אחרי קום המדינה הועלתה לא אחת שאלה אם עדיין ראוי לציין את ימי האבל על החורבן והגלות. היו שסברו כי הגלות כבר מאחורינו. הנה, חזרנו לארצנו, וזו נבנית ופורחת. ילדים משחקים ברחובות ירושלים, וזקנים וזקנות יושבים בחוצותיה. אם כן, על מה הצום והאבל של שבעה-עשר בתמוז ותשעה באב?
חלפו השנים ואט-אט חלחלה ההכרה כי המושג גלות אינו מצטמצם לשאלה אם העם היהודי מתגורר באירופה, במרוקו, בתימן, באמריקה או בארץ ישראל.
כשאנחנו מבקשים שהקב”ה “ישבור את עול הגויים מעל צווארנו”, ה’עול’ הזה יכול להכביד עלינו גם בהיותנו יושבים בירושלים. לדאבון הלב, כולנו רואים עד כמה הגלות והחשש מפני ‘מה יאמרו הגויים’ עדיין תקועים עמוק בלב מקבלי ההחלטות אצלנו.
הגלות היא הסיבה
הגלות, במהותה הפנימית, היא מצב רוחני כללי שאינו תקין. מאז החורבן שרויים העם היהודי בפרט והעולם בכלל במצב משובש, לא נכון, לא נורמלי. העובדה שלפעמים נדמה לנו שהכול שפיר – היא עצמה חלק משיבושי הגלות, שהחושך נדמה לאור והמר למתוק.
ההגליה הפיזית של עם ישראל מארץ ישראל היא רק אחד מביטויֶיהָ של הגלות הכוללת. עיקרה של הגלות הוא הסתר האמת ושיבושם של הדברים. מכיוון שיש גלות, גלה עם ישראל מארצו; חרב בית המקדש; יש אנטישמיות; הרע גובר והטוב מתמעט. הגלות הרוחנית היא הסיבה, וכל הביטויים הפיזיים הם התוצאה.
הגלות הרוחנית והסתרת האמת מביאות לידי כך שרוב הפוטנציאל האנושי מופנה לאפיקים שליליים ולא חיוביים. בגלל הגלות יש כל-כך הרבה פירוד לבבות ושנאת חינם. חורבן הבית הוא הסיבה שחיי התורה והמצוות עלולים להיתפס כעול, במקום שיהיו הדבר הטבעי והנעים ביותר. כל אלה הם ביטויים של אותה גלות.
מקור כל צרותינו היא הגלות שהחלה לפני כאלפיים שנה ושעדיין לא בא קיצה. לכן אנו חורתים את תודעת הגלות עמוק כל-כך בנפשנו. שכן רק כשאנו זוכרים וחוֹוים היטב את עומקה של הגלות, יודעים אנו מהי מהותו האמיתית של העם היהודי ומה הייעוד הגדול הממתין לו.
האבל בונה את התקווה
ימי בין המצרים משמשים תמרור זוהר לכל השנה כולה. שלושת השבועות הללו הם תזכורת שאותה עלינו לשנן בכל יום ובכל שעה. יהודי צריך להחדיר בנפשו את ההכרה שהמצב הקיים הוא גלות, מצב שאינו טבעי ואינו נורמלי. יהודי צריך להשתוקק שהקב”ה יתגלה בעולם ושכבר תבוא הגאולה.
הדגש בתפילותינו איננו על שיבת העם לציון בלבד, אלא על שובו של הקב”ה לשכון בתוכנו. “ולירושלים עירך ברחמים תשוב” – אנו מבקשים את שובו של הבורא לירושלים. בכל תפילה אנו מתחננים: “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים” – הציפייה היא לשובה של השכינה לשכון בציון. זו הגאולה שאנו מייחלים לה, ולכן אנו מתאבלים ומצטערים כל עוד לא זכינו לה, והאבל והצער בונים את התקווה לגאולה הקרובה במהרה בימינו.