מנדי גרוזמן: קיבלת?
שרי רוט: קיבלתי, מה?
מנדי: צו גיוס. אמרו לי 1000 חרדים…
שרי: חרדיות, או חרדים?
מנדי: אה, חרדיות לא. מישהו מהילדים קיבל?
שרי: לא, האמת שלא, ויש כתובת מעודכנת אצלי של אחד הילדים, ולא – אני בימים האחרונים הולכת תזזיתית לתיבת הדואר, ולא…
מנדי: זה כנראה קרה כי הם כנראה עוד לא הגיעו לגיל 22 ולא מחזיקים ברישיון נהיגה או רשומים כעובדים…
שרי: משאית, אתה מתכוון… אז לא, ולא, ולא… אבל זה לא משנה, כל המגזר כאחד היום, זה לא משנה ילד שלי, ילד שלו…
מנדי: לא. אבל הנה את רואה שבנים כמו שלך, שברוך ה’ יושבים ולומדים תורה, לא קיבלו צו גיוס כי הצבא לא מנסה לתקוע אצבע בעין.
שרי: לא, עוד לא, מנדי אתה יודע מתי מגיעים מכתבי ה’שנה טובה’, כשלשכות הח”כים שולחים אותם בערב ראש השנה? לפעמים אני מדליקה נרות חנוכה ומקבלת ברכת ‘שנה טובה’… אתה חושב שתוך יום מגיע בדואר מכתב, עם או בלי בול?
מנדי: לא, האלף ראשונים כבר קיבלו היום, זה לא ששלחו היום…
שרי: לא, לא, קיבלו בחורים בני 16 שמקבלים את הצווים השגרתיים. לדעתי ה-1000 הראשונים עוד לא הגיעו.
מנדי: אוקי. השאלה היא, אומרים שה-1000 הראשונים זה חבר’ה או שמחזיקים ברשיון נהיגה שזה דבר שהוא אסור, אפשר לומר בכל הישיבות החרדיות, בטח בישיבות ה’רגילות’, מה שקוראים, לא ישיבות ‘מיוחדות’, לנוער מודרני או משהו כזה. בישיבה רגילה, ישיבת מיינסטרים, בדרך כלל אסור רישיון – או בחור שרשום אצל הרשויות כעובד. למה בעצם שבחור כזה לא יקבל צו גיוס? הוא עובד, הוא לא לומד.
שרי: אז קודם כל יש ישיבות, המוגדרות מודרניות, שבהן בחורים עושים רישיון. בהיתר או באיסור, זה לא משנה, אבל עושים. זה לא אומר שהם לא יושבים ולומדים. זה בכלל לא סימן, רק מישהו מבחוץ יכול לומר את זה. שנים – יש בחורים, גם בישיבות המיינסטרים, שעושים רישיון בין הארוסין לחתונה או מיד אחרי החתונה. בשביל לקנות את הקניה במכולת או כל מיני דברים כאלו. וקונים איזה רכב חבוט ונוהגים בו.
מה זה אומר לגבי כמות לימודיהם בישיבה? זה לא אומר שום דבר! אתה יודע כמה אברכים רציניים מסתובבים פה במודיעין עילית, או ברכסים, ובכל ערי הארץ, לומדים ברצינות, בהדגשה על רצינות, ויש להם איזה סובארו אברכים חבוטה? מה רישיון נהיגה אומר? זה אנשים שבאים מבחוץ והופכים לפטרונים… עדיף כבר לעשות הגרלה. גם זה לא, אבל עדיף.
מנדי: זו לא הגרלה. גם אם תמצאי לי איזה בחור ששוקד על התורה ועל העבודה פלוס יש לו רישיון כי לא יודע, אמא שלו נזקקה לטיפולים והוא עשה בשבילה, או משהו מן הסוג הזה, זה מקרים ייחודיים. באופן כללי תסכימי איתי שבחור שיש לו רישיון בדרך כלל זה אומר שהוא לא מ’המתמידים’ הכי גדולים.
