באוויר ובקונגרס: השבוע הזה לא האיר פנים לאנשי ה’רק לא ביבי’

1.

זה היה שבוע קשוח לאנשי הרק לא ביבי. אין מה לקנא בהם. האמת, כבר בתחילת השבוע ראיתי את זה מגיע. נכון, לא חשבתי שהם ירדו עד לשפל שראינו בדיבור המחליא כלפי נועה ארגמני, ששוחרה מהתופת רק לפני כמה שבועות, שאיבדה את אמהּ רק לפני כמה ימים, אבל כן, הנחתי שתהיה החרפה. שתהיה התחרפנות.

למה? כי נתניהו נגע להם הפעם בנקודות הכי רגישות. בסמלים. הוא חטף מהם את הדברים שהם הכי “שלהם”. נכון, זה מה שהוא עושה בעצם זה שהוא נושם. לכן הוא מטריף אותם כל כך. אבל השבוע הוא באמת הגזים. הגזים כפול שלוש.

2.

הדבר הראשון שהוציא אותם משיווי משקל היה השקת המטוס החדש, ‘כנף ציון’, בשעה טובה ומוצלחת.

זוכרים באיזו אובססיביות עסקה התקשורת, ונציגה בכנסת יאיר לפיד, במטוס הזה בשעתו? זה מעניין: כשאזרח ישראלי רגיל, מימין או משמאל, שומע שמדינת ישראל סוף סוף קנתה מטוס שיוכל לשמש את ראש הממשלה שלו בעולם, מה הרגש הטבעי שזה מעורר אצלו? נראה לי שהוא בעד. לא אמרתי שהוא מתרגש כמו ממטוס F-35 במטס חיל האוויר ביום העצמאות, אבל בגדול, כן, הוא רואה בזה אירוע חיובי.

לראש הממשלה שלי מגיע לנסוע בצורה מכובדת בעולם. הוא מייצג אותי, את העם שלי, את המדינה שלי. זה רגש לאומי בסיסי, לשמוח שראשי המדינה שלך, באשר היא, מתנהלים באופן ייצוגי ומכובד (בטח כשהם טסים לייצג את המדינה בעולם). לא צריך נשמה יהודית בשביל לחוש את זה.

אבל יש בכל זאת עניין אחד שמייחד את הסיפור הזה אצלנו: האיומים על מדינת ישראל. בחוות הדעת המקצועית של מערכת הביטחון נאמר כי יש חשיבות להטסת ראש הממשלה במטוס עם מערכות מיגון מתקדמות ומערכות קשר שיאפשרו לו להמשיך בניהול ענייני המדינה מהשמיים.

לפי הדיווחים הותקנה בו מערכת הגנה עצמית נגד טילים, מהסוג המותקן במטוסי חברות התעופה הישראליות (מגן רקיע), המשתמשת בלייזר כדי “לעוור” טילים המשוגרים לעברו, וכן מערכות הגנה מפני תקיפת סייבר. לאור כל זאת, כך פורסם, מערכת הביטחון התנגדה בתוקף למכירת המטוס והמליצה להשתמש בו.

אבל כל זה לא הפריע לתקשורת וללפיד להפוך את המטוס הלאומי הזה לסמל לנהנתנות של בנימין (ושרה!) נתניהו. הרי זה יושב להם בול על הקמפיין שלנתניהו לא אכפת מהמדינה, רק מעצמו. לא פלא שבשנת 2019 לפיד אפילו הפך את עניין המטוס להבטחת בחירות מביכה: “כשנהיה בממשלה נמכור אותו ונעביר את הכסף לאן שבאמת צריך. אמרתי לנתניהו: ‘אתה לא צריך את המטוס הזה. לא כשהמדינה לא מצליחה לממן חדרי מיון’. לא עזר כלום. לביבי פשוט לא אכפת”.

3.

תראו, חדרי מיון זה דבר חשוב, זה דבר מציל חיים, אני בעד חדרי מיון, אבל מה הקשר, ריבונו של עולם בין חדרי מיון ובין הצורך במטוס לראש הממשלה כפי שממליצה מערכת הביטחון וכפי שמורה ההיגיון הפשוט? וחוץ מזה, למה אתם מדברים שנים על המטוס הזה כ”מטוס של ביבי”? הוא הרי נרכש על מנת שישמש את כל ראשי הממשלה בעתיד, וגם את הנשיאים. הוא לא נבנה רק לקדנציה אחת בהשקעה של מאות מיליונים, הוא ישמש את ראשי המדינה שנים. נו, מי יודע מי יהיה ראש הממשלה הבא? אולי לפיד?

אבל לא, המטוס הזה הפך לאחת מאבני היסוד במאבק בנתניהו ה”מושחת”. צוללות, שמפניה ורודה, גלידת פיסטוק – וכנף ציון. הנשיא לשעבר ראובן ריבלין הגדיל לעשות כשהכריז בשעתו שלא יטוס במטוס הממלכתי ו”ימשיך במנהגו לנסוע בטיסות מסחריות רגילות”. אח, איזה מנהיג עממי וצנוע. לא כמו ביבי. בטח הוא נשנק מהתרגשות כשהצהיר את ההצהרה הזאת.

