1.
יש לי שאלה: להערכתכם, ביום כיפור הקרוב, יצומו בתל אביב יותר אנשים או פחות אנשים מיום כיפור בשנה שעברה? ועוד שאלה: להערכתם, ביום כיפור הקרוב, יתפללו בתל אביב יותר אנשים או פחות אנשים מיום כיפור בשנה שעברה?
יפה. אני מודה לכם על התשובות.
מכאן צריך להתחיל את הדיון בהחלטה לאסור את התפילה ב”מרחב הציבורי” ביום הכיפורים. בהבנה הזאת, שמאז השבעה באוקטובר עם ישראל חוזר אל המקורות שלו בעצימות גבוהה. מתעניין יותר ויותר ביהדות, בזהות, בתפילות, במסורת, במצוות.
איך כתב המשורר הלאומי ישי ריבו? “הנה ימים באים, לא רעב ללחם, לא צמא למים, רק דיבורים של אמת, המשביעים את הלב” (אגב, השיר הזה זכה לפני כמה שנים לקאבר מרגש במיוחד של חברי קהילת ‘ראש יהודי’, שצולם בכיכר דיזנגוף. היום העירייה בטח היתה ממציאה איזה חוק עזר עירוני לאסור את זה).
רק אחרי שיודעים את זה, ומבינים את זה, וזוכרים את זה, אפשר לדון בניסיונות המקוממים והפתטיים – ואני לא יודע מה יותר – של ראש העיר, רון חולדאי, שהחודש ימלאו לו 80 שנה, לנתק את תל אביב מהיהדות.
אבל מה לעשות, זה לא ילך. בקיבוץ חולדה, שבו נולד חולדאי והוא אף נושא את שמו, הקפידו בעבר לעבוד במשק ביום הכיפורים. עד כדי כך הם היו אדוקים בחילוניותם. אבל כמו בקיבוצים רבים אחרים, המציאות השתנתה, כמה מבני הדור הצעיר בקיבוץ הקימו בית כנסת (“שערי חולדה” שמו, על שם השערים שהובילו לבית המקדש) והוא שוקק חיים ושיעורי תורה. וגם בתל אביב יש התעוררות רוחנית אדירה. חלק ממנה עדיין נמצא במנהרות תת־קרקעיות, מתחת לפני השטח. וכן, גם כאן הקונספציה הישנה מפספסת את התהליך ועשויה למצוא את עצמה מופתעת יום אחד.
2.
אני לא כותב את הדברים האלה חלילה מתוך סלחנות להחלטה של העירייה. להפך, היא מפחידה אותי מאוד. כן, זה הרגש: פחד. אני רואה בה איום ביטחוני על מדינת ישראל.
אה, הייתי צריך להוסיף שאלה נוספת לפתיחת הדיון: כמה אנשים, לא משנה מאיזה מגזר ומפלגה, חושבים – אפילו בסתר ליבם – שיש קשר בין חילול יום הכיפורים בשנה שעברה בתל אביב ובין מה שקרה שבוע וחצי אחר כך בשמחת תורה?
ואולי לכן, מתוך הפחד הזה, מתוך האימה, אני כותב פה את מה שאני כותב. כאילו כדי להרגיע את עצמי: בשמיים יודעים את האמת. יהיה בסדר, בשמיים יודעים שמדינת ישראל נמצאת היום במקום אחר לגמרי מזה שהיתה בו ביום הכיפורים הקודם. וכן, גם מדינת תל אביב נמצאת במקום אחר.
לכן המלחמה האבודה של קשישים כחולדאי, או צעירים מנותקי קשר, היא לא נגד דתיים ולא נגד מסורתיים, שיש להם בית כנסת להתפלל בו ביום כיפור ובכל ימות השנה, אלא בעיקר נגד אלפים רבים שלא פוקדים (עדיין) את בתי הכנסת.
המניין הענק של ‘ראש יהודי’ בכיכר, ועוד מניינים ברוח הזאת ברחבי תל אביב, מנגישים להם את התפילה.
3.
