“יאללה, תשחררו אותי מהשיחה הזו” • הפיצוץ של ‘פינת הפרשניות’

אלי ביתן: שלושה נרצחים, עוד בוקר קשה. פיגוע ירי במעבר אלנבי, נהג ירדני הסתיר נשק במשאית, פורץ, עובר את הצד הירדני במחסום ופותח בירי לעבר ישראלים שמותם נקבע. וזה מצטרף לאיזשהו גל של אירועים בכלל ביו”ש, שאנחנו רואים בחודשים האחרונים ולא רק. מה שנראה כמו איזשהו, קודם הגדיר את זה גם דוקטור צרעני כאינתיפדה שלישית שמתחילה: התקוממות, אלימות. איך אתן רואות את הדברים הללו?

ענת סרגוסטי: אני לא חושבת שאפשר לעשות הפרדה בין עזה, לגדה, ללבנון, למעבר אלנבי. אנחנו באותו סוג של כאוס ביטחוני עצים בכל הזירות האלה – וזה הכל נובע מאותו מקום. אנחנו פה בסכסוך, שעכשיו נחשף בצורה מאוד מאוד פרועה.

אנחנו צריכים לחשוב, אני, לדעתי, ואני אומרת את זה הרבה שנים, אנחנו צריכים לחשוב על זה בצורה כוללת. ואני לא חושבת שיש לזה פתרונות צבאיים. נכון, נקודתית בטח יש איזה פתרון צבאי: להגביר את המודיעין, להגביר את ההבטחה, להגביר ולהגביר ולהגביר ולחסל וכו’ וכו’. אבל בסוף, בסוף, בסוף אם אנחנו רוצים באמת איזה שהם חיים שפויים ונורמליים, כמו במדינה מתוקנת, אנחנו צריכים למצוא פתרון כולל, שהוא לא פתרון צבאי. הוא נשען אולי על הצבא, הוא פועל יוצא של הצלחות צבאיות כאלה ואחרות, אבל הוא לא פתרון צבאי, אין פתרון צבאי!

ואנחנו לאורך כל שנות חיינו וקיומנו כאן כמדינה, נמצאים בתוך הסבבים האלה. ואם מישהו חושב שזה גורלנו ושאנחנו צריכים להמשיך לחיות על חרבנו, אז זה הגורל, זה מה שיש. אני, איך אני אגיד את זה? מעזה לחשוב שאפשר גם אחרת, ומעזה לחשוב שאפשר למצוא לזה פתרון, וודאי עם תמיכה בינלאומית גם של מדינות הסכמי אברהם, גם של ארה״ב, גם של אירופה וכו’, ולחזק את הכיוון הזה ולייצר איזושהי תקווה.

אני מחפשת תקווה, אני מודה שאני מתקשה למצוא תקווה בחודשים האלה. אני לא יודעת מאיפה למצוא את התקווה הזאת, אני לא יודעת מאיפה למשוך את ה… איזה אנרגיות אני יכולה להישען כדי לייצר את התקווה הזאת, ואני לא מוכנה לחיות על חרבי, אני חושבת שאפשר אחרת. זהו, זאת דעתי.

שרי רוט: אז אני לא חושבת שנחשף היום שיש לנו אינתיפאדה שלישית, כי זה נחשף כבר מזמן. ואני חושבת שעם כל הקושי שבשביעי לאוקטובר,  עדיין, היה לנו איזשהו סוג של נס גדול בזה שלא כל ה-7, 8, 9, 10 מי סופר, זירות שיש נגדנו, פרצו כאחת. כי אם זה היה קורה, אם החיזבאללה היה פורץ מצפון והחמאס מדרום, ואלפי טילים היו נורים מעיראק, איראן, צפון, דרום, חותים, הכול, ה’ יודע לאן היינו מגיעים. אז אני חושבת שהיה לנו איזשהו סוג של נס, עם כל הקושי.

בתוך כל ההסתרה הזאת, היה איזשהו סוג של אור בזה שרק, רק… קשה להגיד ‘רק’ על התוצאות, אבל עדיין, רק מדרום. והספקנו איכשהו להיערך לקראת הטילים מהחיזבאללה, וארצות הברית שהספיקה, והעולם, הספיקו להביא פה את החימושים כדי לעמוד בפני הטילים האיראנים, וזה היה בשלבים, וזה עוד היה הנס שלנו. ואני הייתי מאוד שמחה, וגם מאוד רוצה, ובעד, אני לא באה מהצד הימני של המפה, שאומר, לא, לא בעד שלום. אם אכן שלום היה יכול למנוע שפיכות דמים, אני בעד.

ענת: לא אמרתי ‘שלום’, שרי, לא אמרתי שלום. אמרתי הסכמים.