אבל זה לא עבד. למרות הקמפיין הדמגוגי הזה מדינת ישראל קידמה את הפרויקט הנצרך, והנה, השבוע הייתה סוף סוף טיסת הבכורה. האמת, כשראיתי השבוע את התיעודים שפרסמו עיתונאים מתוך המטוס קצת התבאסתי. אני חושב שלראשי ממשלות ישראל מגיע מטוס קצת יותר מפואר. אבל הדעה שלי היא לא העניין כרגע, אלא מה שהתמונות האלה עשו לאנשי הרק לא ביבי.

וואו. זה נגע להם, כאמור, בנקודות רגישות בנפש. באייקון. אחרי שנים של מאבק, לראות את בנימין (ושרה!) נתניהו מתרווחים בכורסאות בחדר הישיבות במטוס הזה, זה היה ממש טריגר שהציף המון רגשות וכעסים בלתי ניתנים לשליטה.

4.

אבל זאת הייתה רק ההתחלה. עוד זה מדבר וזה בא. רגע לפני שעלה נתניהו למטוס התפרסמה תמונה קבוצתית של המשלחת המרגשת שתלווה אותו בביקור המדיני החשוב בארצות הברית. משלחת שכללה הורים שכולים, משפחות חטופים, וגם את החטופה המשוחררת נועה ארגמני. זה כבר באמת היה יותר מדי.

251 בני אדם נחטפו משטח מדינת ישראל בשמחת תורה. כל אדם הוא עולם ומלואו. אבל אני לא יודע אם יש סמל גדול יותר לסיפור החטופים מנועה ארגמני (אחרי שירי ביבס והילדים). התיעוד הברור שלה נחטפת, עם האימה בעיניים והידיים הזועקות לעזרה בין שני המחבלים על האופנוע, כשאבינתן אור מובל אף הוא לשבי ומתבונן בה חסר אונים, הסיפור של אמא שלה שנאבקת על חייה ומתחננת על ערש דווי לזכות לחיבוק אחרון איתה, הפכו אותה לפנים המוכרות ביותר של החטופים.

הפרזנטורית של הזוועה. וכל זה עוד לפני החילוץ ההרואי.

מיותר לתאר כמה סיפור החטופים תופס מקום בשמאל. הוא כמובן תופס מקום (ותפילות רבות) גם בימין, אבל כחלק מעוד ערכים חשובים כמו ניצחון, הרתעה, ביטחון, גבורה ובעצם המשך קיומה של מדינת ישראל ומניעת החטיפות הבאות. יש גם חיילים בשטח שצריך לדאוג להם, יש מפונים, יש מחבלים מסוכנים שאסור בשום אופן לשחרר, יש שלל שיקולים.

אבל ישנם כאלה שאצלם הערך היחיד כרגע הוא החטופים. זה הסיפור ואין בלתו. ועל מי מופעל כל הלחץ להשבתם? על החמאס? על האמריקאים שילחצו על החמאס? על קטאר? על האו”ם? מה פתאום, רק על נתניהו, האשם הבלעדי בחטיפתם ובזה שהם לא חזרו.

והנה פתאום, אותו נתניהו, הסיבה לכל צרותינו, אתה הראש אתה אשם, לוקח איתו (ועם שרה!) באווירון השחיתות, את נועה ארגמני “שלנו”?! בשביל זה הפגנו בכל שבוע לשחרורה? בשביל זה צעקנו עכשיו־עכשיו־עכשיו? בשביל שבסוף במקום לטנף על ראש הממשלה, היא תחבור אליו?

ובא לך להגיד להם: רגע, תירגעו שנייה מפסיכוזת ההמונים, אתם לא רואים ערך בכך שהעולם ישמע את סיפורה הנורא של נועה ארגמני? שהיא תהיה חלק מהמשלחת של ראש הממשלה? הרי זה עשוי לקדם את שחרור החטופים הרבה יותר מכל ההפגנות וצעקות העכשיו־עכשיו־עכשיו שלכם! זה יכול לעזור לנו עם לגיטימציה בינלאומית! זה יכול לקדם אספקת חימושים מארצות הברית שאנחנו כל כך צריכים לקראת המערכה בצפון!

ובכלל, זה לא שנועה ארגמני התפקדה לליכוד, או עלתה למטוס עם בלונים לכבוד יום ההולדת של יאיר. היא בסך הכול הצטרפה לביקור המדיני המאוד חשוב של ראש ממשלת ישראל, המדינה האהובה שלכם שנלחמת עכשיו על קיומה בשבע חזיתות, ובעוד חזית אחת, מסובכת אפילו יותר מכל אלה – חזית החטופים.