שרי: אתה מדבר על בחורים.
מנדי: הם לא שולחים לנשואים כרגע. אני אומר, גם אם הצבא טועה, את רואה את המדיניות. והיא, לשלוח בהתחלה לאותם חבר’ה שלא ממש לומדים. האם לדעתך זו מדיניות נכונה?
שרי: תראה, כל העסק מלכתחילה הוא לא נכון. שלחת צו לבחור, עזוב שאתה הופך את עצמך להיות המשגיח של הישיבה, אתה מעניש… מה עם זכויות אדם? אתה בעצם אומר שהמדינה, כמדינה, מחליטה שבחור שיושב ולומד מבוקר עד לילה אסור לו לעשות רישיון נהיגה. אתה, בעצם, הופך להיות המשגיח של הישיבה שמחליט אם מותר או אסור לעשות רישיון נהיגה בזמן לימודים. מחר זה יהיה – מי שנכנס לספריה ציבורית, סימן שהוא לא לומד ברצינות, נשלח לו צו, איך מדינת ישראל הפכה להיות הדבר הזה בכלל?
מנדי: אבל תראי מה את עושה. אם הם שולחים למי שלומדים אז אומרים מה אתם שולחים. אם הם מנסים למצוא את מי שלא לומדים…
שרי: אני אומרת שהם לא הישיבה, אין להם את הקריטריונים לבדוק מי לומד ומי לא.
מנדי: אז בקיצור את נגד שישלחו לבחורים צווים. לאף אחד.
שרי: אז עכשיו בוא נדבר על לשלוח או לא לשלוח בכלל.
ובוא נדבר על עוד משהו: הצבא רוצה חיילים קרביים, אין להם עניין סתם לפרנס את הדואר ולקנות בולים. בולים, כמשל אגב, כי הצבא לא צריך בולים, הוא מחתים. המטרה היא – שיתגייסו. בוא נדבר בעוד חודשיים-שלושה תספר לי כמה חיילים יצאו מכל השיטה הזו של להיות כמו משגיח בישיבה שאומר: אתה לא לומד רציני נו, נו, נו כי עשית רשיון נהיגה או כי לאבא שלך בבית יש משאית וחבל לך לקנות רכב, אתה רוצה לנהוג במשאית שלו ועשית רישיון נהיגה. הופ, המשגיח של הצבא מצא שכנראה אתה לא מספיק רציני. השיטה הזו לא רצינית, כי בלי הידברות לא ייצא אפילו קרבי אחד.
כי הרי מה יעשו כל בחורי הישיבות שיקבלו עכשיו צווים? כולם. כולל הילדים שלי, הילדים של השכנה, וכולל אגב, אני שומעת קולות גם בחב”ד ואתה בטח יודע. אנשים לא שולחים את הילדים לצו. למה? כי אין היום לצבא אפשרות, אין היום מדור בני הישיבות שעושה דיחוי ואומר: אוקי, התרשמנו שאתה כן לומד רציני תמשיך ללמוד.
מנדי: אבל את אמרת שהצבא לא צריך להיות המשגיח.
שרי: לא, אני אומרת שלצבא אין שום אופציה לא לגייס. מה יעשה למי שלא יסכים להתגייס? כלא או מה שעושים לכל אחד שלא מסכים להתגייס. לכן אף אחד לא מגיע לבקו”ם, מלכתחילה.
לכן באו רבנים, כמעט מכל העדות והחוגים, עדיין חלק מהחסידים לא אמרו את דברם, עוד לא ראיתי הוראה ברורה של בית דין רבני חב”ד, אבל או שתצא הוראה או שידאגו להחריג את אנשיהם בדרך כזו או אחרת. אבל לא יגיעו למסלול הרגיל. מה יקרה? הצבא ישלח צו שני, צו שלישי ובסוף משטרה אמורה לדפוק בדלת ולקחת את הבחור לכלא. האם בבתי הכלא יש היום מקום? התשובה היא לא. אז ישחררו נוחבות כדי לכלוא בחורי ישיבה?
