תא”ל עופר וינטר, הקצין הנועז שצמרת צה”ל דחקה החוצה ונמצא בחופשת שחרור – בעוד ראשי צה”ל אסרו עליו לנאום בציבור – פרסם טור חריף באתר ‘מערכות’ של צה”ל, נגד התנהלות צמרת מערכת הביטחון.
וינטר כותב: “בימים אלה שואלים עצמם כל השחקנים במזרח התיכון אם המכה שהסבה חמאס לצה”ל ולישראל ב־7 באוקטובר הייתה אירוע חד פעמי – מכה קשה שאיננה מייצגת את העוצמה הצבאית הישראלית האמיתית – או שמא מדובר בתופעה רחבה יותר של התפרקות וחולשה ישראלית אסטרטגית, מה שמשנה את כללי המשחק ויחסי הכוחות במרחב”.
הוא האשים: “מערכת הביטחון הישראלית אִבחנה באופן שגוי את הבעיה האסטרטגית שבפניה ניצבת ישראל במלחמת ‘חרבות ברזל’, ולפיכך לדעתי הדרך שבחרה לטפל בה והמהלכים האופרטיביים של צה”ל עד כה, לא רק שלא פתרו אותה – אלא אף החמירו את מצבה של ישראל הרבה יותר ממצבה עת פרצה המלחמה”.
לדבריו, בניגוד לתפיסת מערכת הביטחון כי הבעיה שנשקפת לישראל ממתקפת הפתע של חמאס לא שונה ממתקפות טרור אחרות, המצב בעקבות מתקפת החמאס שונה לחלוטין.
וינטר ציין את המצב במבצע חומת מגן: “ב־2002 הייתה פעולה יזומה ישראלית בעקבות גל טרור שחייב תגובה נחושה. לעומת זאת, ב־7 באוקטובר היוזמת הייתה חמאס, ובהפתעה ובממדים של מערכה צבאית מדינתית. המתקפה היא מכה אסטרטגית תודעתית לישראל, ופגעה בתדמיתה כמעצמה בלתי מנוצחת במזרח התיכון. היא כרסמה באופן חסר תקדים בהרתעה הישראלית ועוררה את הכוחות העוינים במרחב לקרוא תיגר על עצם קיומה.
“חמור מכך, העובדה כי מכה זו הגיעה מצד חמאס, הנתפסת כחלשה שבאויבינו במרחב, ולא קיבלה ‘מענה הולם ומוחץ’ מצד ישראל בעיני הערבים במשך כתשעה חודשים, מציגה את ישראל כחלשה עוד יותר, מזמינה אויבים ויריבים נוספים לאתגרה ומרחיקה בעלי ברית – מה שהופך את הבעיה ממקומית לקיומית.
“אילו הבעיה הייתה רק פעולת טרור נקודתית נוספת, אזי באמת פעילות אופרטיבית מן הסוג שראינו הייתה יכולה להיות פתרון סביר, גם אם זמני, וממילא היה נכון לפעול במסגרת האילוצים והמגבלות הנתונים דאז. אולם, לדעתי, מה שאירע ב־7 באוקטובר שונה מהותית מכל אירוע ביטחוני אחר מהקמת המדינה”.
בניסיון להבין את הבעיה, להגדירה כהלכה ולהתמודד עימה, יש לבחון כיצד נתפסת מלחמת “חרבות ברזל” מן “הצד השני של הגבעה” עד עתה, כלומר בעיני הערבים:
• הישראלים ספגו מכה קשה למרות כל סמלי הכוח שלהם.
• הישראלים הפעילו את כל הסד”כ הלוחם, אבל לא הצליחו להביא את האויב למצב שהוא מבקש הפסקת אש, ובוודאי שלא להשמדתו.
• מנהיג חמאס, יחיא סנואר, מקבל מעמד עולמי של מעין צלאח א־דין מודרני, מעצם העובדה שישראל מנהלת איתו משא ומתן.
• הישראלים מעניקים לעזתים ולחמאס אספקה הומניטרית ביד רחבה, משיתים על עצמם מגבלות משפטיות ועל כן אינם מסוגלים להפעיל את עוצמתם האמיתית.
• בזירה הבין־לאומית, במקום שחמאס ועזה יהיו מבודדים – ישראל מבודדת.
• לבנון אינה מורתעת, וחזבאללה מעמיק את תקיפותיו נגד ישראל.
• האיראנים אינם מורתעים, כמפעילי פרוקסי באזור וככאלה שאף ירו מאות טילים בלילה אחד על ישראל.
וינטר מסכם: “לא מספיק להכות את גדודי חמאס מכות קשות, ואף לא לפרק את יכולותיו הצבאיות. עזה צריכה להפוך למשל ולשנינה בפי העולם כולו, וחמאס מוכרחת להיות ממוגרת. ללא יכולת שלטונית צבאית או מנהיגותית כלל, לתוצאת המערכה בעזה השפעה ישירה על המהלכים בכל הגזרות האחרות.
“ואם חפצי חיים אנחנו עלינו להשיג בעזה הכרעה ברורה ומוחצת. כך, ורק כך, תשוקם רגל ההרתעה החסרה כרגע בביטחון הלאומי של ישראל”.