אני עוד אחכה לילדים ברכב הממוזג מחוץ לחוף היפה של גוש קטיף

1.

בדרך חזרה הביתה מהבילוי המשפחתי במרינה באשדוד נכנסנו ליישוב נצר חזני.

לפני שאמשיך, חשוב לי להבהיר: כשאני כותב “הבילוי המשפחתי במרינה באשדוד”, הכוונה שהמשפחה ירדה לפעילות בחוף הים ואני נשארתי ברכב במזגן. למה? כי היה חם מאוד ולח מאוד, ואם הייתי יוצא מהמזגן הייתי הופך לאבא עצבני ובלתי נסבל מאוד.

אשר על כן חלוקת העבודה בחופש היא כזאת: אני אחראי לכל מה שקורה בתוך הרכב, שזה אומר נהיגה, ניווט, תדלוק, בחירת שירים, עצירות ופינוקים ב’ילו’, מציאת מנייני דרכים לתפילת מנחה לפני השקיעה – ואשתי אחראית לכל השאר (במקרה של המרינה זה היה שייט אבובים, כמדומני. או שייט בננות. או שייט מלפפונים. לא זוכר בדיוק. משהו עם שמש וזיעה).

לא אאריך עכשיו בנושא, למרות שיש הרבה מה, כי זה לא עניינו של הטור השבוע. אבל חשוב לי להבהיר את הדברים בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. שאף אחד מהקוראים לא יעשה חלילה שימוש לא נכון בדבריי, כדי להצדיק את הצד שלו בוויכוח המשפחתי על החובה, כביכול, של כל בני המשפחה להשתתף בימים אלה בטיולים ו/או בילויים משפחתיים בטריטוריות חוץ־מזגניות.

2.

אז איפה היינו? אה, בשער של נצר חזני. היישוב של מגורשי גוש קטיף שקם מחדש באזור נחל שורק, צמוד למושב הוותיק יסודות.

בשנים האחרונות אני מבקר שם מעת לעת (אחותי וגיסי גרים שם), ותמיד תמיד כיכר הכניסה ליישוב גורמת לי לשקוע במחשבות של עצב ושל תקווה. במרכז הכיכר ניצבים שלושה דקלים (מגוש קטיף?), מתחתיהם מין מיצג כזה של גלי ים כחולים, זכר לחוף הקסום ההוא, וביניהם כתובות בגדול חמש מילים: “תשיבנו אל החבל ואל הנחלה”.

ובכל פעם זה מכה בי מחדש.

תבינו, מיד אחרי שעוברים את הכיכר, נכנסים ליישוב פורח ומלבלב עם בתים גדולים ומעוצבים ועם גינות פורחות. אבל הכיכר הזאת בכניסה בעצם מכריזה בקול גדול: אל תתרשמו רק מהחיצוניות ומכל הדברים היפים שעוד מעט תראו כאן, הלב של מי שגרים פה נשבר. הם מתגעגעים למשהו אחר.

ואולי הכיכר בכניסה לנצר חזני היא מיקרוקוסמוס. המילים “תשיבנו אל החבל ואל הנחלה” לוקחות אותי אל הפרק בתהילים שעוד מעט נאמר שבע פעמים לפני תקיעות שופר: “יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה”. אנחנו מתפללים לשוב לא רק לארץ ישראל, ולא רק לגוש קטיף, אלא לבית המקדש. וכמו נצר חזני, כך גם מדינת ישראל כולה: ברוך השם יש יישובים פורחים, אנחנו כבר לא בגלות, חזרנו לארץ אבותינו, הקמנו מדינה לתפארת. וזה מדהים. אבל אנחנו רוצים יותר. רוצים לשוב אל הנחלה.

לפעמים אני מקיף את הכיכר יותר מפעם אחת, כדי לשהות שם עוד רגע לפני שאני נכנס ליישוב. אגב, זוכרים מתי אמרנו את המילים האלו בפעם האחרונה? בהושענות להושענא רבה, יום לפני שמחת תורה, ממש בבוקר שישה באוקטובר: “תתננו לשם ולתהילה, תשיבנו אל החבל ואל הנחלה, תרוממנו למעלה למעלה”.