מנדי: לא, אבל ימנעו מהם לצאת מהארץ, ואותו בחור שהוא עובד ובדרך כלל גם רוצה לצאת לאיזה חופשונת – לא יוכל.
שרי: אז הוא לא יסע לחופשונת. אתה מדבר על כאלו שהצבא הצליח ללכוד ככאלו שעד היום הביאו פתק דיחוי בשקר ובעצם הם לא לומדים?
מנדי: כן.
שרי: אז על אלו אומרים חברי הכנסת החרדים שאני מדברת איתם, לא תפקידנו לדאוג. הם היו רמאים כל השנים, לא מדברים עליהם. הדיבור לא עליהם. אנחנו עכשיו מדברים על מי שכן יושב ולומד. על מי שמרמה אמר הרב שך שיש להם ‘דין רודף’. אתה מצפה שאגן עליהם?
מנדי: לא יודע הרב שך, אבל כרגע הרבנים אומרים שגם מי שלא לומד אפילו דקה לא צריך להתגייס.
שרי: זה כבר סיפור אחר. בגלל שאין חיל מתאים לחרדים. בשנת 99′ בא הצבא לגדולי ישראל ואמר: ‘אנחנו רוצים להקים את הנחל החרדי’. העמידו אז בראש הנחל החרדי אנשים מאד רציניים, אני מכירה את חלקם, אחד מהם היה ממש ירא שמים והכל…
מנדי: מי?
שרי: לא רוצה להגיד את השם, לא יודעת אם זה יזיק לו או לא. והוא באמת ניסה להקים אופציה של נחל חרדי ‘על טהרת הקודש’. בשביל כל אלו שאתה אומר שהם עובדים והם לא באמת לומדים. ונכון, היתה הסכמה שהם צריכים להתגייס. ואז במשך השנים, וזה לא משהו שאני אומרת או שהרב הזה אומר, אלא יש מסמך של האלוף אליעזר שקדי, ששר הבטחון יואב גלנט הושיב אותו לבדוק, והוא הוציא מסמך של 50 עמודים, קראתי אותו מתחילתו ועד סופו בשקיקה, מסמך מצוין.
בין הסעיפים שם הוא הוא כותב שהצבא פעם אחר פעם הוליך שולל ולא עמד בדיבורו אל מול גדולי ישראל ואל מול הרבנים – והפר את האמון מול החברה החרדית. ולאט-לאט טיפין-טיפין, כמו שאמר המתדרך לתקשורת החרדית ביום חמישי, ראש אכ”א, בואו תהיו שגרירים, מה, בקופות חולים אין נשים? כאילו זה דומה ללכת לקופת חולים להתקבל אצל פקידה, לשירות 24/7 עם חיילת ועם מש”קית. וכאילו הצבא אמור בכלל להיות המחנך של הדור. וכאילו העיתונאים תורתם אומנותם ולא משרתים עם נשים… אם גם אתם עובדים במערכות עם נשים אז יאללה…
מנדי: אני רוצה לתקן אותך. את אמרת שגדולי ישראל תמכו בנחל החרדי.
שרי: לא לא לא, מנדי, זה לא מה שאמרתי. אמרתי שהיה רב, לא גדול בישראל, שניסה להניע מסלול.
מנדי: אין בעיה, אבל גדולי ישראל התנגדו לנחל החרדי.
שרי: ברובם התנגדו, חלקם חיכו לראות מה ייצא מזה.
מנדי: על הרב שטינמן היו שחשדו שהוא נתן לזה הסכמה שבשתיקה.
שרי: הוא מעולם לא נתן.
מנדי: נכון. במכתב שהוא נתן לר’ דן סגל ולאחרים הוא אמר: ‘מעולם לא תמכתי, איסור גמור להתגייס לנחל החרדי זה פורקי עול ומחללי שבת’ וכו’.
שרי: אחרי שבדק, אגב, הוא לא אמר את זה סתם. הוא בדק, ועמדו איתו בקשר, ושאלו אותו.
