על הפצ”רית, הלוחמים בשטח, ועל ‘זמן אלול’ שנפתח השבוע בישיבות
1.
בדרך כלל אני נמנע מלצפות בסרטונים שמתעדים פיגועים. עוד הרבה לפני השבעה באוקטובר. זה מפחיד אותי. זה הולך איתי שעות אחר כך. מדיר שינה מעיניי, פשוטו כמשמעו.
אבל חשבתי שהפיגוע המשולב בגוש עציון בליל שבת האחרון הוא סיפור אחר. שם, למרות שהמחבלים הגיעו עם שתי מכוניות תופת, האירוע נגמר, בחסדי שמיים, רק עם כמה פצועים קל. נס גדול היה שם.
חשבתי שאת התיעוד הזה אני יכול להרשות לעצמי להראות.
אגב, זאת הפעם הרביעית בתוך פחות מחודש שמחבלים מצליחים להגיע עם מטען גדול אל השטח, ובניסי ניסים משהו שם מתפקשש: זה התחיל במחבל המתאבד ליד בית כנסת הומה אדם בתל אביב שהתפוצץ בטרם עת (“קרה פה נס גדול”, אמר דובר המשטרה אלי לוי, “עוד כמה מטרים והיינו מתעוררים לאסון כבד מאוד”). המשיך ימים ספורים אחר כך במטען שהונח על הציר מדרום לבית לחם באזור גוש עציון, והתפוצץ על אוטובוס של חברת אפיקים. לאוטובוס נגרם נזק, אבל איש לא נפגע (ולכן ספק אם שמעתם בכלל על הפיגוע הזה).
בליל שבת האחרון, הפיגוע המשולב בגוש עציון שעליו אנחנו מדברים, עם שתי מכוניות התופת (נבדק חשד שהמכונית שהתפוצצה ב’תאונת עבודה’ בתחנת הדלק בצומת הגוש הייתה אמורה לפגוע בכוחות החילוץ אחרי הפיצוץ של המכונית הראשונה ביישוב כרמי צור הסמוך). וביום שני השבוע, שוב מכונית תופת עם שני מיכלי גז שהתגלתה ונוטרלה לפנות בוקר, בזכות ערנות של אזרח, בכניסה ליישוב עטרת (“נס גדול קרה הבוקר בבנימין”, אמר ישראל גנץ, יושב ראש מועצת יש”ע).
אז נכון, אין סומכים על הנס, ברור, אבל זה לא אומר שאין מודים על הנס. הטוב הטוב הטוב הטוב (ארבע פעמים!) כי לא כלו רחמיך. אבל מאחורי כל נס כזה יש מחדל.
איך המטען הגיע עד הלום? למה הטרור מרים ככה ראש? מאיפה היכולות של המחבלים לחזור למטענים גדולים ורצחניים כמו בימי אוסלו? לכל מטען כזה צריך להתייחס כאילו התפוצץ והרג חלילה עשרות אנשים.
2.
ובחזרה לסרטון מהפיגוע בגוש עציון. בדיעבד מתברר שהתיעוד היה קשה לצפייה, יותר מפיגועים חמורים בהרבה. לא בגלל המחבל ומעשיו כמו בגלל התנהלות הכוחות שלנו בזירה.
בסרטון רואים את מכונית התופת בוערת, שניות אחרי שהתפוצצה. להבה ענקית בגובה כמה מטרים בתוך תחנת דלק (שבה כידוע נזהרים אפילו מבדל סיגריה). בסמוך אליה מתהלך חופשי מחבל מסוכן, בחור צעיר, גבוה וחסון, שמנופף בידיו בצורה מאיימת. הוא מוקף באנשי כוחות הביטחון, מצוידים היטב, עם קסדות, אפודים ונשקים שלופים – ובמשך עשרות שניות אף אחד מהם לא יורה.
המחבל, שזה עתה יצא ממכונית התופת, מתרוצץ בחוסר שקט מופגן, לא מראה סימני כניעה אלא להפך. ואף אחד לא יורה. לא בראש שלו, לא על הרגליים, לא על המכנסיים שאולי מסתירים חומר נפץ או סכין. גם לא באוויר. שום דבר. וזה לא שמישהו שם חושש מטעות בזיהוי, כן? מכונית התופת שממנה יצא המחבל עדיין בוערת. ואף אחד לא יורה.
באיזשהו שלב מישהו, להערכתי אזרח, צועק: “תנו לו כבר טייזר!” (כלומר, שוק חשמלי).
אבל במקביל נשמעים שוב ושוב קולות של חיילים צועקים: “לא לירות! לא לירות!”
