כשהצמרת הישראלית לא מפספסת שום הזדמנות לפספס הזדמנות

בכל מלחמה ישנם רגעים והזדמנויות שיכולים לשנות את פני המערכה. מלחמת רוסיה-אוקראינה נמשכת כבר שנתיים וחצי, אך בשבועיים האחרונים אוקראינה שינתה את פני המערכה, כאשר צבא אוקראינה פלש למחוז קורסק ברוסיה וכבש שטח ענק והשתלט על ערים, יישובים ומתקני תשתית.

זהו רגע מכונן במלחמה העקובה מדם בין שתי המדינות, ובעיקר זהו ניצול הזדמנות מהצד האוקראיני שמשנה את מאזן הכוחות ואת ניהול המלחמה כולה.

גם במדינתנו הקטנה, שנקלעה בשנה האחרונה למלחמה קשה, היו כמה הזדמנויות שיכלו לשנות את פני המערכה כולה ולהטות את הכף לטובת כולנו. אך נראה שמנהלי המלחמה לא השכילו לנצל את ההזדמנויות שנקרו  בדרכם ובחרו להמשיך להתבוסס בבוץ המלחמתי.

בתחילת המלחמה, כשכל העולם כבר הצליח איכשהו להזדעזע מהטרור העזתי הרצחני, למדינת ישראל הייתה הזדמנות חד-פעמית להכריע באגרסיביות את המערכה, ולהטיל על האויב העזתי מכה קשה וכואבת. אלא שקברניטי המלחמה החליטו להתחשב ב”אזרחים העזתים התמימים” ובתנאים ההומניטריים של תומכי הטרור.

חובבי ציון הפזורים ברחבי העולם לא הצליחו להבין איך ההומניזם הישראלי המיותר גובר על שיקולי המלחמה הצודקת. לו היינו טובחים בעזתים כפי שעוללו לנו ומראים לכל העולם שבעל הבית הישראלי יודע להשתגע, גם חובבי הפלסטינים היו נאלצים לבלוע את הגלולה ולהודות בשפה רפה שאין לנו ברירה אחרת.

והנה מומנטום ראשוני אדיר שהלך לאיבוד בעקבות הרפיסות הישראלית.

בגבול הדרומי כבר שילמנו מחיר יקר על הרצון להיראות טובים ונחמדים, כשמיטב בנינו נאלצו לשלם בחייהם בעקבות הרפיסות המתמשכת ובעקבות הסיוע ההומניטרי העצום שנכנס לעזה – שנתן ונותן כוח ויכולות לאויב העזתי להמשיך לפגוע בחיילים שנכנסו ללוע העזתי.

הנחמה של קודקודי המערכה היא שבסופו של דבר עזה חזרה עשרות שנים לאחור והמערכה בגבול הדרומי לקראת הכרעה צבאית מוצלחת. אך נחמתם היא נחמת עניים משום שרבים ממיטב בנינו שנפלו בעזה היו יכולים להמשיך לחיות גם היום לולי איבוד המומנטום שנוצר בתחילת המלחמה.

היינו יכולים להתנחם ולהירגע לו היינו רואים שאותם אנשים שמנהלים את המלחמה לומדים מטעויות העבר ומחוסר ההחלטיות בניצול ההזדמנויות והרגעים המכוננים, אך לצערנו אותה התנהלות לקויה ונרפית הגיעה פעם אחר פעם גם לגבול הצפוני.

•

מהרגע שהתחילה המלחמה של ישראל בעזה מול החמאס והג’יהאד האיסלמי, ארגון החיזבאללה דאג להבהיר  שגם הוא חלק מהמערכה. ארגון הטרור הלבנוני הצליח להבריח עשרות אלפי ישראלים מביתם ולירות אלפי טילים שהרגו ישראלים רבים, רק כדי להראות לחמאס וחבר מרעיו שהוא לא משאיר אותם לבד מול ישראל.

למדינת ישראל היה את כל הלגיטימיצה הבינלאומית להנחית על לבנון מכה ניצחת שתבהיר לכל לבנוני מה קורה למי שנלחם במלחמה שאינה שלו. אך שוב ראש הממשלה וראשי מערכת הביטחון הצליחו לפספס את ההזדמנות הצפונית הראשונה.

בשעתו הם סיפרו שאין לנו את היכולת להילחם בשתי חזיתות ונאלצנו לקבל את דבריהם כתורה מסיני. אחרי הכל, אין לנו באמת את המידע מהו כוחו ויכולתו של צה”ל ועל כן נאלצנו לבלוע את הגלולה המרה ולהמתין להזדמנות הבאה שתבוא לפתחיהם של מקבלי ההחלטות.