מנדי: כן, אבל מלכתחילה אף אחד לא תמך. עכשיו את אומרת שמי שעמד בראש היה בן אדם רציני. זאת אומרת שהצבא נתן לו את האפשרויות. וכבר מתחילת הדרך התנגדו לזה.
שרי: נתן ולא נתן. ריקוד תימני. צעד קדימה, שניים אחורה. אנחנו לא יודעים מה היה קורה אילו גדולי ישראל היו רואים שהכל שם היה בסדר.
מנדי: אני רוצה לתת לך דוגמה. אדם ירא שמים מקים ישיבה. יש לו איזה שונא מאד מקושר שהחליט שכל מטרתו של ראש הישיבה היא לגרום לבחורים לא ללמוד ולהיות מודרנים. והוא אומר: ‘לא, אני רוצה בחורים טובים’, אבל הקמפיין מצליח, משכנעים את כולם שהישיבה הזו היא ישיבה נוראית ואסור ללכת לשם ונורא ואיום ותולים בו מלא האשמות, ואז אף אחד לא מגיע לישיבה מלבד אלו שנפלטו מהישיבות האחרות.
כי כל בחור אחד שטיפה רוצה להיות בתלם לא מגיע אליו, אז מלכתחילה מגיעים בחורים ברמה רוחנית ודתית מאד מאד חלשה, היות וכך המצב בישיבה נמוך מבחינה רוחנית ואז אומרים: הנה אתם רואים? תראו את רמת הבחורים. את מבינה שזה לא נכון ושזה לא אשמתו אלא אשמת הקמפיין.
שרי: לא מנדי, אנחנו לא מדברים על הרכב הבחורים בנחל החרדי. עכשיו אנחנו מדברים על נושא אחר: האם הצבא עשה מספיק כדי להתאים את אורח החיים בחילות האלו למתגייס החרדי.
מנדי: התשובה היא כן.
שרי: התשובה היא שאני הייתי בטקס ‘השבעה’ של ‘נצח יהודה’ בכותל המערבי. הלכתי כדי להיות בת משפחה מעודדת של בן משפחה שהתגייס לשם. שמעתי סיפורים ממנו על חיי היום-יום, חלקם לא נראו לי אבל הלכתי. זה לא התחיל אפילו להיות דומה לטקס שקשור לחרדים במשהו!
זה היה חילות שונים שעשו יחד ‘השבעה’. כל הפורמט היה מעורב, ולא מעורב דליל אלא מעורב צפוף, איש דוחף אשה, איך לבושים זה עוד עניין, וזה מול אבני הכותל הקדושות! וכל הפורמט של השבועה, למי אתה נשבע, למי אתה מחויב בראש ובראשונה. ואני מדברת איתך על אנשים שהזמינו את בני המשפחה שלהם, מבתים הכי דוסיים בערים החרדיות, ובני המשפחה, שלא רצו לא לגבות את בן המשפחה שלהם שהתגייס, הגיעו ועמדו שם מבוישים, דיברתי עם חלקם. זה היה מביש.
עכשיו, צבא שרוצה לשכנע חרדים – אני אם הייתי הצבא, הייתי עושה את הטקס הזה, אתה יודע איפה? במתנ”ס ‘פריימן’ בביתר עילית, חץ לנשים פה וחץ לגברים פה, במרחק גברים ונשים. כדי להיות מראית עין יותר דוסית מדוסית. כדי באמת להראות להורים, אתם רואים, לא קרה כלום, הנה הבן שלכם בידיים חרדיות למהדרין. ושמה ברקע שירים של זמרים חרדיים עד שיכאבו האוזניים. אתה מבין? לא כי אסור לשמוע שיר חילוני, אלא כדי להראות.
מנדי: ברור שיש תקלות וברור שחלק גדול מהחיילים הם לא חרדיים, אז הצבא גם כבר מקל ראש אנחנו יודעים שהנחל היום כבר לא חרדי.