שרי: ענת, את נוהגת לומר ‘אני לא הפרעתי לך, אל תפריעי לי’ אז בואי, תני לי לגמור את הטיעון שלי. אני הייתי מאוד שמחה אם הייתה איזושהי תוכנית, אהוד ברק ניסה, אהוד אולמרט ניסה, יצחק רבין המנוח ניסה, ניסו ניסו, באמת שניסו. ההתנתקות היתה סוג של ניסוי כלים, לא ראיתי שבהסכמי שלום הצלחנו.

אלי ביתן: לא היה הסכם שלום עם עזה, למעט אוסלו לא היה הסכם.

ענת: יש עם מצרים.

שרי: אני חושבת כאישה חרדית שגורלנו שהעמים ישנאו אותנו. יש הסכם גם עם ירדן, והנה קמנו הבוקר לפיגוע ירדני. תמיד יקום הטרוריסט,  תמיד יקומו קבוצת הטרוריסטים, ותעשי שלום אפילו עם חמאס אז יקום הג’יהאד האיסלאמי, ותעשי שלום עם הג’יהאד האיסלמי תקום קבוצה קיצונית אחרת.

ענת: אני לא רוצה שלום עם חמאס. חמאס לא בר שיח מבחינתי.

שרי: אמרתי ‘אפילו’. הקצנתי. אני אומרת, תמיד תמיד תקום הקבוצה של הטרוריסטים, שקמה בתרפ”ט, כשעוד לא הייתה מדינה בכלל, וזה הגורל שלנו. עכשיו, בתוך הגורל הזה אנחנו צריכים לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים. ובאמונה שלי, זה לא הצבא. גם הצבא, בגדר ההשתדלות שאנחנו עושים.

השבוע היינו בחודש אלול, ואני בחודש אלול אוהבת לעצור במעברי חצייה, ועשרות, אבל עשרות אברכים, עוברים כביש בדרך לכולל שלהם, כולל ענק בקרית ספר, שזה מקום שאני אוהבת לעצור שם. ואני יודעת מראש שאני עוצרת ותהיה לי עכשיו רבע שעה המתנה. ואני פשוט מסתכלת עליהם בעיניים נוצצות, ממש, וחושבת שעליהם העיר שלי שבה אני גרה, עיר שנמצאת ליד כפרים ערביים, חלקם מסוכנים, חלקם פחות, לא משנה. ותמיד יכול לבוא גם מכפר לא מסוכן הטרוריסט שיבוא. ברוך ה’ נשמר איזהשהו דו-קיום שה’ יודע כמה הוא יחזיק, אבל אני חושבת שבאמת כל יום שאנחנו חיים פה ולא מגיעים אלינו על טוסטוסים ערבים מהכפרים הסמוכים זה יום של נס.

ואני לא באמת חושבת שיש פתרון, באמונה שלי, אבל אני מאוד שמחה בשביל ענת שחושבת שיש איזה הסכם שלום באופק שהוא יביא עלינו את ה’שלום על ישראל’ כמו בשיר. הלואי!

אלי: טוב, לפחות התקווה משותפת…

ענת: התקווה משותפת, ואני רק אגיד ככוכבית שאני לא דיברתי על שלום, אני דיברתי עם הסדר מדיני, ואני רק מזכירה עוד נקודה: יש לנו הסכם עם מצרים, וההסכם הזה מאפשר לנו שהגבול הזה יהיה שקט, נכון, היו גם מקרים מול מצרים, אי אפשר להתכחש לזה, אבל בסך הכל זה נכס אסטרטגי ראשון במעלה…

שרי: כן, גם עם ירדן.

ענת: נכון, גם עם ירדן. הגבול עם ירדן הוא שקט, כן שרי, מה לעשות…

שרי: אני עצמי נכנסתי לירדן לפני כ-20 שנה ממש, עברנו את הגבול, אני ועוד קבוצת עיתונאים, נסעתי לעשות כתבה לפסח לעיתון ‘בקהילה’ שעבדתי בו אז. אז אמנם נקלענו לחקירות קשות מאוד, שבקושי חזרנו הביתה באותו יום, אבל כן באיזשהו מקום עדיין היה שלום.

ענת: אני לא יודעת, אני הייתי כמה פעמים בירדן ולא היו לי שם חקירות…

שרי: לא, היו לי שם חקירות כי אנחנו צילמנו, שחזרנו משהו ממלחמת השחרור. כלא ירדני שהוגלו לשם רבנים אז…

ענת: אוקי, אז זה היה משהו נקודתי.

שרי: נכון, אני אומרת, יש שלום, ואני מראה לך שהנה זה לא עזר לפיגוע הבוקר.

