פרשת השבוע מקבלת משמעות עוצמתית במיוחד בימים האלה. הנבואה המופלאה של בלעם, שרצה לקלל ונאלץ לברך, היא בעצם תמצית כל מה שקורה לנו מאז שמחת תורה.
אויבינו ביקשו להכות בנו, להפחיד אותנו ולרפות את ידינו, והתוצאה הייתה התחזקות אדירה, גילויי גבורה מפעימים, ועוצמות של אמונה בעם ישראל ובאחיזתו בארץ ישראל.
ראינו במו עינינו את התגשמות הפסוק “הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא”. עם ישראל קם והתייצב למלחמה בכוחות הרוע והרשע, ומאז הוא מכה בהם ומנחית עליהם מהלומות קשות וכואבות, בחתירה להכנעתם ולהשמדתם המוחלטת.
זה הזמן לאמונה
למרבה הצער, המאבק הקשה יותר עכשיו הוא עם מרפי הידיים מתוכנו. חיילים שיוצאים להפוגות מזירות הלחימה בעזה ונחשפים לשיח ברבים מכלי התקשורת המרכזיים, עומדים נדהמים לנוכח הפער בין המציאות ובין האווירה שהערוצים האלה משרים.
בעוד בשטח רואים את ההצלחות וההישגים, שאמנם נקנים במחיר יקר וכואב, אבל הם ברורים וחד-משמעיים, התקשורת מפמפמת רוח של דכדוך וכישלון.
במקום להרים את המורל של עם שבניו שרויים בלחימה, במקום לטעת תקווה ואמונה – הם מסבירים כל הזמן למה אי-אפשר, ולמה אנחנו מדשדשים, ומדוע אין לנו ברירה אלא להיכנע ולקבל את תכתיבי האויב.
העובדה שהם מתגלים שוב ושוב בקוצר ראייתם, כאשר תחזיותיהם המפחידות מתנפצות שוב ושוב אל מול ההצלחות המופלאות של חיילינו, הזוכים לברכת שמיים במלחמתם – אינה גורמת להם ולו לרגע לעצור ולחשב מסלול מחדש. הם פשוט אינם יכולים לצאת מהקיבעון של התבוסתנות ונמיכות הרוח, ותמיד יחפשו איך להשחיר ואיך להלך אימים.
קשה במיוחד לראות בעלי עבר ביטחוני המובילים את הנהי ואת רוח הנכאים. ופתאום אתה מבין מדוע שמענו בעבר שוב ושוב ‘גורמים ביטחוניים’ המסבירים ש’אי-אפשר לנצח את הטרור’, ושהדרך היחידה היא התקפלות, נסיגה וכניעה, שנעטפות במילים יפות כמו ‘תהליך מדיני’. בה בשעה שהמציאות הוכיחה את ההפך – ‘התהליך המדיני’ הביא עלינו פרץ של שפיכות דמים, ואילו לחימה עקשנית בטרור, כמו מבצע ‘חומת מגן’, החזירה את השקט ואת הביטחון.
ניצחון קטן-גדול
ביטוי קטן אבל חשוב להתעוררות הרוח היהודית היה במאבקה של משפחת יודקין מכפר חב”ד, לציין את ראשי התיבות הי”ד על מצבת בנם, סרן ישראל הי”ד, שנפל בקרב ברצועת עזה. משרד הביטחון התנגד, כי מה פתאום לדבר על ‘השם’ ועל ‘ייקום דמו’.
כמה עצוב שצריך היה להיאבק על ערכי יסוד שהיו ברורים ליהודים לאורך אלפי שנים, ובהם, שכאשר יהודי נהרג בשל היותו יהודי – כותבים עליו ‘ה’ ייקום דמו’.
אבל הנחישות ותוקף האמונה של משפחת יודקין ניצחו את המערכת, וביום שישי האחרון עלה שר הביטחון בכבודו ובעצמו עם המשפחה אל חלקת הקבר, והצהיר שדרישת המשפחה הייתה מוצדקת מאין כמותה, וכי מעתה תינתן לכל משפחת חלל שנפל בקרב האפשרות לציין הי”ד ליד שמו של הנופל.
בסוף הרוח היהודית תנצח!