בלילה שבין ה-13 ל-14 באפריל מדינת ישראל הותקפה על ידי איראן. לאחר כמה ימים מטוסי הקרב הישראלים גמעו כאלפיים קילומטרים ותקפו באיראן כדי להשיב את הכבוד הישראלי האבוד וכדי להראות לכל העולם מה קורה למי שמתעסק עם היהודים. התגובה הישראלית הייתה יכולה לייצר חזיתות נוספות מלבד החזית העזתית, אך ראש הממשלה וראשי מערכות הביטחון הבינו שאין ברירה אחרת ובמידת הצורך ניאלץ להתמודד עם כמה חזיתות במקביל.

התקיפה הישראלית באיראן הוכיחה לכולנו שהרפיסות הישראלית בגבול הצפוני היא לא מחשש ליצירת שתי חזיתות, שהרי התקיפה באיראן יכלה לייצר הרבה יותר משתי חזיתות ובכל זאת היא בוצעה ללא מורא.

אז הם סיפרו לנו שחיזבאללה הוא איום גדול על ישראל יותר מאשר איראן הרחוקה, ושוב נאלצנו לשתות בצמא את דבריהם ולהמשיך להכיל את הטרור הרצחני שנוחת עלינו יום אחר יום בצפון, ושוב המתנו להזדמנות הבאה.

•

לפני כחודש חיזבאללה שיגר טיל למג’דל שמס וטבח ב-12 ילדים, העולם הזדעזע מהטבח הנורא ונוצרה לה שוב הזדמנות להנחית על חיזבאללה מכה שתחזיר את לבנון עשרות שנים לאחור, ושוב הרגע המכונן פוספס והלך לאיבוד. מדינת ישראל הסתפקה בחיסול פואד שוכר סגנו של נסראללה, דבר שלא שינה במאום את הטרור הצפוני.

בחיזבאללה הבטיחו לנקום את מותו של שוכר, אך חיכו לגורם ההפתעה. לפנות בוקר של יום ראשון זיהו בישראל את ההיתכנות של חיזבאללה לנקום ומיד נתקבלה ההחלטה לצאת למתקפת מנע שתחסל את ניסיון הנקמה. כ-100 מטוסי קרב הצליחו לסכל את מזימת החיזבאללה וחיסלו את רוב הטילים שיועדו להיות משוגרים לצפון ולמרכז הארץ.

ההגנה על מרכז הארץ הייתה מושלמת, למרות הרצון העז של חיזבאללה. בעקבות מתקפת המנע, טיל אחד לא נורה למרכז הארץ. אך ראש הממשלה וראשי מערכת הביטחון פספסו עוד הזדמנות גדולה לצאת ממגננה למתקפה.

המלחמה העוצמתית בעזה כבר מזמן הסתיימה. גם בעוד עשרות שנים עזה לא תחזור למה שהייתה, החזית הדרומית היא חזית על אש נמוכה, וכולנו היינו בטוחים שכעת הגיע הזמן להעביר את מרכז הכובד לחזית הצפונית.

שר הביטחון מדברר את עצמו לדעת כבר כמעט שנה ומאיים שאוטוטו אנחנו נכנסים למלחמה עצימה גם בגבול הצפוני, אך למילותיו ולהבטחותיו אין שום כיסוי. אזרחי ישראל שהתגוררו בצפון, עדיין מפוזרים ברחבי הארץ, ממתינים לישועה שבוששת לבוא. האזרחים שלא התפנו חוששים בכל יום לחייהם, כשמעל ראשם עפים עשרות טילים כדבר שבשגרה.

אך ראש הממשלה וראשי מערכות הביטחון עדיין תקועים בקונספציה מוטעית שניתן בינתיים להכיל את הפוגרומים של חיזבאללה, עד שיגיע הסכם רגיעה. ככה היה גם בגבול הדרומי עד שהגיע הטבח הגדול.

נדמה שהם לא למדו שום דבר. הם הצליחו בחכמתם להשליך הזדמנויות רבות שפרסו להם את השטיח להכרעה בגבול הצפוני והם עדיין נשארים תקועים. ובעצם כולנו תקועים יחד איתם.

כולנו תקוה שבסופו של דבר מישהו יתעורר ויפנים שמדיניות ההכלה מביאה עלינו רק אסונות, ושהגיע הזמן לעשות סדר גם בגבול הצפוני. טרור לא מכריעים בהגנה, טרור מכריעים בניצול הזדמנויות להתקפות חוזרות ונשנות עד למיטוטו הסופי.