ראש הישיבה מגור: לא ראוי ‘שמוצ’קען’ את בין הזמנים עד הסוף

ראש הישיבה מגור, הגאון רבי שאול אלתר, התייחס בשיחה עם בחורי ישיבות קטנות בביתר עלית העולים לישיבות גדולות  – למצב הביטחוני, וכיצד יש להתנהל בימי ‘בין הזמנים’, בעוד שבחזיתות בדרום ובצפון מתנהלת לחימה.

השארתם פסולת בחוף? לא נעים: זה הקנס שאתם צפויים לשלם

ראש הישיבה התייחס לשאלות שהציגו התלמידים.

השאלה הראשונה שהוצגה הייתה: בארץ ישראל יש כעת תקופה מתוחה. יש הרבה יהודים המסתובבים עם פחדים נוראים, איך מתגברים על הפחד ומתחזקים בביטחון?

השאלה השניה: הרבה ישיבות יוצאים עד חודש אלול לשלושה שבועות של בין הזמנים, שלדאבוננו עת צרה היא ליעקב, גם שה’ יעזור שלא יפלו טילים, אבל יש יהודיל לדאבוננו העומדים בגבול ועקורים מבתיהם. מה תפקיד הבן תורה בשלושה שבועות אלו הן בנסיבות הזמן, ואיך להתחזק באופן כללי בביטחון?

ראש הישיבה השיב: “זה ממש שתי שאלות שונות, כל שאלה מגיעה מצד אחר. שאלה ראשונה היא שאלה של השקפה – לא נוגעת רק לבחורים, זה נוגע לכל אחד. אנשים מפחדים. בא ניתן הסתכלות רחבה יותר, בא נביט חמש שנים אחורה: ה’ תופס אותנו, אם מותר לומר כך, ומנענע אותנו היטב. היה את הקורונה, סכנת נפשות, פחדים. אחר כך נרגעו, אבל בהתחלה כל אחד פחד. אחר כך מלחמות. מה ה’ רוצה מעמנו? לא המקל מכה, יש הרי יד המכה, יש מישהו שעומד מאחורי דברים אלו. זה ה’ רוצה.

“אנחנו היינו רוצים שכל המחלות יחלפו, שכל הערבים יגיעו לאיזה מקום ויתרחקו מעינינו, ושנוכל לחיות הלאה את החיים הרגועים שחיינו עד תש”פ. יפה מאד, אבל ה’ לא רוצה את זה, מה אפשר לעשות, והוא המנהיג, הוא החזק, הוא רוצה לנענע אותנו, מה שאתם קוראים לזה פחדים וחרדות – יש יראת שמים.

“אחד שאין לו יראת שמים – יש לו באמת פחדים וחרדות, אבל אדם שיודע שה’ הוא המנהיג, ובחסידות אחד מהיסודות שהבעל שם טוב אמר הוא, שכאשר אדם לוקח חופן מלא חול ונופלים גרגרי חול, כל פירור יש לו מקום משמים, העולם אין לו כלל קיום והוויה בלי ה’, לא שה’ ברא עולם והוא עומד מהצד, הוא המהווה, הוא המחיה, כל הכוח של ה-להיות של מציאות של לעמוד, הדומם בדומם, הצומח בצמיחתו, הבעל חיים בחייו והמדבר בדעתו – הכל בא מה’.

“אז קודם כל אנו בידים של אבא, וזה האבא רוצה שיזכרו. אנו רוצים מעט לשכוח מזה, רבונו של עולם, תן לי מעט להיות ‘עצמאי’ (מקודם אמרו שכשהולכים לישיבה גדולה נהיים ‘עצמאי’), רבונו של עולם, תן לי קצת להיות עצמאי, תן לי להיות רגוע, אני גם הייתי רוצה להיות רגוע, אבל הוא המנהיג, הוא הבעל הבית של העולם.

“הוא מנענע אותנו. פשוט תזכרו שיש אב שבשמים, כמו שרש”י מביא שם את המדרש על תינוק שהיה מורכב על כתפו של אבא. כתפו של אבא זה תענוג, האב גבוה והתינוק על כתפו. התינוק אומר: ראית את אבא, אני לא רואה את אבא, אני מסתדר לבד, מתכווין לומר שהוא לא צריך את האבא, אני גבוה יותר מכולם, התינוק יותר גבוה מכולם. האב שם אותו על הכתפיים, אז הוא גבוה יותר מכולם. אתה לא יודע איפה האבא. אני רק יוריד אותך, בא כלב ונובח, לא נושך, הוא רק נובח, כבר התינוק אומר: אבא! ה’ רוצה שיזכרו את האבא.

“כשקמים וכשהולכים בלילה, יש פחדים, פחדים ממנו לא מאחר. אנו לא במדרגה הכתובה ב’חובת הלבבות’ שהחסיד אמר שהוא מתבייש מה’, שאני אפחד מאריה, שאני אפחד מהגוי – ולא ממנו, אנו לא אוחזים במדרגה זו.

“אנו מפחדים מהערבים, אנו מפחדים מהאבנים, אנו מפחדים מהטיל, אבל עם זה תתעורר מה ה’ רוצה ממך, למה הוא שולח את זה, וכי הוא רוצה להציק לאנשים, הרי דרך הטוב להיטיב, הוא רוצה לעורר אותנו מהשינה. זה בעיקר הדבר של השאלה.

“הדבר השני הוא ההנהגה בפועל: ודאי צריכים לדעת שצריכים להיות ‘נושא בעול עם חברו’, יש כאלו שלא ישנים בגלל שילדיהם במלחמה, יש כאלו שגולים מבתיהם והם נמצאים באיזשהו מקום, אנו לא מרגישים אפילו כמה שזה קשה. יום אחד בתשעה באב, שנשנה מעט את הנוחיות, קשה לשבת ככה על כסא נמוך, ורעבים וכו’, ואנחנו כבר לא מה שאנחנו, קצת ומעט יצאנו מהסדר שלנו.

“יש כאלו יהודים שחדשים חדשים מתגלגלים בלי פרנסה וכו’, זה מנענע את האדם, רק מה ‘אתה’ בסדר, מה זה נקרא ‘אתה’ בסדר? כלל ישראל הם אחד, אז קצת לוותר על הנחת ועל ההנאה של בין הזמנים ועל האטרקציות, לא קרה מאומה, צריכים להחליף אויר, כן, צריכים להתחזק, כן, בשביל זה לא חייבים באמת לחלץ [-“שמוצ’קען”, למצוץ] את כל העצמות בהנאת עולם הזה בזמן זה, מותר באמת להיות יותר בבית המדרש, יכולים לעשות מספיק סדרים שירגישו החלפת כח בין הזמנים בלי כל האטרקציות. ואם זה קשה – אז יש לנו הכנה לכך שהעולם הוא לא עולם של ליהנות ממנו.”

יצוין, כי  ראש הישיבה מגור הורה לבחורי הישיבות העומדות תחת נשיאותו, כי השנה לא יצאו לטיולים כבכל שנה ב’בין הזמנים’.