שאלתי את עצמי: למה האסון הגדול הזה התרחש דווקא במשמרת שלנו?
אני רוצה להתייחס להודעתו של יו”ר ההסתדרות ארנון בר דוד על שביתה במשק מחר.
צר לי שבמקום שיבחר להיכנס מתחת לאלונקה של מדינת ישראל ברגעים הקשים ולתת יד לחיזוק הכלכלה הישראלית ולתמיכה בעסקים ובמילואימניקים, הוא למעשה מגשים את חלומו של סינוואר, ובמקום לייצג את העובדים הישראלים הוא בוחר לייצג את האינטרסים של חמאס.
נתתי הנחייה לאגף השכר במשרד האוצר שכל מי שישבות מחר לא יזכה לתשלום, ואני שמח לראות שיש רשויות מקומיות שלא מיישרות קו עם ההחלטה הזו של יו”ר ההסתדרות.
אני קורא לעובדים להגיע לעבודה מחר ולא לתת יד להשבתה שפוגעת במדינת ישראל בזמן מלחמה ובימים מאתגרים ומורכבים כאלה.
אזרחי ישראל, הכאב הוא אינסופי אבל אין לנו ברירה אלא לנצח. אנחנו בצומת דרכים קריטי לעתידנו. אחד עשר חודשים של מלחמת קיום קשה ומורכבת מול צבאות טרור שנבנו לנו על הגדרות ובתוכן בעשרות שנות קונספציה והכלה. מלחמה בעזה, בלבנון וביהודה ושומרון, שגובה מכולנו מחירים כבדים בדם ובדמים, אך מתקדמת ומביאה ברוך השם להישגים רבים.
•
הידיעה על רציחתם בדם קר של ששת חטופינו על ידי חמאס ומיד לאחריה פיגוע נורא שגובה את חייהם של 3 שוטרי משטרת ישראל, הידיעות הללו מפלחות את הלב בכאב עז ומצטרפות לכאב גדול שהולך ומצטבר על כל לוחם ונופל שמצטרף למגש הכסף שעליו ניתנת לנו יום-יום, שעה-שעה, מדינת ישראל האחת והיחידה שלנו.
ויש מי שהכאב, והקושי, והמחירים הכבדים גורמים לו לדרוש מאיתנו לעצור. להיכנע, לסגת, לעצום שוב עיניים, לשקוע בדמיונות על הסדרים שלא שווים את הניירות שהם כתובים עליהם ולשגות באשליות של ערבויות בינלאומיות חסרות משמעות לביטחוננו.
אם חלילה נקשיב לקולות הללו ונעצור באמצע – זה יהיה אסון.
שלושים שנה עצרנו באמצע. שלושים שנה לא רצינו לשלם את מחיריה הכואבים של המלחמה ולכן שכנענו את עצמנו שאין פתרון צבאי לטרור. נכנענו וברחנו, התכנסנו מאחורי קירות וגדרות. ביקשנו שקט ושלווה מלאכותיים בהווה ומשכננו בעבור זה את העתיד. ייבאנו לכאן מחבלים וחימשנו אותם, שחררנו מחבלים והענקנו להם הזדמנות שניה לפגוע בנו. החרבנו ישובים, מסרנו שטחים, סרסנו את צבא היבשה ואיפשרנו למפלצות טרור להתפתח לנו מתחת לאף ובצמוד לגדרות ולישובים שלנו.
•
עכשיו עת התיקון. ב-7 לאוקטובר קיבלנו סטירת לחי מצלצלת. חטפנו את האסון הגדול בתולדות המדינה שלנו והבנו בעל כורחנו שאם חפצי חיים אנחנו, ואכן חפצי חיים אנחנו, אין לנו ברירה אלא להילחם ולנצח. הפנמנו שאנחנו מוקפים אויבים צמאי דם שלא רוצים שלום ולא מבקשים טובה לעצמם אלא חותרים בפודמנטליזם איסלמי רצחני להשמיד אותנו.