ראינו את זה השבוע בצורה ברורה בתגובות להחלטה המקוממת. רועי קונקול, לשעבר הדובר של יאיר לפיד, צייץ: “כיפור האחרון והמחאה המזעזעת סביבו שברו אותי. לא האמנתי שנחזור לטירוף הזה אחרי ה־7.10. ההחלטה ו’הניצחון הליברלי’ של עיריית תל אביב להילחם דווקא בחגים, דווקא עכשיו, בתפילות ציבוריות – היא נוראית. החלטה שאין בה לא שכל ולא לב. אני מתבייש כתושב העיר בהחלטה הזאת”.
ולא רק הוא. דברים ברוח זו כתבו גם הכותב הראשי של ‘ארץ נהדרת’ דוד ליפשיץ, איש התקשורת אסף ליברמן, התסריטאי טל גלעד (“לאסור תפילה ציבורית בעיר דווקא בימים אלה, דווקא אחרי הזוועות שעברנו, דווקא אחרי הטלטלה הנוראה הזו, דווקא בעת שהפילוג מאיים על קיומנו יותר מתמיד – צריך להיות טיפש ורשע עם מוח ונשמה של פישפש כדי לעשות את זה. רק אדם שבטוח שהוא יודע הכול על הכול עושה זאת. עזבו את הרוע, את חוסר ההתחשבות, את ה’נא בעין’, ההתרסה, ההתגרות. מעל הכול יש פה יהירות מטופשת של נמלה בת יומיים, המשוכנעת שהיא יודעת הכול על החיים ועל היקום”),
ועוד דמויות מוכרות בעיר. אשת התקשורת טלי בן עובדיה תייגה את חולדאי וכתבה: “אני חילונית, גרה בתל אביב והייתי מתה לשמוע כל נדרי בכיכר”. העיתונאי אטילה שומפלבי צייץ אותה מחדש וכתב “מסכים עם טלי”.
תראו, זה קצת מביך אותי העניין. תפילות יום הכיפורים לא זקוקות להסכמות מעיתונאים. רבי אמנון ממגנצא לא צריך שאטילה שומפלבי יצייץ מחדש את “ונתנה תוקף”.
אבל אני מודה: בימים מתוחים אלה, שבהם אין דבר שאנחנו זקוקים לו יותר מתפילות, אני מתנחם בזה שבשמיים, בטוויטר של מעלה, רואים שאנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי מהמקום שהיינו בו ביום הכיפורים הנורא ההוא בכיכר. אירוע היסטורי בתולדות עם ישראל שהייתה לי הזכות המפוקפקת להיות נוכח בו, ושאף תיעוד שיצא ממנו לא מצליח להעביר כמה מזעזע הוא היה במציאות.
4.
טוב, אבל עד יום כיפור יש עוד חודשיים. מי בכלל יכול להרשות לעצמו להתווכח עכשיו על יום כיפור? מי יודע מה יקרה עד אז במדינת ישראל? נתפלל שרק דברים טובים. אבל לפני זה, יש לנו השבוע עוד צום אחד, שאותו דווקא היינו שמחים לבטל.
ושוב אני חוזר לשאלות הסקר שלי: להערכתכם, בתשעה באב הקרוב, יצומו יותר אנשים או פחות אנשים מבתשעה באב בשנה שעברה?
התשובה ברורה. ראינו את המגמה הזאת בשיח ברשתות החברתיות בכל הצומות השנה. עוד ועוד פוסטים של אנשים שכתבו שהם צמים לראשונה בעשרה בטבת, בתענית אסתר, בי”ז בתמוז. שהם מרגישים חיבור לאבל ולחורבן. ובעיקר, מרגישים חיבור לעם ולמורשת.
בי”ז בתמוז, שעה לפני סוף הצום, נסעתי בכביש ירושלים-תל אביב, דרך שאני עושה בקביעות באותה שעה בדיוק כמה פעמים בשבוע. התנועה בכביש הייתה דלילה באופן דרמטי מבכל יום.
יש שתי אפשרויות: או שבכל עומסי התנועה אשמים הדתיים, והם עכשיו בשעה האחרונה של הצום, בבית או בבית הכנסת, תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס, או שיש המוני ישראלים שצמים לראשונה וסופרים את הדקות לקפה ולא בדיוק מסתובבים בכבישים. אני נוטה לאפשרות האחרונה.