אבל אין עם מי לדבר. כמו עם איריס חיים המופלאה בשעתו, כך גם כאן, נפתחו שערי הגיהינום. ולא רק טוקבקיסטים אנונימיים, אלא עיתונאים חשובים במחנה תקפו את ארגמני ואת אביה, האלמן הטרי, במילים קשות, מגעילות, והוכיחו שבעולמם יש ערך גדול יותר משחרור החטופים, והוא המאבק בביבי.

5.

אבל חכו, השיא עוד לפנינו. הטור הזה נסגר ביום רביעי אחרי הצהריים, שעות ספורות לפני הנאום המרשים מאוד והמרגש מאוד של נתניהו בקונגרס. לפני מחיאות הכפיים אחרי כל משפט שני שלו. ולא סתם מחיאות כפיים, אלא מחיאות כפיים בעמידה. שוב ושוב ושוב. רגע, איך אני יודע אם זה עוד לא קרה? נו ברור. זה לא הנאום הראשון של נתניהו בארצות הברית. אנחנו יודעים איזה מופע אנחנו הולכים לקבל בעזרת השם, אם הכול יתנהל כשורה.

וזה כבר באמת הולך להוציא אותם מדעתם. תראו, אנחנו בימין לא מעניקים חשיבות כה גדולה לנאומים. לא שאנחנו לא מבינים שהנאום הזה חשוב, ברור שאנחנו מבינים. אבל בגדול, אנחנו לא עושים כזה עסק מדיבור, משואו, מאנגלית רהוטה, ממחיאות כפיים. מנהיג נבחן בעיקר במעשיו. אבל יש כאלה שאצלם זה מעל הכול.

לכן בחיים הם לא יבחרו מנהיג כמו יצחק שמיר, למשל. כי הוא לא נראה טוב, לא מדבר יפה. לא בכדי, לפיד זכה להצלחה כה מטאורית כשהפציע בפוליטיקה. זה לא קרה בגלל העשייה שלו, בגלל הניסיון שלו או בגלל היכולות המדיניות שלו, אלא בגלל ההופעה התקשורתית והכריזמה שלו, בגלל המילים היפות שלו, בגלל הנראות.

והנה מגיע הביבי המרשים הזה, עם המטוס הלאומי החדש, עם החטופה הגיבורה שהפכה לסמל, וכובש את מי? את ארצות הברית. לא תגידו שהוא נותן הופעה טובה ביום ירושלים במרכז הרב. בקונגרס, באמריקה על כל מה שהיא מסמלת. אין ספק, השבוע הראשון של ימי בין המצרים לא האיר פנים לאנשי הרק לא ביבי. ואת כולנו הוא לימד שיעור: שנאת חינם היא לא מנגנון הפעלה מומלץ.

•

עושה שלום במרומיו

“שלום ידידיה. זו זכות גדולה להיות חלק ממשלחת ראש הממשלה לוושינגטון בשם משפחות חללי חרבות ברזל. זו זכות שהיא חובה, לעשות כל מה שניתן בשם הבנים למען אומתנו הקדושה והאהובה”, כתב לי השבוע יהושע שני, אבא של גיבור ישראל סרן אורי מרדכי הי”ד, שנפל כשפיקד על קרב הרואי בשמחת תורה במוצב כיסופים.

בעצם, יש פה הזדמנות די נדירה לשמוע דיווח אותנטי על מה שבאמת קורה במשלחת: “התרגשות מיוחדת הייתה להשתתף בטיסה הראשונה של מטוס ‘כנף ציון’, המטוס הממלכתי הראשון שיטיס את ראשי המדינה בשליחות האומה. בטיסה עצמה הייתה לי הזדמנות לפגוש באופן בלתי אמצעי משפחות חטופים.

למשל, שלי שם טוב, אמא של עומר החטוף, שסיפרה לי איך למחרת יום כיפור האחרון, כששמעה מה קרה בתל אביב, היא הרגישה נורא, שמשהו רע מאוד עומד להתרחש בארץ. איך יכול להיות שיהודים מפריעים ליהודים אחרים ביום כיפור, היא אמרה לי בדמעות. זכיתי לראות אותה אומרת תהילים בהתרגשות בטיסה. זכיתי להכיר גם את אלי ביבס, אביו של ירדן ביבס, החותן של שירי וסבא של כפיר ואריאל. נפשי נקשרה בנפשו. כן, למרות שכל אחד נשאר בעמדתו שלו כלפי העסקה.

“כמה שעות לפני הנחיתה, אביה של נועה ארגמני ביקש לארגן תפילת מנחה. תפילת מנחה ראשונה במטוס הממלכתי. התרגשות גדולה אחזה בכולם, כולל הכתבים. בסוף התפילה אבא של נועה אמר קדיש על ליאורה אשתו, כאשר איציק בונצל, אבא של עמית הי”ד, וגם אני, מצטרפים אליו באמירת קדיש על בנינו הגיבורים שמסרו נפשם למען כולנו.

“זה היה רגע מרגש, מאחד, שהזכיר לכל נוסעי המטוס, מכל הגוונים, שבסוף בסוף כולנו מתאחדים ואומרים יתגדל ויתקדש שמו הגדול”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’