שרי: שוב, אני לא מדברת על הרכב הבחורים. אחרי שפרסמתי את הפוסט על ההשבעה, פנה אלי בכיר שהוא שותף בכל המיזמים האלו, לא זה שהקים, ואמר לי: כל הכבוד לך שאת מציפה את זה, כי אני אומר את זה לראשי הצבא פעם אחר פעם והם לא מקשיבים לי. עכשיו, לגדולי הדור היום אין כבר אמון שהצבא אכן יכול.
תראה, אם הצבא היה בא ואומר, בני 18 עד 21 אם הם לא לומדים בישיבה שיילכו לזק”א/מד”א, נעשה להם מסלול שירות אזרחי – אבל אין היום. כשאני חיפשתי לבן המשפחה שלי אמרו לי: ‘מסלול אזרחי מתחיל רק אחרי גיל 21’. למה? מה אכפת לכם שישרתו את המדינה בדרך אחרת?
מנדי: כי בחור צעיר אין סיבה שלא יתגייס.
שרי: אבל אתם מבינים שהוא חרדי, אתם מבינים שאתם! לא יכולים ליצור לו חיל מתאים. גם יקפצו לכם ארגוני נשים. ישבתי בדיון בוועדת חוץ ובטחון, ישבו שם ארגוני נשים שקשה להם עם כל העסק של ההפרדה.
מנדי: אבל בפועל בגדוד ‘תומר’ יש הפרדה, ובנחל יש הפרדה…
שרי: בכביש היה חכם ולאו דוקא צודק. יש מלחמה, אנחנו רוצים חיילים קרביים, באופן הזה שבו הצבא, למרות רצונו, זה לא שהצבא רוצה בג”ץ כפה עליו, באופן הזה של להיות ‘חכמים’, לשלוח צווים הביתה בכוח, לגרום לזה שגדולי ישראל יהיו ‘הפלג ירושלמי’ בין לילה, זה לא חכם. למרות שזה עוד לא הגיע להפגנות וכל זה.
מנדי: שמעת את התוכניות של הצבא? על החטיבה החרדית? ראית כמה הצבא עושה צעדים קדימה?
שרי: מה אכפת לי תוכניות?
מנדי: את מבינה שהגאון ר’ דוד לייבל לא היה נותן את ידו לדבר כזה, את חושבת שהוא רוצה לקלקל את בחורי ישראל חלילה?
שרי: טוב, אתה עכשיו פותח עוד נושא, של הרב לייבל. אני לא רוצה לדון בו, זה נושא מאד רחב, הגרון שלי עוד צרוד מוויכוח בנושא עם בן משפחה בשבת.
מנדי: אבל למה? הוא יהודי מאד חשוב, יש לו רשת של כוללים…
שרי: אני מסתמכת על גדולי ישראל. אם יגידו לי שהאדמו”ר מויז’ניץ אמר שזה בסדר, אם יגידו לי שהאדמו”ר מגור אמר, אני לא חסידת גור ועדיין, אם יגידו לי שבית דין רבני חב”ד אמר שזה בסדר, ר’ דב לנדו, הרב הירש… הגענו לתקופה שבה גדולי ישראל הגדירו אותה כ’גזירת שמד’. גזירת שמד אומרת שגם אם עכשיו יגידו לך בוא לצבא שב על הריצפה עם כיפה – גם זה אסור.
20 שנה ניסו ולא הצליחו, היום אנחנו כבר בתקופה שזה לא הצליח ובג”ץ מעל הראש. ובוא, מה יעשה אדם שהתגייס לחיל מהדרין, שנגיד שכן הצליח כמה חודשים. ואז מישהו עותר לבג”ץ ושואל מה זה שלחרדים נותנים יחידה בלי נשים ואוכל מהדרין? ואתה לא יודע מה בג”ץ יפסוק. והיום הצבא לא יכול ללכת לפי שכלו והבנתו ויועציו החרדים, אלא לפי פסקי בג”ץ.
