שופטי בית המשפט העליון, נועם סולברג, דוד מינץ ועופר גרוסקופף, דחו היום (חמישי) על הסף את העתירה שהגישו ליאורה ניר, ומכון זולת שבראשו יו”ר מפלגת מרצ לשעבר זהבה גלאון, כנגד ערוץ 14 והרשות השנייה.
בעתירה שהוגשה נגד הרשות השנייה לטלויזיה ולרדיו ונגד ערוץ 14, נטען שיש להטיל עיצומים על הערוץ בשל פרסומן של ידיעות כזב, דברי הסתה, חוסר אובייקטיביות, היעדר איזון ותוכן פרסומי.
לטענת העותרים, שידורי הערוץ כוללים הפרות בוטות הן של הוראות החוק והן של הוראות הרשיון שמכוחו משדר הערוץ.
בנוסף דרשו העותרים מענה לשאלה מדוע נמנעת הרשות מלכלול ברישיונו של ערוץ 14, שהוא ערוץ חדשות, את כל ההוראות הכלולות ברישיונות שהעניקה הרשות לחברות החדשות של ערוצים אחרים, המקנות לה סמכויות פיקוח ואכיפה.
בסיום דיון ארוך וממצה שנערך הבוקר בעתירה הבהירו השופטים כי לא הוכחה תשתית עובדתית לעתירה, וכן לא הוכחה אכיפה בצורה של אפליה של הרשות השנייה כלפי ערוץ 14, וכי הרשות השנייה אוכפת בצורה שוויונית כלפי כל הערוצים.
השופטים הציעו לעותרים למשוך את העתירה, ואלו בלית ברירה נאלצו להסכים. בית המשפט קיבל את בקשת העותרים למחוק את העתירה כנגד הרשות השנייה וערוץ 14 ללא הוצאות.
הרשות השנייה טענה בתשובתה לעתירה: “בניגוד מוחלט לטענות חסרות השחר המועלות בעתירה, הרשות השנייה מפעילה גם מפעילה את סמכויותיה הקבועות בדין בכל הנוגע לאכיפה ופיקוח בכל עת, כלפי כלל הגופים המפוקחים המצויים בסמכותה, לרבות כלפי ערוץ 14 (ובכלל זה באמצעות נקיטת הליכי הפרה והשתת עיצומים כספיים במקרים מתאימים), באופן שוויוני, ללא משוא פנים, וללא כל קשר לזהות המורשה לשידורים או לעמדות (“אג’נדה”) אותן הוא לכאורה מקדם”.
עוד טענה הרשות: “הרשות השנייה סבורה כי יש להיזהר זהירות מרבית מאימוץ התפיסה השגויה העומדת בבסיס העתירה שבכותרת, אשר ממנה עולה לכאורה כי הרשות השנייה נדרשת לשמש כשוטר דעות (וזאת כלפי כלי תקשורת אחד בלבד), וזאת באופן שאינו מתיישב עם הוראות החוק. נדמה כי אין צורך להכביר מילים על הסכנות שבאימוץ תפיסה מעין זו, אשר עלולה להוביל למקומות אפלים, שבהם גופים שלטוניים או מי מטעמם פועלים, לרבות באמצעות שימוש בסמכויות “אכיפה”, לצמצם ולהשתיק דעות מסוימות של חלקים בחברה, שאינן נוחות או מתיישבות עם דעות של חלקים אחרים בחברה – וברי כי אין לקבל או לאמץ תפיסה מעין זו כלל וכלל במדינתנו”.
הרשות הוסיפה: “חופש הביטוי אינו רק החופש להביע דעות מקובלות, אלא הינו גם החופש להביע דעות חורגות ואף כאלה אשר הרוב סולד מהן. זהו החופש לא רק לשבח את מעשיו של גורם אלא גם החופש לבקר את אותו הגורם, ואפילו להביע דעות קיצוניות ומכעיסות הצורמות לאוזן השומע”.