ענת: אבל בסך הכל, בכל עשרות השנים של ההסכם המדיני שלנו גם עם מצרים וגם עם ירדן, הגבולות האלה שקטים. אז גם את זה צריך לי לתקן, ועדיין, יש הסכם, וההסכם הזה משמש אותנו.

שרי: יש הסכם. האם הוא עומד בפני מה שקורה בג’נין? לא. עובדה שנכנסו כעת לג’נין. תשאלי חיילים שנכנסו לג’נין רק עכשיו, אני מכירה אחד כזה…

ענת: לא, אני לא דיברתי על ג’נין, דיברתי על ירדן ודיברתי על מצרים. ההסכמים האלו עומדים.

שרי: יש גם סוג של הסכם גם עם הרשות. אם בן אדם נקלע היום בטעות לרמלה סיכוי גדול שהרשות הפלסטינית תחלץ אותו בשיתוף עם כוחות צה”ל.

ענת: לא נתחיל לדבר על הרשות הפלשתינית, זה הרבה יותר סבוך.

שרי: האם ההסכם הזה עומד ביחס לטרוריסטים? לא.

ענת: זה לא מדינה. יש לנו הסכמים עם שתי מדינות והם עומדים איתן.

שרי: יופי, אז חיזבאללה זה לא מדינה, את יכולה לעשות סכמים עם מי שאת רוצה זה לא יחייב אותם.

ענת: חיזבאללה זה לא מדינה. אני מדברת על הסכמים עם מדינות.

שרי: ולכן לא יעזרו לך הסכמים שתעשי, עדיין אפשר לקום לבוקר של עוד הפתעה של ‘אוי-וי-וי מתרגשת עלינו אולי עוד אינתיפאדה’. כי כמה הסכמים וניירות וניירת שתעשי, ואני בעד, אני בעד שלום, אני נגד שפיכות דמים והכול, אני איתך. ועדיין, כל הסכסם שתעשי עם ניירת לא יעמוד בפני הטרוריסט שקם בבוקר להרוג.

ענת: עובדה שזה עומד, עובדה שזה עומד…

שרי: לא תמנעי את הפיגוע מהחמאס, מהחיזבאללה, מהאיראנים…

ענת: עובדה שזה עומד… צריך להכיר בזה. זה עומד!

שרי: את יודעת מה? הנה, אני איתך. תעשי שלום עם סוריה, לכן תקומי לבוקר יותר טוב בלי פיגוע?

ענת: מה עכשיו סוריה קשורה?

שרי: אז עם איזה מדינות את רוצה לעשות הסכם? עם מי? עם שווייץ? עם בולגריה? עם מי? עם איזה מדינות? עם איראן? את רוצה לעשות תסכם עם איראן?

ענת: את רוצה לנאום, או שאת רוצה לשמוע?

שרי: לא, אני שואלת: עם מי את רוצה לעשות הסכם?

ענת: לא, את שואלת אבל את לא נותנת לענות…

שרי: הנה, אני שותקת. רק תגידי לי עם מי, תני לי רשימת מדינות שאיתם תעשי שלום.

ענת: אני יכולה לענות לך או שאת רוצה להמשיך לשאול ‘עם מי עם מי עם מי’?

שרי: שותקת. רק תני לי רשימה של מדינות שאיתן תעשי שלום ויבוא ‘שלום עלינו ועל כל ישראל’.

ענת: טוב, אין לי מה לדבר.

שרי: אני רק רוצה לשאול…

ענת: לא, בסדר, עזבי…

שרי: סוריה? עיראק? איראן? תבחרי. עם מי את רוצה לעשות הסכם שלום?

ענת: לא חשוב, עזבי. את רק רוצה לנאום, זה לא שיח. אני לא יכולה ככה לדבר, מצטערת.

שרי: כי אין! אין! ענת, לצערנו, אין. זה הטרוריסטים הקטנים שקמים בבוקר ונכנסים עם רכב, עם מכונית תופת…

ענת: ואצלנו אין טרוריסטים, נכון?

שרי: ולכן את רוצה גם איתם לעשות הסכם שלום עם נייר? זה יעזור?

ענת: לא, אני שואלת אם אצלנו אין גם טרוריסטים. רק אצלם יש טרוריסטים… ששורפים, והורסים, והורגים…

שרי: את אומרת, נעשה הסכמי שלום. ואני שואלת, מה ייצא בסוף מהסכמי השלום והניירת הזו, שהרי גם ניתן בעד זה דברים כי בשלום חייבים לתת משהו.

ענת: יאללה, תשחררו אותי מהשיחה הזו…

שרי: ‘תשחררו אותי מהשיחה הזאת’, משפט לפתניאון…

אלי: אני חושב שהנושא רגיש, והוא מוציא מאיתנו הרבה אגרסיות מכל אחד ואחד מאיתנו, כי הוא סלע קיומנו וסלע חיינו….תודה לשתיכן!