לא בכדי הרייטינג של מהדורת החדשות שבה המגישה המרכזית שוברת את הצום בשידור חי, כדבר טבעי, עולה בכל יום.
5.
בשבת האחרונה זכיתי לפגוש שלוש קבוצות. את סעודת ליל השבת עשינו ברובע היהודי עם צעירים אמריקנים של ארגון MJE שהגיעו לראשונה לישראל. חמישה מהבחורים בקבוצה קנו ביום שישי ציצית לראשונה בחייהם ולבשו אותה בהתלהבות. מדובר בצעירים ממנהטן שגדלו עם קשר קלוש מאוד ליהדות. האחרים סיפרו בעיניים בורקות כמה הם נהנים לשמור לראשונה שבת. שימו לב למילת המפתח: לראשונה. זה קורה. הנה ימים באים.
למחרת ישבנו לסעודת שבת עם יותר ממאה שורדים של מסיבת הנובה שבאו לשמור שבת במלון בירושלים, עם ארגון ‘קשר יהודי’. הם לא עישנו ולא הדליקו את הסלולרי, וזה היה להם מאוד קשה, אבל זה היה להם מאוד חשוב. ועכשיו תדמיינו אותם רוקדים סביב ספר התורה בשבת, אחרי הריקודים ההם, בבוקר שמחת תורה.
לא שמעתם על זה בחדשות, אבל המנהרות התת־קרקעיות האלה נחפרות. ואחר הצהריים הרציתי לסטודנטים של ארגון ‘נפש יהודי’ שמנצלים את החופשה בין הסמסטרים (ובין ימי המילואים) ללמוד תורה במדרשת ‘זיו’ בירושלים. כן, לראשונה. הם מול הגמרא.
איפה חולדאי ואיפה המציאות.
6.
והאמת? התהליך שעובר על עם ישראל ועל תל אביב הוא לא כזה דרמטי. אנחנו פשוט חוזרים למקורות אחרי שנים לא רבות (יחסית) של ניתוק.
תראו איך מתאר את תשעה באב בתל אביב של שנת 1932 הסופר העברי דניאל פרסקי: “ייתכן כי יש יהודים יחידים בעולם, המתאבלים על חורבן בית המקדש ביתר נאמנות. אפס, למעלה מכל ספק וספק־ספיקא, כי ציבור יהודי המרגיש את צער היום הלאומי המר והנמהר הזה, אין בשום מקום כמו בתל אביב. ליל תשעה באב הוא הלילה היחיד והמיוחד מראשית השנה ועד אחרית השנה, שכל העיר כולה שקועה בחשכת צלמוות.
“הירח בשמיים צעיר הוא עדיין, פחות מכדי שליש, ואורו מצומצם ומועט. כל מערכת פנסי הרחובות כבויה ודעוכה לחלוטין. החנויות והעסקים השונים וגם המוסדים הציבוריים, המסעדות והתיאטראות סגורים על מסגר. דרכי תל אביב אבלות. מדרכותיה שוממות. כבישיה ריקים מרגל אדם.
“פעם אחת עברתי בראש הומיות בליל העברות הזה – ופחד קראני ורעדה. דומיית בית קברות מסביב. אין נפש חיה. אפילו השוטרים והשומרים תמו ואינם. זהו ‘עוצר’ לאומי לא מטעם הממשלה הבריטית, אלא מרצון חופשי. עצבות מדכאת רובצת על הכול. נדמה היה לי כי תל אביב גופא חרבה זה עתה, וכל בניה ויושביה יצאוה – ורק אני נותרתי לבדי.
“יבוא הלום יהודי מתבולל, ישכון פה יהודי אדיש או חמרתן – מי הוא ומה הוא לעומת החיים החברתיים, העבריים והלאומיים־הדתיים המולכים בכיפה, האדירים על הכול?”
7.
