‘בכל מחיר’: ניתן לשחרר חטופים תמורת מחבלים? ומה נפסק בעבר?

1.

‘את הלכת להפגנות החטופים?’ שאל אותי רביב דרוקר בתכנית ‘אזור מלחמה’ בערוץ 13. השבוע גם נשאלתי, והפעם בתכנית ‘אברי ושרקי’ בערוץ 12 מדוע הסיעות החרדיות לא מפרקות את הממשלה: או עסקת חטופים או שאנחנו בחוץ.

כדי שהחרדים יעשו מעשה הם צריכים הוראה מגדולי ישראל ששלחו אותם לכנסת, והוראה כזו תינתן רק אם יהיה פסק הלכה שמורה לשחרר חטופים משבי חמאס בעסקה, למרות המחירים שלה.

“האמת היא, שאף אחד לא הגיע לשאול את הרבנים”, אמרתי לדרוקר. חבר הפאנל, אורי משגב מ’הארץ’, הגיב ש”אין אצלנו תאוקרטיה, כלומר שלטון דת, כך שבעצם לא ממש מעניין מה יגידו הרבנים. “אבל אם מצפים שחרדים יפרשו, הדרך עוברת דרך הרבנים”, השבתי לו, והוא הנהן בהבנה, אולי לא בהסכמה…

הוספתי שבפרשת חטיפת המטוס לאנטבה בשנת 1976, הגיעו לשאול את מרן הגר”ע יוסף זצ”ל, אז הרב הראשי הספרדי – מהי דעת ההלכה: לשחרר מחבלים תמורת החטופים? הרב עובדיה זצ”ל התחבט והתחבט, דן ארוכות בנושא, הושיב עמו עוד מגדולי ישראל דאז – הרב בן ציון אבא שאול, הרב שלמה זלמן אוירבך הרב יוסף שלום אלישיב הרב שאול ישראלי, הרב זלמן נחמיה גולדנברג –  וכולם והסיקו שמותר לשחרר מחבלים תמורת שחרור 104 החטופים היהודים. הרב עובדיה מגולל את הסיפור כולו בספרו ‘יביע אומר’.

בסופו של יום בוצעה פעולת החילוץ של סיירת מטכ”ל, היה נס גדול, החטופים חולצו  – והמדינה לא נדרשה להכרעת פסק ההלכה. אבל, פסק דין פשוט להכרעה, זה לא היה.

2.

השבוע התיישבתי ‘לחפור’ בנושא ‘פדיון שבויים’. קראתי הרבה פסקי-דין, שוחחתי עם אנשים המבינים בתחום – ורק יצאתי יותר מבולבלת.

תראו כמה זה סבוך, ואני פה, כמובן, לא פוסקת ולא מכריעה, רק מספרת.

ב’יביע אומר’ מספר הרב עובדיה זצ”ל, סיפור מהגמרא על קבוצת יהודים, שאמרו להם: ‘תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו’, ‘ואם לא תבחרו, נהרוג את כולכם’. הגמרא כותבת כי אם היו מבקשים מהם אחד ספציפי, היה מותר להם למסור אותו, אבל שהם יבחרו בעצמם? זה אסור!

טוען הרב עובדיה: לשחרר מחבלים זה ליצור סכנה לעם ישראל, והלא ‘אין מוסרים נפש מפני נפש’? זהו, שזה לא דומה. כי כשהולכים למסור יהודי מישראל, אחד ספציפי מתוך חבורה, עשינו בפועל מעשה רציחה. אבל לשחרר מחבלים כדי להציל שבויים – זה שונה. כי באותו רגע, אף יהודי לא נהרג, רק שמא בעתיד ייהרגו. כלומר, ברי ושמא, שמא עדיף. ובינתיים, ידוע שהשבויים בסכנה ודאית. לכן, הוא פוסק, יש לשקול לשחרר מחבלים עבור פדיון שבויים. זה ודאי מול ספק.

בסופו של יום, כאמור, חולצו חטופי אנטבה במבצע – בו נהרג יוני נתניהו הי”ד.

האם גם הפעם ישוחררו כל החטופים בחיים ובאורח נס? הלוואי. אמן.

3.

