1.
ביום שני השבוע, מסדרונות הכנסת היו די שוממים. אתרי בניה קטנים צמחו בקומות השונות (“כאן משפצים”). אווירת פגרה.
ובחדר ועדת חוץ ובטחון, חגיגה ללא חתן.
בחדר הממוזג דיון שכותרתו: ‘דו”ח האלוף אליעזר שקדי’.
מצד ‘הכלה’ – הציבור החרדי – הגיעו, ח”כ יעקב אשר מדגל התורה, ח”כ ינון אזולאי ואברהם בצלאל מש”ס והשר יצחק גולדקנופף מאגודת ישראל.
זה התחיל בקול מחאה רמה על שהאלוף עצמו בחר שלא להשתתף בדיון. “הוא מתרחק מפוליטיקאים”, היה מי שהסביר. ייצג אותו תא”ל שי טייב, ראש חטיבת תומכ״א (-תכנון ומנהל כוח אדם בצה”ל), הקצין שהותקף בידי קיצונים כשהגיע לביתו של הרב דוד לייבל בבני ברק.
“הוועדה מיותרת, הדו”ח הוא כלום”, קרא ח”כ מאיר כהן מיש עתיד.
יו”ר הוועדה, ח”כ יולי אדלשטיין, הזדרז למחות: “רוצים להישאר עם אפס גיוס חרדים, אבל מאד צודקים? אין בעיה”. רצה לומר: עזבו הערות צדקניות, אנחנו מנסים לקדם פה נושא קריטי.
זה לא הועיל.
“שקדי חבר שלי, אני מכבד אותו, כיבדתי את רצונו שלא להיפגש עם פוליטיקאים להכנת הדו”ח, אבל יש גבול. מציגים מסמך שלו פה, והוא לא פה?”, תהה ח”כ אליעזר שטרן, מיש עתיד.
אבל אדלשטיין, “עדיין נאיבי”, סבור שאפשר לקדם חוק בוועדה שלו – “וששטרן יקרא את הדו”ח בעצמו”.
“נו ברור, כששר הבטחון מוציא צווים, בעוד אנחנו יושבים ומדברים פה, מה אתם רוצים?” – תהתה ח”כ טלי גוטליב מהליכוד את התהייה המאוד משמעותית. שכן יושבת הוועדה החשובה בכנסת, מנסה לקדם חוק גיוס, ומעל לראשה צה”ל משגר צווים לבתי חרדים ומחריב כל ניסיון לגשר על הפערים.
זו בדיוק תחושת התסכול של אדלשטיין, ששב ואומר: “אני עדיין נאיבי”. עדיין מאמין שאפשר.
אפשר?
2.
אבל זה לא היה הקטע המשעשע היחיד.
“קיבלנו ב-8 לאוקטובר אלפי פניות מחרדים שרצו להתגייס”, טענה הדר פרץ נציגת שר הבטחון בוועדה.
ח”כ ינון אזולאי ענה בעקיצה: “אז תגייסו אותם וזהו, לא צריך חוק…”
היא סיפרה, ששקדי – מפקד חיל אוויר לשעבר – הוא האלוף הראשון בצה”ל שהצליח לגייס חרדים, ציטטה את דברי הגראמ”מ שך זצ”ל כי מי שלא באמת תורתו אומנותו צריך להתגייס “ולא אלו שאין הגדרה זו הולמתם…”
“ולפי זה עשיתם את הדו”ח?” שאל אותה אזולאי, בציניות. “ואם יהיו 30 אלף כאלו? 5 אלף כאלו? קבעתם 3000 – איך?”
ח”כ מאיר כהן מיש עתיד ניסה לעקוץ את אזולאי וסיפר כי היה ממונה “על נוח”ם” וראה במו-עיניו “מאות חרדים שרשומים בישיבות ולא מגיעים לשם…”
“תסביר להם מה זה נוח”ם”, ביקש ינון. “נוער חרדי מנותק”.
והדר פרץ המשיכה להקריא נתונים. כמה לומדים ולא עובדים, כמה עובדים ולא לומדים, כמה… וכמה… ואיך זה עובד בארה”ב.
3.
לגופו של עניין, קראתי את הדו”ח.
הוא מציף בעיות אמיתיות (הצבא הבטיח במהלך השנים הבטחות לרבנים, חלקם לא קוים, האמון הופר… אין באמת מסגרות מתאימות לכישוריו של כל חרדי שמבקש להתגייס… ועוד). ויש גם הצעות לפתרון.
שנים רבות מדי אחרי, הצבא מנסה כיום לפתור חלק מהבעיות. הליכי מיון שכוללים צוות שכולו גברי, שאלון מיון שכולל שאלות מתאימות לידע שצובר חרדי המגיע לגיל 18. אין ספק שהאלוף שקדי ביצע עבודה טובה לקראת הכנסת הדו”ח.
