זה הדבר החמור ביותר במלחמה, שאנשים משרים חולשה ומורך לב

הלב התכווץ בכאב בתחילת השבוע, למשמע הדיווחים על רציחתם של שישה מהחטופים בידי המפלצות המתועבות של החמאס. המחשבה על הסבל הנורא שעברו החטופים עצמם, ועל בני משפחותיהם שנאחזו כל הזמן בתקווה לראות את יקיריהם, ועכשיו מקבלים אותם בארונות – מטלטלת כל אדם בישראל.

התגובה הטבעית של עם בריא וחפץ חיים היא לרתום את הצער העמוק לעבר הגברת הנחישות להעברת הרוע הזוועתי הזה מן העולם.

ככל שאנחנו רואים יותר ויותר את השטניות האכזרית של אויבינו, אנחנו חייבים להבין שאין לנו שום אפשרות לחיות איתו בכפיפה אחת. חייבים להשמידו עד היסוד, בדיוק כשם שהעולם הכרית את הנאציזם.

נקודת ההכרעה הקשה

המערכה הזאת, ככל שהיא קשה, סבוכה וארוכה, מתקדמת ב”ה לעבר יעדיה. חיילינו מחרפים את נפשם ומשמידים עוד ועוד יכולות של האויב האכזר. צינור החמצן שלו בציר פילדלפי – נחסם. אלפי קיני טרור ורבי-מחבלים – חוסלו. חטיבות של מחבלים נופלות זו אחר זו.

המערכה הזאת גובה מאיתנו מחיר יקר. עוד ועוד חיילים יקרים, מהם צעירים שטרם הספיקו להקים משפחות, ומהם בעלים ואבות לילדים – נפלו בקרבות. אבל הם יוצאים למלחמה בעוז ובנחישות, מתוך הכרה שאין לנו ברירה אלא להסיר את האיום הרצחני הזה מעלינו.

אבל השטן החמאסי זיהה נקודת חולשה שלנו, והוא לוחץ עליה בכל הכוח – זה הלב היהודי הרחום ותחושת הערבות ההדדית. לשם כך חטף מאות אנשים נשים וילדים, קשישים וחולים, כחלק מתכנית סדורה, כדי להפוך את החברה הישראלית לבת ערובה בידיו.

החטופים אמורים להיות המגן שלו, שימנע מאיתנו להשמידו ויאפשר לו להישאר על רגליו.

ועכשיו אנחנו עומדים בדיוק בנקודת ההכרעה הקשה – האם להיכנע, לעצור את המלחמה, לאפשר מחדש זרימה של אלפי מחבלים ונשק דרך ציר פילדלפי, ולהשאיר על כנו את פוטנציאל האיום הזוועתי, שראינו את מעלליו בשמחת תורה; או לחשוק שיניים ולהילחם עד חיסולו המוחלט של הרוע.

לא להטיל מורך

בעבר ידענו לא להיכנע לחטיפות. לשם כך יצאנו למבצע הנועז באנטבה. לכן יצאנו למבצע לשחרורו של נחשון וקסמן, שלדאבוננו הסתיים במותו. ידענו היטב כי בשכונה שלנו, אם נאפשר לחטיפות להשיג הישגים, נקבל בעתיד עוד ועוד משפחות של חטופים המתחננות לשחרור בניהן. שלא לדבר על איום הטילים מרצועת עזה על כל הארץ. וכי מדינה יכולה להיות בת ערובה של ארגון טרור רצחני?

לדאבון הלב, במקום לחזק את מקבלי ההחלטות, המנסים לתמרן בסבך הקשה, יש המשמשים כלי בידי ארגון הטרור להחלשת כוח העמידה שלנו. זה בלתי-נתפס ממש.

אין מנוס מהמסקנה ששיקולים זרים מנחים אותם, על חשבון האינטרסים החיוניים של העם כולו.

בפרשת השבוע מפורטים דיני מלחמה, ובתוכם מופיע הפסוק: “מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ”. זה הדבר החמור ביותר במלחמה, שאנשים משרים חולשה ומורך לב. אנחנו חייבים להתגבר ולהכריע את הרוע עד תום!