נוהג אדם ברכב שאיבד את הבלמים. מלפנים – 50 איש שייהרגו, אם ימשיך בנסיעה ישר וקדימה. משמאל, שני בני אדם בלבד. האם מותר לו להסיט את הרכב לצד שמאל? נכון שייהרגו רק שניים, אבל מה עם ‘אין מוסרים נפש מפני נפש’? כך גם במקרה של טיל שעומד לנחות על בניין שבו אנשים רבים. האם מותר להסיט אותו לכיוון בניין בו שוהים פחות אנשים?

ה’חזון איש’ דן בכך בספרו ומשיב – מותר. כי כאשר אני מסיט את ההגה או  מטה את הטיל, באותו רגע לא הרגתי איש. עשיתי מעשה הצלה. אחר-כך נגרמה רציחה – אז זה מותר, כי זה ‘ממעט’ רציחה.

כך הוא, בעצם, פסק הדין לגבי שחרור מחבלים. ספק שבעתיד יהרגו אנשים, אבל באותו רגע אני מבצע הצלה וודאית.

האם כיום יש ספק שבעתיד יהרגו אנשים, או שמא זה ‘ברי’ וודאי?

כאן צריך לשמוע מפי גורמי בטחון את דעתם. אבל גם אם ברור כיום לכל ילד, ולא צריך את מערכת הבטחון שתחווה דעתה, שכל רוצח משוחרר הוא רוצח פוטנציאלי, במבצע השחרור בוצעה פעולת הצלה. בהמשך ייהרגו אנשים, אבל לא באותו רגע. לפי נימוק זה, לכאורה מותר לשחרר מחבלים. ושוב, אנו  לא פוסקי הלכה.

4.

מספרת הגמרא: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי., אמרו לו: ילד אחד יש בבית האסורים יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: “מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים”. ענה אותו ילד: “הלא ה’ זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו”.

אמר רבי יהושוע: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו, לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה. בהמשך יצא מהילד רבי ישמעאל בן אלישע.

שואלת הגמרא: איך יתכן שפדה בהרבה כסף – הרי לא פודים שבוי מעבר לערכו בשוק? ומשיבה: א. מדובר בשעת סכנה, אז מותר לפדות שבוי בעד כל הון שבעולם. ב. שהיה מופלג בחכמה.

ואכן, הרב חיים קניבסקי זצ”ל פסק בספרו ‘דרך אמונה’ כי אם יש סכנה, משלמים כמה שצריך כדי לפדות שבוי. משלמים בכסף. לא מדובר בשחרור מחבלים.

5.

שנת 1970, הפלסטינים פועלים בגלוי מתוך ירדן, שהפכה לביתם הלא רשמי. חמושים מסתובבים בגלוי בערים השונות, מציבים מחסומי דרכים, גובים מיסים ותוקפים גם את יחידות הצבא והמשטרה.

בספטמבר באותה שנה חטפו אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין שלושה מטוסי נוסעים, שניים מהם הונחתו על ידם בירדן. עוד שלושה ימים חלפו ונחטף מטוס נוסף, גם הוא הונחת בירדן כשהנוסעים מוחזקים כבני ערובה. מטרת החטיפה, לדברי החוטפים, ‘לחנך’ את ארה”ב, על תמיכתה בישראל.

על סיפון מטוס חברת TWA שנחטף היו הרב יצחק הוטנר, חבר מועצת גדולי התורה של ארצות הברית, רעייתו, בתם הרבנית ברוריה ובעלה הרב יונתן דייויד. החוטפים הנחיתו את המטוס ליד העיר זרקא שבירדן.

כמה ימים לאחר החטיפות הכריז המלך חוסיין על משטר צבאי, כשהוא מנחית מכה צבאית קשה על מחבלי אש”ף במדינה, במה שכונה לימים ‘ספטמבר השחור’.

בסופו של דבר, שלושה שבועות מאז החטיפה, שוחררו בני הערובה, הוטסו לקפריסין, משם לרומא ואז חזרה לארה”ב.