אלא שאחרי שהפיק דו”ח מעולה, קרה מה שקרה עם פסק הדין של בג”ץ ומול הכורח של צה”ל לפעול בכוח: שליחת אלפי צווים לבתי צעירים חרדים מועמדים לשירות, כשברקע עדיין אין חוק ואין אופציה חוקית לפטור מגיוס את מי שתורתם אומנותם- הובילה את גדולי ישראל, כמעט מכל החוגים, להורות פומבית שלא להתייצב ל’צו ראשון’ בלשכות הגיוס.
תא”ל שי טייב הסביר, כי מי שקיבל ‘צו ראשון’ ולא התייצב בלשכת הגיוס יקבל תוך 14 יום ‘צו שני’, ההליכים יתקתקו, הסוף הוא הגדרת עריק על כל המשתמע מכך. שוטר עוצר אותך על עבירת תנועה, מוצא שאתה עריק ומוליך אותך למעצר; צו עיכוב יציאה מהארץ; ועוד סנקציות, ככל שהיועצת המשפטית תחשוב עליהם ותורה לביצוע…
כבר היום אלפי צעירים חרדים, בגילאי 18 עד 27, מועמדים פוטנציאליים לשירות – הגם שבפועל לא זימנו את רובם המכריע – לא מקבלים את ‘מלגת הדתות’ המגיעה להם ממשרד הדתות (כמה מאות שקלים לחודש). הישיבות לא מקבלות עבור התלמידים הללו את התקציב החודשי לאחזקתם, וכך הלאה.
הניסיון להראות מצד הצבא, כאילו ‘אנחנו משתדלים’, ‘אנחנו נחמדים’, ‘הפקנו לקחים’, לא מתכתב עם מה שקורה בפועל בשטח.
“אנחנו מדברים על דו”ח, והוא, גלנט, הולך ומוציא צווים”, שבה ואמרה ח”כ גוטליב, והציבה מראה למציאות העגומה.
4.
ואז הגיע ח”כ יעקב אשר, משועשע, דפדף בדפי ‘דו”ח שקדי’, אמר שהוא “יודע לקרוא לבד”, וביקש הסברים רק על ההקדמה, המדברת על ערכי “אחדות”.
מילים גבוהות-גבוהות על “שעת רצון גדולה בצה”ל” (מנסים לחוקק חוק, ובינתיים, מעל לראש הוועדה, צה”ל שולח צווים ומנסה לגייס בכפייה), “יש חשיבות גדולה בקירוב לבבות ובמניעת קרע פנימי עמוק”, “קירוב לבבות מחייב לראות את האחר, להקשיב, להבין, להכיל, לקבל, לא להיות שיפוטי, להפגין גדלות רוח, להתפשר, למצוא דרכים לחיות ביחד למרות המחלוקות”, “כדי להתקרב צריך להקריב ולפעמים גם לשחות נגד הזרם של אנשים שקרובים אליך וחושבים אחרת, כדי לעצור את השנאה ולאחות את הקרע”…
ח”כ אשר תהה האם כדי להסביר את המילים הגבוהות האלו, לא נכון היה ששקדי, בכבודו ובעצמו, היה מגיע לוועדה – ותהה מה למילים הפומפוזיות הללו ולנעשה בשטח בפועל.
שאלתו נותרה ללא מענה.
שקדי לא הגיע, שקדי גם לא יבוא. ולחברי הוועדה לא נותר אלא לקרוא את הדו”ח, להקשיב להבטחות צה”ל (הדו”ח קובע: ניתנו בעבר הבטחות, חלקן לא קוימו!) באמצעות הנציגם שכן הגיע – תא”ל שי טייב.
ובין לבין, הרכבת יצאה מהתחנה.
כלומר, משתי תחנות: מהתחנה של צה”ל שוגרו צווים לגיוס בכפייה, מהתחנה של החרדים, גדולי ישראל הורו שלא להתייצב.
שתי הרכבות נעות זו מול זו, ההתנגשות היא רק עניין של זמן. האם תתרחש ביום שייעצר חרדי שתורתו אומנותו, וגדולי ישראל יורו להשיק את ‘אם כל ההפגנות’ לרחובות? כשכלה תצא מחופתה, יולדת מחדר הלידה, ומיליון איש יציפו את כבישי הארץ, עם סידורים וספרי תהילים בידיהם?
ימים יגידו.
בינתיים, הוועדה נוע תנוע, יולי אדלשטיין ינסה לעשות מאמץ אחרון לסתום את הסכר לפני שמים גועשים ישטפו את כולנו.