וממשיך פרסקי וכותב בספרו ‘זמנים טובים’: “וכדי לחזק עוד יותר את העובדה המוחלטת הזאת, אספר באוזניכם מה שאירע לי בליל החורבן, בשנת תרצ”ב, בעיר העברית הראשונה. רבים מן המשכילים, המורים, הסופרים וכיוצא בהם, מזדרזים ובאים לקרוא קינות דווקא בבית הכנסת הספרדי המפואר ‘אוהל מועד’, העושה רושם עז, בין במראהו האדריכלי המקורי ובין בהמון טקסיו המזרחיים והצבעוניים.
“המוני־עם הורסים להיכנס, אלא שהשומרים עוצרים בעדם. שם פנימה תוכלו למשש את הצער בידיים ממש. אחינו הספרדים התמימים קוראים בקינות במין קול בכייני ועגום, השובר את הלבבות. התוגה כאן היא כל כך רעננה ועמוקה כאילו עברה חלפה רק שנה אחת מיום חורבן בית מקדשנו. השמש עומד ומכריז בקול נכאים ממושך: ‘דעו לכם, בני ישראל, כי היום מלאו כך וכך (בשנה זו 1874) שנים מעת שהחריבו הרומאים את בית בחירתנו ועיר אלוקינו!’.
“מיד התנפלו ילדים ותינוקות על ארון הקודש, והתייפחו ביבבות ויללות, עד שנזדעזענו כולנו. חשבנו בו ברגע כי הם־המה קורבנות טיטוס, ואבותיהם נטבחו לעיניהם”.
בית הכנסת שמופיע בתיאור הספרותי כאן הוא בית כנסת הספרדי הגדול של תל אביב (לימים קבעו בו את תפילתם הרב בן ציון חי עוזיאל, הרב עובדיה יוסף והרב חיים דוד הלוי) שעומד עד היום על תילו, בין מגדלי המשרדים והבנקים של שדרות רוטשילד.
8.
ולפני שנגיע לקטע האחרון של הסופר פרסקי, שאגב לא היה חובש כיפה, אדגיש שאני באופן אישי נגד כפייה דתית ובטח שנגד אלימות דתית. אבל כנראה שפעם הסתובבו במרחב הציבורי של תל אביב אנשים אחרים: “לאחר שיצאנו מבית הכנסת הזה, הבנוי ברחוב שד”ל, לא הרהבנו עוז להוציא הגה מפינו. חבורות־חבורות אילמות ומתאפקות שבנו איש איש אל ביתו, כאילו חזרנו מהלווייתו של מת חביב ויקר.
“אנחנו, חבורת תושבים ואורחים אמריקאיים, פנינו אל עבר שדרות רוטשילד, והנה לא האמנו למשמע אוזנינו: המון קולות וצעקות משבית את שקט הקריה האבלה. קרבנו אל מקום המעשה. מה הרעש? בפינת רחוב אלנבי עומדת שם סוכת גזוז. הרגישו כמה מיוצאי בית הכנסת שערורייה נוראה: החנווני פתח את הדלת האחורנית והגיש לאיזה צעיר מודע לו כוס גזוז לשתייה. מיד נתקבצו כמה מניינים של יהודים, וכולם קודחים בחמת אש. דמם רתח בקרבם על הנבלה הזאת, אשר לא נהייתה כמוה בחוצות תל אביב בליל תשעה באב”.
חילול תשעה באב בפרהסיה?! בלב תל אביב?! בושה! בושה! בושה! ושימו לב לתיאור של פרסקי: “בשצף קצף הוציאו את הכוס מיד הצעיר העבריין ושברוה לרסיסים ורמסוה ברגל קנאה. כמו כן כיבדוהו בסטירות לחי הגונות, למען יצווה עד דור אחרון להשמר מחלל את קדושת יום האבל הלאומי בפרהסיה. אולם את החנווני הפושע ילמדו דרך ארץ: למחרת יודיעו את דבר התועבה הזאת לראש העירייה, ר’ מאיר דיזנגוף, והוא ישלול ממנו את רישיון העסק שלו”.
נו, נראה אתכם הולכים לאותו מאיר דיזנגוף ומספרים לו את “דבר התועבה” הזאת: בכיכר הנושאת את שמו אסרה העירייה על יהודים להתפלל ביום הקדוש בשנה. קחו בחשבון שהוא עלול לכבד אתכם בסטירות לחי הגונות.
הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’