כמה התפילה הזאת נצרכת מאז.

3.

בנצר חזני יש לא רק בתים חדשים ויפים, אלא גם בית כנסת גדול וחדש ומפואר. אבל שוב, מאחורי כל זה מסתתר כאב גדול. בכניסה למבנה החדש יש שלט עם תמונה של בית כנסת פחות גדול ופחות מפואר, זה שהיה בגוש קטיף, ומתחת התמונה הטקסט הבא:

“היישוב נצר חזני הוא ראשון היישובים של גוש קטיף. טקס העלייה לקרקע התקיים בכ”ב בשבט בשנת תשל”ז (1977), בדיונות החול השוממות ברצועת עזה, שנקראו על ידי הערבים השכנים תושבי דיר אל בלאח ‘השטח המקולל’. היישוב החקלאי התפתח והפך למקום פורח ומשגשג ויפהפה אשר בנה לו דור המשך של חקלאים ועובדי אדמה שנולדו וגדלו במקום.

בית הכנסת שימש כמרכז החיים ביישוב, וקירותיו ספגו את קולותיהם של חתנים בחתונתם, של ילדים בחגיגות בר המצווה ואת קולותיהם של התינוקות בברית המילה.

בשנת תשס”ה (2005), עם החלטת ממשלת ישראל על גירוש יהדות גוש קטיף, הורה בג”ץ להשאיר את בתי הכנסת שלמים, כדי שלא להראות לעמי העולם כיצד יהודים מחריבים את בתי התפילה שלהם בעצמם… דקות לאחר עזיבת כוחות צה”ל את אזור חבל עזה והפקרת השטח, ובאחד מרגעי השפל של העם היהודי בתקומתו בארץ ישראל, אפשרה מדינת ישראל למחבלים הרוצחים ובני העוולה לעלות ולחלל את המבנה הקדוש, המפואר והיקר לנו מאוד.

בזעקות ניצחון ובקריאות ‘אטבח אל יהוד’, אחוזי אמוק ואוחזים בגרזנים, התנפלו מאות מבני העוולה על המבנה הקדוש והחריבו אותו עד היסוד. וכך עשו לעשרות בתי כנסת נוספים בגוש קטיף. מראות בתי הכנסת המחוללים והשרופים מלווים אותנו עד היום. בית כנסת נאה זה, הינו רצונה של קהילת נצר חזני המחודשת לתיקון חילול הקודש הנורא שנעשה שם. ותפילה חרישית נישאת במבנה הקדוש, כי התיקון עוד יושלם ונשוב, נשקם ונבנה מחדש גם את בית הכנסת בגוש קטיף בעז”ה, במהרה בימינו אמן”.

אמן!

בכל פעם שאני קורא את הטקסט הזה בכניסה לבית הכנסת, העיניים מתלחלחות, ואז אני לוקח נשימה, נכנס פנימה, אל היכל בית הכנסת ההומה מתפללים, ושוב יש שם חתיכת טריגר: הפסוק שמתנוסס בגדול מעל ארון הקודש הוא “ה’ שמעה תפילתי ושוועתי אליך תבוא”.

וואו. זה כבר מציף אותי במחשבות אפילו יותר מכיכר הכניסה. הרי הפסוק הזה הפך לסמל. סמל לתפילה שלא נענתה. זה מה שכולנו שרנו, זעקנו, בכינו, השבוע לפני 19 שנה, בשיא הגירוש. חשבנו שהיה לא תהיה. אבל היֹה היה, ונצר חזני ויתר היישובים הפורחים נחרבו, והתושבים גורשו, ובתי הכנסת חוללו.

