חטיפות? מה סינוואר אמור להבין מההתנהגות שלכם אחרי רצח ששת החטופים בשבוע שעבר, ומהתגובות שלכם לסרטון המנהרה של דובר צה”ל בשבוע הזה?

ואיך אתם כל כך מזדעזעים (ובצדק כמובן) מכתמי הדם במנהרה בעזה וכל כך אדישים מול כתמי הדם בתחנה בגבעת אסף? איך אתם לא מבינים שהערבים הם אותם ערבים והדם אותו דם?

4.

רגע לפני שנפרדתי מהספר העצוב והמתסכל על המאבק שנכשל, קראתי את ההקדמה שלו, ומצאתי אותה כל כך רלוונטית היום. אולי עוד יותר מהזמן שבו היא נכתבה. מעניין שכל השנים לא שמתי לב אליה. אולי כי מיהרתי אל תוך הספר בלי להתעכב בתחילתו.

וכך כותב רפי בן בשט: “הייתה מלחמת מוחות בין מטות הצבא והמשטרה לבין המטה הקטן שלנו. למבצע העקירה גויסו רבבות חיילים ושוטרים, מזל”טים, מסוקים, ג’יפים ונגמ”שים, ניידות ואופנועים, משקפות ומצלמות תרמיות, מערכות קשר משוכללות ומערכות האזנה. כל אלו עמדו כנגד ‘צבא מאמינים בדרך’ עם תרמילים על הגב, ‘חמושים’ בעגלות ילדים ובתינוקות במנשא, שרים, מתפללים ומאמינים שגם אם לא ננצח בקרב – ננצח במלחמה”.

5.

מדהים. יש פה ממש מפרט של כל מה שהיה חסר כדי למנוע את מה שקרה בשמחת תורה. עזבו רגע את הקונספציה. אם רק היו מסוקים, ג’יפים, נגמ”שים וכו’ באותו אזור בדיוק, המצב היה שונה לגמרי. אבל מה לעשות שמערכת הביטחון זיהתה בשנים האחרונות את האויב הלא נכון? טוב, זה כבר כן קשור בקונספציה.

וגם אז, כמו היום, ניסו להשתיק אותנו. הדעה שלנו לא הייתה לגיטימית: “בשמם ולמענם של כל הנאבקים והמזדהים, אותם עשרות אלפי אנשים, נשים, בני נוער וילדים שלקחו חלק במאבק שלא זכה לסיקור תקשורתי ראוי ולא לתיעוד מסודר, בשמם ולמענם של כל מי שעשו כל שביכולתם, בכל לבבם ובכל מאודם, יוצא לאור הספר הזה”.

6.

אבל שימו לב לפסקה הבאה, שכתב בהקדמה בן בשט (ביחד עם שותפו לעריכה, יצחק ש’ רקנטי) לפני 18 שנה, שנוגעת בלב הדברים: “המאבק על הגוש לא היה רק מאבק על היישובים, על האנשים שגורשו, על החממות שנהרסו, על מפעל אדיר בן למעלה משלושים שנה שהועלה למולך בימים ספורים. המאבק היה – ועודנו – על דמותה של המדינה, על הדרך, על עומק השורשים: האם תהיה זו מדינת היהודים שתשמור על ערכי היהדות או מדינה ככל מדינה אחרת על פני הגלובוס?”.

בול! על זה היה המאבק בגוש קטיף. על זה המאבק עכשיו. זה לא רק מאבק פוליטי. זה לא רק מאבק ביטחוני. זה גם מאבק פוליטי וביטחוני, ברור, אבל הכול מתחיל בעומק השורשים שלנו. בזהות היהודית שלנו. זה הסיפור. ואם נדע לטפל בשורש, בעומק, אם נדע לחזור אל המקורות שלנו – אם נדע להחזיר את אחינו אל המקורות – נזכה לראות במו עינינו בהתגשמות נבואות הנחמה שנקרא השבת בבתי הכנסת (את חלקן כבר ראינו מתגשמות בדור האחרון): “ברגע קטון עזבתיך – וברחמים גדולים אקבצך. בשצף קצף הסתרתי פניי רגע ממך – ובחסד עולם ריחמתיך. כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה – וחסדי מאיתך לא ימוש”, מנבא לנו ישעיהו.

ואם חלילה לא, מה יקרה אז? טוב, בשביל זה לא צריך לפתוח את ישעיהו, מספיק לפתוח את הרדיו.

• הטור  מתפרסם בעיתון ‘בשבע’