לא קל היה השבי. לימים סיפר הרב הוטנר כמה קשה היה, כאשר בשבוע הראשון שהו בתוך המטוס בזרקא, בשבת נלקח על ידי מחבלים לבית בודד, בו שהה לבדו תחת השגחת שני מחבלים. בשבוע השלישי כבר בילה עם עוד חטופים. הם  לא קיבלו הרבה אוכל והרב ירד ממשקלו כ-20 ק”ג. גם שאר השבויים סבלו מרעב קשה ומצמא.

המלך חוסיין הרג אז עשרות אלפי מחבלים, והנותרים נמלטו מירדן, מה שהשפיע על המחבלים שנכנעו לתכתיב של המלך ושחררו את כל החטופים.

עד ששוחררו נעשו מאמצים רבים כדי להצילם. בין היתר דרשו החוטפים שחרור של ‘כל האסירים הפוליטיים הכלואים בישראל’.

השאלה ההלכתית התעוררה, בדיוק כמו בימינו אנו, האם מותר כאשר השחרור יסכן בעתיד יהודים.

יומיים אחרי החטיפה כתב הרב משה פיינשטיין, נשיא אגודת הרבנים של ארה”ב, מכתב לראש הממשלה דאז, גולדה מאיר. הוא סיפר על אסיפה דחופה של אגודת הרבנים שדנה בנושא, “ומצאנו לנכון להביע חוות דעתנו דעת תורה בזה. על פי דין יש להצלת נפשות דין קדימה, ובאם אין ברירה על מדינת ישראל למלא דרישת המחבלים כדי להציל נפשות השבויים. ה’ יגדור פרצות עמו וישראל ישכון לבטח”.

ראוי לציין שמדינת ישראל סירבה להסכים לשחרור. היא אף נקטה מהלך שהרגיז מאד את החוטפים: “להושיב במאסר לאות נקמה 450 ערבים”.

בין השאר עלתה אופציה לשלם סכום כסף גדול כדי לשחרר את הרב הוטנר עצמו – ושוב עלתה השאלה של פדיון ‘יתר על דמיהם’. הרב יעקב קמינצקי, מגדולי הדור בארה”ב,  טען כי “בשעת מלחמה אי אפשר לומר שמחויבים להפסיק מללחום על מנת לפדות את השבויים בממון, שהרי על ידי כן נמצנו מסייעים לאויב בשעת מלחמה, כי על ידי מתן הכספים הגדולים לאויב יוכלו לחזק עוד את מצבם במלחמה”.

יחד עם זה, הוא חידש ואמר שגם בעת מלחמה, יש זמנים בהם “אין לחימה ממשית רחבה ורציפה בין ישראל לאויביה”, ואז יש אפשרות לפדות.

כמה מורכב, כמה לא פשוט.

6.

כך או כך, הייתה זו הפעם הראשונה שצפה שאלת ‘פדיון שבויים’, כפי שהיה בימי המהר”מ מרוטנברוג. מאחר והיה מדובר בתלמיד חכם, לפי הנאמר בגמרא מותר לשלם כל סכום כדי לפדותו.

אבל אז פסק הרב הוטנר שלא לשחררו. שכן, כל זה מתייחס לזמן שלום, אך בזמן מלחמה הכל שונה – כי זה “יחזק את האויבים”. היו, כאמור, גם מי שסברו אחרת.

בהשלכה לימינו: מחד, השבויים במנהרות נמצאים במצב סכנה ודאית, פעולת שחרורם היא בפועל פעולת הצלה, ופעולות הרצח שיבצעו המחבלים המשוחררים בהמשך, גם אם אינה בגדר ‘ספק’, היא אינה בגדר רצח עכשווי. מאידך, אנו מצויים במצב מלחמה, וזה בוודאי יחזק את חמאס.

כאמור, הבאתי את הצדדים. אם וכאשר ישאלו את פי גדולי ישראל ופוסקי ההלכה הם יישבו על המדוכה ויפסקו.

אך בטרם נשאלו, קצת מוזר לבוא לנציגות החרדית בתביעה ‘תפרשו אם אין עסקה’. נציגות חרדית אינה כפופה לפריימריז, היא נבחרת על ידי גדולי ישראל וגם מנווטת לפי מוצא פיהם ועל פי ההלכה, שעל פיה הם פוסקים.