בכל שנה, לקראת תשעה באב, עולה לשיח הציבורי הסיפור התלמודי על שורפי האסמים בירושלים ערב החורבן. הבעיה היא שכל אחד מטיח ביריבו האידאולוגי שהוא שורף האסמים של ימינו…
קודם כול, הלקח הברור של הסיפור העצוב הזה הוא, שהתוצאה היא חורבן וגלות לכולם. בסופו של דבר פחות חשוב לברר מי צדק, וטיעוניו של מי היו חזקים ומשכנעים יותר. כשהאסמים של היהודים בוערים, היחידים שׁשָׂשִׂים ועולזים הם שונאי ישראל.
על כולנו מוטלת האחריות להימנע מלהידרדר למציאות נוראה כזאת, שבה בלהט העימות מציתים את האסמים.
האם האמיתית
כבר שלמה המלך לימד אותנו את הדרך לברר מי האם האמיתית. האישה שאומרת “גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה – גְּזֹרוּ”, איננה אימו הטבעית של התינוק. היא מוּנעת על-ידי רגשות שנאה וקנאה, וגורלו של הילד פחות מעניין אותה. לעומתה, האם האמיתית מוכנה לוותר לחברתה, ובלבד שילדהּ, פרי בטנהּ, יחיה. היא קוראת בהתרגשות: “תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ”.
ה’אסמים’ של ימינו הם הנכסים הביטחוניים, הכלכליים, המדיניים של המדינה. מותר להתווכח על המדיניות הנכונה, הן בענייני ארץ ישראל, הן בשאלות דת ומדינה, הן בקשר ל’עסקת’ החטופים, הן ביחסים הנכונים בין הרשויות. אבל אסור בשום פנים ואופן ‘לשרוף’ את הנכסים החיוניים של העם והארץ בניסיון להכריע על-ידי כך את הוויכוח הפנימי.
יש דיי והותר הוכחות שאויבינו עקבו באדיקות אחר השיח שהתנהל בתוכנו בשנה שעברה והגיעו למסקנה שזו העת לתקוף אותנו, כשאנו שרויים במשבר ובעת חולשה. אמנם הם לא צפו את ההתנערות המהירה של העם, ואת ההיחלצות הנחושה של כל חלקי הציבור למלחמה ברוע השטני שקם עלינו; ועדיין הפגיעה בנכסים הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים התפרשה אצלם כהזדמנות להכות בנו.
על כן ברור שהכלי הזה של ‘שריפת אסמים’ חייב להיות מחוץ לארגז הכלים של הוויכוח הפנימי. כל דבר שפוגע בעם כולו ובאינטרסים החיוניים שלו, הן במערכות הפנים הן ביחסי החוץ – אינו יכול להיות כלי לגיטימי במאבק על דעות ועל תפיסות עולם.
שנאה משבשת
וחשוב לזכור עוד דבר: כל בר-דעת מבין ש’שריפת אסמים’ היא דבר איום ונורא, אבל כשמפלס השנאה והעוינות עולה, שיקול הדעת משתבש. כמו אדם שחמתו גואה להשחית והוא מצית את ביתו. אחר-כך, כשכעסו ישכך, יתחרט עד עמקי נשמתו על המעשה שעשה, אבל בעת כעסו אין הוא קולט את המשמעות החמורה.
למרבה הצער נכנסו בעת האחרונה לשיח הציבורי ביטויים קשים ובלתי-נתפסים. על הרבה פחות מזה נחקרו אנשים בעבר, והדברים גונו מקיר אל קיר. זו כבר בעיה אחרת, של אכיפה בררנית מצד רשויות החוק. אך ברור שהביטויים האלה מבטאים עוינות קשה, שגם היא משבשת את שיקול הדעת.
הבה נחזור לפסים תקינים של שיח ענייני ומכבד, ואז גם נמצא את הדרך לפתור בעיות ולהתמודד עם האתגרים. וזה יהיה התיקון לגורמי החורבן ויביא את הגאולה.