ואז אחרי תקופה נוראה במלונות ובקראווילות, המגורשים הקימו מחדש את היישוב ואת הבתים ואת בית הכנסת. ומה הפסוק שהם בחרו לחקוק בכותל המזרח שלו, הפסוק שבו יזכרו בכל תפילה, שלוש פעמים ביום? “ה’ שמעה תפילתי ושוועתי אליך תבוא”.

כן, למרות כל מה שעברנו אנחנו לא מפסיקים להתפלל, לא מפסיקים לקוות. וה’ עוד ישמע תפילתנו, ושוועתנו אליו תבוא.

4.

השבת נקרא את פרשת עקב, המשך הנאום האחרון של משה רבנו. כמה דברי הפרידה של משה רבנו רלוונטיים לימים מאתגרים אלה: מההבטחות הגדולות שלהן נזכה, הברית והחסד שנשבע הקב”ה לאבותינו, אם רק נלך בדרכם – בדגש על ניצחון (מוחלט!) על האויבים – ועד האזהרות מה יקרה, חלילה, אם נשכח שהקב”ה “הוא הנותן כוח לעשות חיל”. ואם נאמר לעצמינו: “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”.

נראה לי שהשנה אפילו לא צריך לפתוח מפרשים בפרשת עקב. המציאות לצערנו היא הפירוש הכי ברור למה שקוראים בפרשה.

ובכל זאת, אני רוצה לצטט את אחד המורים הגדולים לתנ”ך בדור האחרון (ואולי מדויק יותר: אחד המורים המרגשים לתנ”ך), חנן פורת ז”ל. אל דברים שהוא כתב על הפרשה לפני 19 שנה. אבל לפני זה, כדי להבין את ההקשר, הקדמה קצרה שכותבת מי שערכה במשך שנים במסירות את העלון השבועי שלו ‘מעט מן האור’, שלימים הפך לסדרת ספרים בשם הזה, מיכל אזרחי (רוזיליו):

“עקירת היישובים וגירוש התושבים מאדמתם מגוש קטיף וצפון השומרון נקבעה לי”א באב תשס”ה. באותה שנה, נקרא החומש שמכין אותנו לכניסה לארץ, לכיבוש ולהתנחלות, על רקע חורבן והרס ההתיישבות.

“עקירת היישובים הייתה אירוע קשה וללא ספק היוותה נקודת ציון שהשפיעה על חנן ז”ל. הדבר בא לידי ביטוי בעת שכתב בשנה זו, ובשנים שאחריה, את מאמריו לפרשות ספר דברים. חנן לא הפסיק להתייחס לגירוש ולעקירה, מתוך כאב על מה שקרה ומתוך תפילה וציפייה שעוד ישובו הבנים לאדמתם. בשנת הגירוש, בשבת פרשת עקב, כתב מאמר שכולו זיכרונות, תמונות ודמעות”.

5.

וכך כתב חנן בערב שבת פרשת עקב לפני 19 שנה: “אני יושב בשעה זו בביתי שבכפר עציון, ומבקש לכתוב דברי תורה ל’מעט מן האור’, אך מחשבותיי נודדות שוב ושוב מעבר להרי חברון, אל גוש קטיף שלחוף הים, ולא נותנות לי מנוח. זה עתה שבתי, לאחר ימים רבים, מגוש קטיף החרב, שיושביו נעקרו ממנו והושלכו ככלי אין חפץ בו למרחקים. באוזניי מהדהד ללא הרף הפסוק ‘גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה…’, ורק אנשי גוש קטיף נעים ונדים עכשיו ללא בית, לאחר שגורשו מקינם הטוב והחם.

“ולנגד עיניי ניצבים בשורה ארוכה: כל המראות וכל הפנים והשמות, והם דוחקים בי וקוראים אליי: אל תסיח דעתך מעימנו, והבא לחבריך מעט מהאור הגדול שחווית במחיצתנו. יהיה זיכרוננו דבר תורה חי. והם שמים את עטי בידי, ונוטלים אותה ומכתיבים לה בעל כורחה, כך ללא סדר, בהמולה אחת גדולה”.