אילו היו שואלים את הצבא ‘מה אתם רוצים’ הוא לא היה שולח את הצווים האלו בכפיה. הוא היה ממשיך את מסלולי ה’לנסות להידבר’. ויכול להיות שעכשיו, בגלל המלחמה היו מצליחים להידבר יותר טוב מאשר לפני המלחמה, כשלא הבינו את הצורך הגדול בגיוס.
ואני רוצה להגיד לך מנדי, שבתחילת ימי המלחמה היה סחף של הציבור החרדי, סחף של ‘בואו נתגייס’. וגדולי ישראל ישבו על העניין הזה ואפילו פחדו מפניו. כל מה שקרה עכשיו בעצם החזיר את הגלגל אחורה, כולם הפכו להיות לוחמים כמו בשטעייטלע של פעם, וכולם הפכו להיות הפלג הירושלמי וקיצונים…
לא שאני אומרת שהפלג הירושלמי צדק. הם צעקו ‘זאבים’ ‘זאבים’, כשעוד לא היתה בעיה. הקריאה היום היא אמיתית, יש בעיה. היהדות החרדית בבעיה. וזה יגיע לזה שלא יתנו להם לנסוע לחופשות בחוץ לארץ, האברכים נערכים לזה.
איך אמר לי אברך אחד? ‘אני מקווה שיקח זמן ונגיע לחורף, לפחות שלא יהיה לי חם בחדר בכלא’. אנשים ממש נערכים ומתכננים את ימיהם בכלא. ולוקחים את זה בחשבון. ואומרים, הגענו לתקופה של מסירות נפש אמיתית, אם צריך למסור נפש על התורה – אנחנו נמסור, נשים אומרות לי, אנחנו נערכות לזה שהבעל יהיה בכלא. אברכים יודעים שיכולים לקחת להם את כספי הביטוח הלאומי, יושבים ומחשבים עם מחשבונים כמה כסף יהיה להם פחות בחודש… זה לא היה אמור להגיע לזה!
ואחד עוזר לשני ובכל משפחה יש את היותר עשיר שעוזר לאחים שלו.
מנדי: חייל שנמצא במילואים חצי שנה אומר, טוב מאד, שייקחו להם.
שרי: למה שייקחו להם, מנדי? למה אני משלמת מיסים, ובעלי משלם כסף מיסים, והחברה שלי משלמת כסף מיסים, חוץ מכספי המעשרות שאני נותנת.
מנדי: החילונים גם משלמים מיסים וגם משרתים, והחרדים לא.
שרי: מאה אחוז, אבל אף אחד לא שואל אותי מה לעשות בכספי המיסים שלי. האם לממן את הארוויזיון ואת נועה קירל או לממן את לומדי התורה. וארבעה חודשים לא משלמים לחלק מלומדי התורה…
מנדי: כי תחשבי על משרתי המילואים, גם הם משלמים מיסים.
שרי: הכל בסדר, אבל למה לי אין, כאשה חרדית, אפשרות לומר: אלו הערכים שלי, אני רוצה שמכספי המיסים שלי לפחות יממנו כמה אברכים? אין לי זכות לומר את זה במדינת היהודים. וזה מאד כואב! תסתובב בריכוזים חרדיים התחושה של אנשים כלפי המדינה קשה.
מנדי: תסתובבי בריכוזים דתיים-לאומיים וחילונים ותראי את התחושות כלפי החרדים. תחושה לא אומרת שזה נכון.
שרי: אני מבינה את המורכבות, ואת הכאב. גם בתקופת ההתנתקות הבנתי את הכאב של המפונים. זה לא שאני לא יושבת על התפר ורואה את הכאבים מכל הצדדים. לאחי המתנחלים אני אומרת: הרי יבוא יום והטרנד יהיה שנאה נגד ההתנחלויות, עכשיו הטרנד הוא נגד חרדים ובואו ניקח להם את כספי הביטוח לאומי, וזה שהילדים שלנו יהיו רעבים לא יעניין מישהו – ואף אחד לא יביא לנו סיוע הומניטרי.