הבנו שהפעם אסור לנו לעצור באמצע. שהפעם אנחנו יכולים וחייבים לחסל את הטרור, להוכיח לעצמנו ולעולם שיש פתרון צבאי לטרור, שאפשר להשמיד אותו בנחישות ובהתמדה, במפגש פנים אל פנים עם האויב במסגרת תמרון קרקעי נחוש ואגרסיבי בסיוע כוחות אש אוויר וארטילריה.
זה עובד בעזה יום יום שעה שעה. צה”ל מפרק את תשתיות חמאס, הורג את מחבליו ומפקדיו, משמיד אמל”ח, כובש ומטהר עוד ועוד מרחבים, וכעת נראה שהאסימון נופל גם ביחס למה שאני דורש כבר יותר מחצי שנה – לקיחת אחריות אזרחית על הסיוע ההומניטרי בכדי להשמיד גם את התשתית האזרחית של חמאס.
מוטב מאוחר מלעולם לא – אני מאמין שזו תהיה תפנית אסטרטגית שתאיץ מאוד את המלחמה ותמקסם את הישגי המאמץ הצבאי בדרך להשמדה מוחלטת של חמאס והשבת החטופים.
זה לוקח זמן. אחרי שלושים שנה שנתנו להם להיבנות ולהתחמש, לוקח זמן לפרק את זה. וזה קשה וארוך ומורכב וכואב וגובה מחירים כבדים. ככה נראית מלחמה, ובגלל שרצינו להימנע מזה יותר מידי שנים הגענו לאן שהגענו. אם חלילה ניכנע שוב ונעצור לפני הניצחון זו תהיה בכיה לדורות.
הפעם ממשיכים עד הסוף. נושכים שפתיים בכאב, מתחזקים באמונה בצדקת הדרך, מרימים ראש וממשיכים להילחם בעזרת השם עד הניצחון. יקח כמה זמן שיקח.
ממשיכים מעזה ללבנון וליהודה ושומרון. באותה עוצמה, באותה נחישות ומקצועיות, באותה התמדה, עד הסוף.
זו חובתנו כמנהיגות שנגזר עליה להוביל במשמרת שלה את התיקון ההיסטורי הזה.
•
שאלתי את עצמי הרבה מאוד פעמים מאז פרצה המלחמה – למה דווקא במשמרת שלנו? למה דווקא אנחנו שהתרענו כל השנים נגד אוסלו והגירוש והבריחה מלבנון וקונספציית ההכלה, זעקנו נגד כל אלה בגרון ניחר ועשינו הכל כדי לנסות להציל את מדינת ישראל מהטעויות הנוראיות שעשו מנהיגיה, למה דווקא במשמרת שלנו התרחש האסון הגדול הזה.
ככל שהמלחמה מתקדמת, ככל שאני מתבונן ימינה ושמאלה, חווה את הלחצים הבינלאומיים האדירים, שומע את מנהיגי האופוזיציה חסרי האחריות, שגם אחרי הטבח הנורא הזה מבקשים להחזיר אותנו לאותו מסלול של חוסר אמון ואמונה ולעצור באמצע ולחזור לנתיב הכניעה, כשאני צופה בתקשורת חסרת האחריות הלאומית ובמופעי האימים של קבוצות אנרכיסטיות, אני מבין שיש לנו תפקיד גדול דווקא עכשיו.
בכל משמרת אחרת המלחמה היתה נעצרת מזמן, בדיוק כמו כל ה”סבבים” של העשורים האחרונים. רק אנחנו מחויבים לתקן את עוולות הקונספציה, לעמוד בלחצים האדירים, מבית ומחוץ, ולהמשיך בעזרת השם להילחם עד הניצחון.
אני משוכנע שקולות החולשה הם מיעוט שזוכה לתהודה תקשורתית ופוליטית גדולה, אבל רחוק מלייצג את רוב העם. אני מאמין שהרוב הגדול בעם שלנו מבין היטב שאין ברירה. יש בו כוחות חיים בריאים, אמונה עזה בצדקת הדרך, אומץ להילחם עליה ונכונות לשאת במחיריה. יחד, בעזרת השם נעשה וננצח.
תגובות
אין תגובות