יש לי שאלה: איך אתם בתקופה הזאת?
מצד אחד אנחנו מצויים בזמן של חופשה קסומה, יחד עם ילדינו החופשים והיוצאים זה עתה לחופשה. מצד שני, בוודאי מגיעות גם לאוזניכם השמועות, קולות ההפחדות וההרתעות של אויבינו מכול עבר – ואתם, אולי, מצויים בפחד, בחשש גדול ובמצוקה?
אני לא יודעת אם זה מנחם או דווקא לא, שכולנו נמצאים באותה סירה. מבוגרים וצעירים, עשירים ועניים, חכמים ושאינם כאלו. כולנו באותה סירה בדיוק.
כולנו מנסים להבין שוב ושוב מה הולך לקרות. מה מצפה לנו?
אבל היושב במרומים כאילו מכסה את עינינו מראות ואנחנו כמו סומים באפילה. אני כל הזמן הזה חושבת לעצמי – מה יכולה להיות הסיבה שבשלה דואג הקב”ה לכולנו להיות כסומים? להימצא כמו עוורים בחשיכה? למה זה יכול להוביל? מה יכול לצאת מזה? למה זה מסוגל להועיל?
אמנם איננו יודעים חשבונות שמיים וסיבות לתחלואים, אבל אנחנו כן יכולים לשער דברים, אם הם מובילים אותנו לידי מעשים טובים.
אז מה יכולה להיות הסיבה לכך שמעוורים אותנו? שמשאירים אותנו באוויר? שלא נותנים לנו כל ידיעה בדבר משהו ענקי, עצום ואדיר שעלול, חלילה להתרחש,
מה?
•
אנחנו, בני העם היהודי, מצויים בתקופה שבה כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים הכול. פרשנים צצים תחת כל עץ רענן בתקשורת, בשכונה וגם בבית הפרטי שלנו, במשפחה.
יודעי-כל יודעים לספר בדיוק מה הולך לקרות עם איראן, למה זה יקרה, איך זה יפעל, מה היה קורה אילו לא היינו נוהגים כפי שנהגנו, ואיך כדאי לנהוג כי רק זה יביא את החטופים חזרה.
יודעי-כל מדברים וכל המאזינים והצופים נוהים אחריהם, מאמינים לכל מילה שיוצאת מפיהם, ומצטטים דברים מתוך דבריהם.
בסופו של דבר, אחר כמה ימים מתבררים דבריהם של אותם פרשנים וחוזי עתידות, כדברי הבל. הם נמוגים בעשן, מבלי שמישהו שם לב לכך שהם הועפו לכל עבר, ולמחרת היום שוב אותם פרשנים מפרשנים את הנושא הבא, ושוב כולנו שוכחים שדברי אותם פרשנים הם הבל ורעות רוח.
אומר לנו הקב”ה: ‘זהו, יצורי כפיי, עד לרגע זה אתם חושבים שאתם יודעים מה ילד יום, מה יביא לילה. גם כשגיליתם שאתם טועים, עדיין האמנתם בכך שאתם יודעי-כל.
אבל לא בראתי אתכם לפרשנויותיכם. בראתי אתכם כדי לעשות דברים הרבה יותר חשובים, לבנות עולם מפואר של אור, של אהבה, של אחדות, של תפילה של לימוד תורה, ואתם, במקום לטפל בדבר הזה, שבשלו נבראתם, רק בטוחים בעצמכם, בדברים שלא התבקשתם לחשב את חשבונותיהם, ועוסקים בדיבורים, בפטפוטים, בניבוי העתיד.
בואו ואלמד אתכם, בדרך קשה, שהמציאות עולה על כל דמיון, על כל מחשבה ופרשנות. הנה, אתם מצויים באי וודאות. בכזו אי וודאות, שבה לניבוי שלכם אין כל בסיס להישען עליו.
עכשיו אתם מבינים אט-אט שבני אדם הם רק בני אדם לא מלאכים, לא נביאים, לא ברי רוח הקודש, לא כל יודעים ובוודאי שלא כל יכולים’.
אני מרגישה שאומר לנו הקב”ה: ‘אתם תמשיכו לעשות מה שאתם צריכים לעשות – הרעיפו חסד על אלו שסביבכם, עזרו להוריכם בכל גיל שהם, התפללו ולימדו תורה בכל מקום שאתם, במילים אחרות: אתם תחרישון.
ואני, אביכם, אני אלחם לכם, אני אגרום לחיילים הקדושים שלכם לנצח. אני אבוא בעצמי ואלחם את מלחמתכם, אני ולא מלאך אני ולא שרף אני הוא אני ולא אחר. אעבור, אכה, אעשה בהם שפטים, אני הוא אני ולא אחר.
וכשנבין שהשם הוא ההולך לפני המחנה – נתעודד כל כך. פתאום לא יהיה דחוף לנו כל כך לשמוע פרשנים וחוזי עתיד שמספרים לנו מה הולך לקרות. מפחידים אותנו ואינם צודקים.
פתאום לא נרגיש צורך לעמוד עם סטופר, לחכות מתי תבוא התגובה, מתי יצאו להתקפה?
כי לאיזו אומה יש מלך – מנהיג, שמסוגל ללחום את מלחמתה, לגרום לניצחונה, ולהביא שקט לגבולה?
בואו נעשה את שלנו, ונסמוך על הקב”ה שכשמשהו כמו תקיפה, או מלחמה כוללת, יצטרך לקרות זה יקרה,
ואולי, אולי מרוב שנסמוך עליו זה פשוט לא יקרה?