ואז, באופן לא ממש מפתיע, המחבל רץ לכיוון קבוצת חיילים שעומדת בסמוך לאמבולנס שהגיע לזירה. ורק אז, החיילים מתחילים לירות. מהירי המאוחר והמבולגן הזה, שנורה בבהלה לכיוון מחבל שרץ לתוך קבוצת אנשים – נפצעו כמה לוחמים: מפקד חטיבת עציון נפצע באורח קל (הוא המשיך לפקד בשטח), לוחם נפצע באורח בינוני, וקצין במילואים המשרת כרבש”ץ אחד היישובים הסמוכים נפצע באורח קל. ושוב, בנס מטורף, אחרי מחדל מטורף, איש לא נהרג.
3.
מה גרם לחיילים לא לירות? אני לא יודע. לא הייתי בשטח. וגם אם הייתי שם, מה אני מבין?
אבל לאור המהלכים האחרונים של הפצ”רית האלופה יפעת תומר־ירושלמי ושל פרקליט המדינה עמית איסמן נגד לוחמינו שמחרפים נפשם, לאור החקירות, המעצרים המתוקשרים, לאור פרשת ברק חירם (הקצין הבכיר היחיד שפורסם שנפתחה חקירה נגדו, אחרי כל מחדלי השבעה באוקטובר!), מותר לי לחשוד שבראש של הלוחמים עברה המחשבה: “למה לי להסתבך משפטית עכשיו? הרי בגדול הסכנה העיקרית של מכונית התופת חלפה. נו, אז נשאר רק המחבל הזה, לא שווה להתלכלך עליו”.
ואולי רק בראש של המפקד שרוצה לסיים בשלום את התפקיד הקשה, בלי הערות פיקודיות מיותרות בתיק האישי, שעלולות לתקוע את הקידום שלו בצבא, עברה המחשבה הזאת, והחיילים בסך הכול מילאו פקודות? ייתכן.
אני רק תוהה, אם זה כך בצומת הגוש, אז מה המצב בעזה? מה המחירים ששילמנו על זה בשטח בחיי אדם (פרט לנזק הבלתי נתפס שהפרקליטות הצבאית עשתה לנו בעולם עם כל המעצר וההדלפות משדה תימן)? למה כל התקשורת מדברת על “הפקרה” של החטופים, ולא על הפקרה אמיתית, בלי מרכאות, של הלוחמים, ובעצם של המדינה כולה?
כל חייל שלמד בישיבה או במכינה מכיר בעל פה את דברי הרמב”ם ב’הלכות מלכים ומלחמות’ שמבוססים, בין היתר, על ציווי התורה שנקרא השבת בפרשת שופטים: “מאחר שייכנס בקשרי המלחמה, יישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה. וישים נפשו בכפו. ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זיכרונם מליבו!”
נראה לי שלאור ההגבלות המשפטיות על חיילינו בכל החזיתות, צריך להוסיף עוד שורה ללשונו הזהב של הרמב”ם: “ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא בפצ”רית ולא בפרקליט המדינה, אלא ימחה זיכרונם מליבו!”
4.
ומהחיילים האהובים בחזית אל הקבוצה הכי לא פופולרית בימים אלה בחברה הישראלית: בחורי הישיבות. וכשאני כותב “לא פופולרית”, אני מתכוון בראש ובראשונה לתלמידי הישיבות החרדיות, עמלי התורה, אלה שכל מצייץ או בעל טור בעלון שבת פרסומי ראה לעצמו חובה קדושה בשנה האחרונה לצייר כפרזיטים, כאגואיסטים, כמשתמטים.
תראו אותם, עם ישראל מדמם ואלה מבלים להם שם בישיבות. צעירים שמתוך אחריות לעם ישראל מוותרים למשך שנים ארוכות (הרבה לפני שהתחילה המלחמה והרבה אחרי שהיא תסתיים) על מנעמי החיים, על מקצוע מכניס, ומקדישים את זמנם ואת כישרונם ללימוד התורה, מוצגים שוב ושוב כחסרי ערכים. כאילו אין שם שום אידיאולוגיה. אין דרך. אין מורשת.
אבל בהרבה מובנים, לא פחות לא פופולריים הם תלמידי ישיבות ההסדר. כי תלמידי הישיבות החרדיות והאברכים לפחות מקבלים חיבוק, ואף יותר מזה, מהסביבה שלהם. הם גאוות המגזר. אבל מי שהולך בימים אלה לישיבת הסדר, או אפילו רוצה להישאר עוד שנה במכינה וללמוד תורה, לפעמים לא מקבל גם את זה. לא מעריכים אותו. בטח לא כמו את מי שנמצא עכשיו בצבא בכל תפקיד שהוא.
לא מעט ראשי ישיבות הסדר ומכינות נדרשו לכך בדבריהם לתלמידים בפתיחת זמן אלול. כולם בחזית, והם במקום לרוץ לשדה הקרב, יושבים בישיבה הממוזגת בזמן אלול? האחיכם יצאו למלחמה ואתם תלמדו ‘אורות התשובה’?!
5.