6.

ומתוך כל המראות, הפנים והשמות, חנן פורת מספר על רגע אחד שלא עוזב אותו. והוא קשור בכניסה ליישוב נצר חזני. לא נצר חזני של היום, אלא נצר חזני של אז, של החבל והנחלה: “בדרכי למעמד הפרידה בנצרים, מעוז האמונה האחרון שנותר, חלפתי על פני היישוב קטיף, ועיני צדה את כרזת הענק שנתלתה על שער היישוב, ועליה כתוב כמו פתק על דלת בית: ‘תכף נשוב!’. נאיבים שכמותכם, חייכתי חיוך מר, לו יהי חלקי עימכם…

ו”לפתע שאלתי את עצמי: מה על הכרזה שהתנוססה לכל אורך השער של נצר חזני ועליה נכתב באותיות ענק: ‘בנצר מאמינים בקב”ה באמונה שלמה!’? האם נותרה על כנה גם לאחר ההפיכה? סובבתי את רכבי ופניתי לנצר חזני. בהגיעי לשער היישוב חשכו עיניי. השער כולו נעקר מציריו והוא הושלך הצידה עקום ומפוחם, כמובן ללא הכרזה.

“ושוב כבפעם הקודמת שבה ראיתי את הכרזה, לא יכולתי שלא להרהר ברב יצחק עראמה הי”ד, הרב של נצר חזני, שחינך את כל אנשי היישוב לעבוד את ה’ יתברך באמונה שלמה, ולשאול בדמעות: זו תורה וזו שכרה?

“בברכיים כושלות עליתי על רכבי לבקש את ביתם של איציק וציפי כהן, שבו התארחתי פעם ופעמיים. ולהפתעתי מצאתים בביתם. הם שבו אליו לאחר שגורשו ממנו, על מנת לארוז את חפציהם. לפרק את מה שניתן לפני שייהרס כליל. איציק, מיוזע כולו בלהט העבודה, חיבק ונישק אותי ואמר: כמה טוב שבאת. איני יכול להציע לך כוס תה, רק חיבוק חם של אהבה.

“איציק, אמרתי לו בקול רועד, אינני יכול להירגע. תראה מה עשו לשער היישוב. איך רמסו ברגל גאווה את כרזת הענק ‘בנצר מאמינים בקב”ה באמונה שלמה!’, תראה איך השפילו עד עפר את כל האמונה שעליה חינך הרב יצחק עראמה הי”ד.

“חייך איציק ואמר לי: את הכרזה שעל השער הם יכולים לעקור, אבל לא את האמונה שבלב. כאן נשארו דברי רבי יצחק מורנו ורבנו עמוק עמוק. ומכאן לא ייעקרו אף פעם. וציפי אשתו הביטה בעיניים טובות ואמרה: אותנו לא ישברו לעולם. אנחנו עוד נשוב לכאן.

“ואז חייכתי לעומתם מבעד לדמעות וידעתי: עם אנשים כאלה עוד ננצח במערכה. ובהם ובבניהם עוד יתקיימו, חרף כל המחריבים וההורסים, הפסוקים החותמים את פרשת עקב: ‘כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו, לכם יהיה. מן המדבר והלבנון עד נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם. לא יתייצב איש בפניכם!'”.

7.

אנחנו קרובים לזה יותר מאי פעם. הרי חיילינו כבר שם בימים אלה. צה”ל שב אל החבל ואל הנחלה. המציאות הנוראה החזירה אותו לשם. כי אי אפשר אחרת. ועכשיו נשאר רק להתיישב שם.

לא רק למען עתיד גוש קטיף – למען עתיד שדרות ואופקים ובעצם גם תל אביב. זה יקרה בעזרת ה’. הילדים שלי עוד יעשו שייט אבובים בחוף היפה של גוש קטיף. אני עוד אחכה להם שם בחוץ ברכב הממוזג.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’