אבל יגיע גם זמן שבו תצטרכו את עזרת הציבור החרדי, שלא מאמין במפעל ההתנחלויות. אני, אם מחר אומרים לי יש הסכם שלום קחי את הפקלאות ותעברי מקום, עוברת, יופי ישפך פחות דם. המתנחלים לא חושבים כמוני. והם יצטרכו את עזרת המפלגות החרדיות, כי ככה זה עובד. אני מקווה שהמפלגות החרדיות לא ינקמו ולא ינטרו. יש ערך עליון בציבור החרדי, אוקי, אתם לא מבינים את זה, רבניכם אומרים ישיבות הסדר, וזה בסדר, כל אחד עם הרב שלו, אבל הרבנים שלנו אומרים אחרת.
מנדי: למה? הרב דוד לייבל הוא רב שלנו.
שרי: שוב אתה חוזר לגופו של רב ולא לגופו של עניין.
מנדי: אני אחזור על זה כמה שבא לי, את לא תעשי השוואות בין רבנים. את אומרת ‘רוב הרבנים’, אבל יש גם רבנים שהם בעד.
שרי: אני עכשיו מדברת על העמדה החרדית. מי ששומע לו – שישמע.
מנדי: הוא לא רב בעיניך?
שרי: תספר לי מנדי כמה אנשים יגיעו לבקו”ם בהוראתו.
מנדי: לא יודע, יש לו רשת כוללים.
שרי: בסדר, אז תספר לי כמה הגיעו.
מנדי: לא יודע, בואו נראה.
שרי: בדיוק. הצבא עכשיו עושה ניסוי, נכון? בוא נראה, אולי הוא יצליח. אולי באמת מ-1000 צווים יגיעו 1000 מתגייסים?
מנדי: אלף לא יגיעו.
שרי: הרי אנחנו נדע בסוף. אם מהאלף האלו לא יגיעו מספיק אנשים להגיע ולהפוך לקרביים, אם מתוכם 200-300 יגידו ‘אני חולה נפש’ או ‘אם אני אלך לצבא אני אתאבד’… ועוד 300 יגידו משהו אחר, אם זה לא יצליח – תבין שבאמת היה פה ניסיון לשפוך את מי האמבטיה יחד עם התינוק? אני בטוחה שהניסיון הזה לא יצליח. חיילים קרביים הוא לא יביא!
מנדי: את נגד שיתגייסו חרדים. את לא נגד הניסיון, אלא נגד התוצאה. איך שלא ינסו את תהיי נגד. לא האמצעי בעייתי מבחינתך אלא המטרה.
שרי: אני לא נגד ולא בעד כלום, אני לא גדולי ישראל, אני אומרת את מה שגדולי ישראל אומרים.
מנדי: אוקי, גדולי ישראל נגד אז גם את נגד.
שרי: גדולי ישראל נגד – 1. שיקחו בחור שיושב ולומד, מהסטנדר לצבא, גדולי ישראל בעד שבמדינת היהודים יכבדו את זה שיש ‘תורתו אומנותו’ ובחורים יושבים ולומדים. 2 גדולי ישראל אומרים שגם מי שלא יושב ולומד לצבא במתכונתו הנוכחית, אחרי 20 שנות ניסוי שלא הצליחו, לא יתגייס. אף אחד לא יכול לתת לילד, גם אם הוא לא לומד כמו שצריך, ומשאית, ורישיון, וכל מה שתגיד, אף אחד לא יכול לתת את האופציה הזו. עכשיו בוא נראה לאן ההתנגשות הזו של המדינה עם גדולי ישראל תוביל.
מנדי: רק אגיד לך שיש פה הודעה. ‘שרי המדהימה, אני שומע אותך ואת חכמה ומדהימה, תודה שאת למען לומדי התורה, תבורכי כל הכבוד לך שאת למען לומדי התורה, אשריך…’
שרי: אז רק אגיד לך שעל פוסט שפרסמתי בנושא ביום חמישי היו כמעט 300 תגובות וכמעט כולם נגדי…
מנדי: אז פה מישהו בעדך, את במורשת…