אלה וגם אלה, התחילו השבוע את זמן אלול, ואני רוצה להקדיש להם את האיגרת הבאה שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בטור שעבר הזכרתי את יום פטירתו שחל השבוע. אבל מה שלא הוזכר זה שהשבוע מלאו מאה שנים לייסודה של ישיבת מרכז הרב. ותודה לרב ד”ר יוחאי רודיק, מחבר הספר המרתק ‘חיים של יצירה – ישיבת מרכז הרב לדורותיה’ (הוצאת מוסד הרב קוק), שהזכיר לי את התאריך העגול והראוי לציון הזה.
וכך כתב לתלמידיו ראש הישיבה: “מראש חודש אלול הבא עלינו לטובה, יידעו בני הישיבה את חובתם הגמורה לשמור תמידים כסדרם את משמרת הקודש של שעות הלימוד בישיבה, ולהוסיף קדושה וטהרה בימים הקדושים הממשמשים ובאים בעזרת ה’. בחשקת התורה והיראה, בדעת קדושים בינה, בשאר רוח, כשאיפתנו הקדושה בכינוסינו היקר והחביב, כינוס לצדיקים בעזרת ה’ יתברך”.
וממשיך הרב קוק וכותב ערב פתיחת הזמן: “רצוני לזרז בזה למזורזים, שכמותכם ירבו בישראל, ולהזכירם את הדברים היסודיים, של אופי ההכנה אשר אנו צריכים לעסוק בה, להשלמתנו האמיתית, בצאת השנה. ולהכין את עצמנו לאור ימי הקודש, יום הזיכרון, ימי התשובה בכלל, ויום הקדוש יום הכיפורים, וימי השמחה, חג הסוכות ושמחת תורה הבאים עלינו לטובה בעזרת ה’ יתברך”.
שימו לב, כבר בתחילת חודש אלול צריך לחשוב על סוכות ושמחת תורה. לא כי אנחנו מחכים לגמור כבר עם האלול הכבד הזה. אלא כי אלול הוא ההכנה לימים הגדולים של סוכות ושמחת תורה. וכן, אני יודע שאי אפשר להזכיר באגביות כזאת את שמחת תורה המתקרב. ברור שיהיה מורכב לשמוח בחג הזה השנה. אבל תאמינו לי שגם בימים שבהם הרב קוק חי ופעל וכתב בצורה מרוממת כל כך, היה קשה לחגוג.
6.
הלאה: “יסוד כל טוב, בעדנו ובעד כל ישראל, ובעד כל העולם כולו, שהננו כל כך תאווים להאירם באור ה’ – הוא החפץ הנכון שנקבע בנפשנו לקדושה ולעילוי”.
השפה של הרב קוק קשה, אבל כדאי להתאמץ ולהבין: השורש של כל השפעה חיובית בעולם – על עם ישראל ועל העולם כולו – הוא הרצון (“החפץ” בלשונו של הרב), השאיפה, לקבוע בנפשנו פנימה שאנחנו רוצים להוסיף קדושה. ופה הרב קוק ממש מפרט: “שאיפת בהירות השכל והגברת הופעתו עלינו. שאיפת יושר הלב, שכל חמדת המידות הטובות קשורות בו. שאיפת טהרת החיים, טהרת המעשים* והדיבורים וכיוצא בהם כל ערכי החיים הפנימיים והחיצוניים. ומהיכן אנו שואבים כל אלה? הלוא מתוך אוצר החיים האמיתיים, מן התורה הקדושה, מעיין חיינו וחיי כל העולמים”.
אז לימוד התורה הוא יסוד כל הטוב. הוא האוצר של החיים האמיתיים. הוא מעין החיים. מילים גבוהות, נשגבות. אבל איך מיישמים אותן? איך לוגמים מ”מעיין חיינו”?
הרב מפרט: “כל עניין שבתורה, בכל מרחביה, שאנו מתקשרים בו ביתר דבקות, ביתר בהירות, כל הלכה הנקנית בקרבנו על ידי שקידתנו ביתר בירור, כל סוגיה שמתבררת לנו ביותר טעם, וביותר הארה, על ידי עמלנו הנפשי, כל מחשבה שבתורת ההלכה והאגדה, המוסר והיראה, שמתיישבת יותר בנפשנו, הרי אנו נבנים על ידה, ובונים על ידה את הכלל כולו ואת כל היקום”.
7.
הבנתם? התחלנו בשמירת סדרי הלימוד בישיבה, עברנו להשפעה על עם ישראל ועל העולם, וסיימנו ביקום כולו. אילו דיבורים גדולים לקבוצה קטנה של בחורים בני כעשרים!
לא פלא שהרב קוק קרא לישיבה שייסד השבוע לפני מאה שנה, שהייתה באותם ימים ישיבה קטנטנה עם כמה עשרות תלמידים בסך הכול, “הישיבה המרכזית העולמית”. כי באמת כל בחור צעיר שיושב ולומד, באלול תרפ”ד וגם באלול תשפ”ד, משפיע טוב ומאיר באור ה’ את כל העולם כולו.
תגובות
אין תגובות