1.
בכל שנה, כשמתקרבים ימי בין המצרים, אני מוריד את הספר הכבד הזה ממקומו במדף הספרים אל השולחן בסלון – ושם הוא נשאר עד אחרי תשעה באב.
‘שחר כתום, אלבום המאבק’ יצא לאור כשנה אחרי ההתנתקות. יש בו מאות תמונות, קטעי עיתונות, סיפורים אישיים, מודעות וגם שירים, שמספרים את סיפור המאבק נגד עקירת גוש קטיף וצפון השומרון.
עשרות ספרים נכתבו על הגירוש, אבל הספר הזה שערכו רפי בן בשט ויצחק ש’ רקנטי (הוצאת בית אל) הוא בעצם יומן מפורט, שמתעד חודש אחרי חודש – ולקראת הסוף המר, יום אחרי יום ואפילו שעה אחרי שעה – את ההפגנות, הצעדות, התפילות והדמעות (כמה דמעות!).
האלבום נפתח ביום חמישי, כ”ג בכסלו תשס”ד (18.12.2003), בהכרזת ראש הממשלה אריאל שרון על תוכנית ההתנתקות בכנס הרצליה, ונגמר ביום חמישי, כ”ז באב תשס”ה (1.9.2005), בהר הזיתים בירושלים, בהלוויה החוזרת לקדושי גוש קטיף שנעקרו מקברותיהם.
בכל שנה הילדים שלנו מסתכלים בתימהון בתמונות ואני מנסה להסביר להם מה בעצם קרה פה. והגדת לבנך. לרוב השאלות שלהם אין לי תשובות.
השבוע כשהורדתי את הספר שמתי לב שהעלעול השנתי נעשה קשה יותר מבשנים הראשונות. נכון, עכשיו אין את הכאב הראשוני, אבל בעקבות מה שקרה בתשעת החודשים האחרונים, הזעם והתסכול רק מתגברים (אגב, אתם יודעים איפה חוסל השבוע מוחמד דף? באזור נווה דקלים. כן, שם הוא הסתובב, משם הוא פעל). כל תאריך ביומן המאבק מקבל משמעות חדשה ומקוממת לנוכח המציאות של היום.
היום למשל, אנחנו מציינים 19 שנים לאירועי כפר מימון. איך הזמן טס כשרומסים אותך, אה?
2.
עוד נחזור לכפר מימון. אבל קודם, הנה טקסט שלא נכנס לספר הזה. הוא נכתב כמעט 18 שנים אחרי שהספר ראה אור. לא נורא. הוא ייכנס לספר המושקע הבא: אלבום השיבה לגוש קטיף, שיתאר שלב אחרי שלב את החזרה הביתה.
הכותב הוא עומר ברק (40), סופר ותסריטאי. ספר הביכורים שלו, ‘לחוץ חתונה’, הגיע בתוך שבוע לראש רשימת רבי המכר. לימים אף הפך לסרט. לא קראתי את הספר, גם את הסרט לא ראיתי, אבל עסקתי פה בטור בהרחבה במה שאני רואה כיצירה הכי חשובה שלו עד כה: הפוסט שפרסם בעקבות טבח שמחת תורה, שבו הוא מתאר איך אחרי שנים שבהן התכחש לזהותו היהודית וראה את עצמו כאזרח העולם, הוא מבין שאין לו יכולת, וגם אין לו רצון, לברוח ממנה.
“אני גאה ביהדות שלי”, הוא כתב. “אני מתבייש שהתכחשתי לה. עכשיו אני אחפש את היהדות שלי, אני אחפש את האלוקים שלי. אני אחפש את הזהות שכל כך הרבה שנים ועידנים מנסים להשמיד, ואני בטעות כמעט השמדתי בעצמי ובמו ידיי” (אם חלילה לא קראתם את הטור ההוא, חפשו בגוגל “אני הילד עם הקסקט”).
אבל עוד לפני הפוסט המדובר, כבר ב־13 באוקטובר, כלומר שישה ימים אחרי הטבח, הוא כתב בפייסבוק כך: “אני טעיתי. שמחתי בפינוי של גוש קטיף. אוקיי, לא ‘שמחתי’, אבל הייתה בי איזושהי תחושה אדירה של צדק. שהדבר הנכון נעשה. שהמהלך הכי לא דמוקרטי – ואתם זוכרים בדיוק איך שרון העביר את ההתנתקות – שנעשה בתולדות המדינה היה מוצדק. והסתובבתי שם המון, בגוש קטיף.
“לפני ההתנתקות ובזמן ההתנתקות, ככתב צבאי, ויחד עם כאב הלב האנושי על אנשים באמת נחמדים וטובים שאיבדו את הבית, ידעתי שזה המהלך הנכון. שהשנאה הזאת, היוקדת, של הפלסטינים, היא בגלל הקאנטרי היוקרתי של נווה דקלים שתקוע מול מחנה פליטים. היא בגלל נצרים וכפר דרום המטופחות והיפות. שהמשוגעים האלה – ככה קראתי להם – לקחו את הילדים שלהם והלכו לגור שם, בלב התופת, מרצונם החופשי. שהכול בגללם. שהכול בגלל הכיבוש. וכשלא יהיו יותר מתנחלים ולא יהיה יותר כיבוש, יהיה שלום.
“ואני זוכר את הוויכוחים איתם. את ההרגשה שאני מתווכח עם אנשים עיוורים ושטופי שנאה שאמרו לי ‘היציאה הזאת לא תשנה כלום, אתה תראה. אנחנו קו ההגנה שלא יהיה לכם כשיבואו לכבוש אותנו’. ואני חשבתי: איזה עיוורים. יום יבוא ואנחנו נבקש – ונקבל – את התנצלותם.
“ולא ידעתי שהעיוור הוא אני. ושהאיש שיצטרך להתנצל יהיה אני. זה לא שטחים, ולא תנאים. זו שנאה. שנאה יוקדת. אלה אנשים שיורים בתינוקות וצוחקים. באוזניים שלי שמעתי אותם צוחקים. זו שנאת יהודים שכמוה לא ידעתי שיש. רוע אנושי טהור שלא רציתי להאמין שקיים. והם צדקו. הם צדקו ואני טעיתי. אני לא הבנתי נכון את הפוליטיקה של המזרח התיכון. אני העיוור. הם באמת רק רוצים להרוג אותנו, ובדרכים הכי אכזריות שיש.
“ואולי – ואני לא מאמין שאני כותב את המילים האלה – אם לא היה ‘כיבוש’, היה פה הרבה יותר גרוע. זו לא בושה להיות הומניסט. זו לא בושה להאמין בנפש האדם, גם אם הוא בצד השני. זו לא בושה לקוות לשלום. זו בטח לא בושה להאמין ולקוות ולייחל לדו־קיום אמיתי עם ערביי ישראל, ולהגיד שאני עדיין מאמין. וזו גם לא בושה להגיד מול הרוע שעלה מעזה, שטעיתי. אני טעיתי והם צדקו. והנה הסרט שהייתי צריך לשים לפני 18 שנה, אבל מה ידעתי אז על החיים האלה”.
לפוסט הזה צירף עומר ברק תמונה של סרט כתום.
3.
והנה עוד טקסט לאלבום השיבה לגוש שהולך ונכתב בימים אלה לנגד עינינו. ידידי דביר לוגר נמצא כבר חודש וחצי במילואים בעזה (אחרי ארבעה וחצי חודשים בצפון). הוא לוחם בחטיבת אלכסנדרוני של יוצאי גולני. הם פעלו בזייתון, אחר כך בסג’עייה, וברגעים אלה ממש הם במסדרון נצרים. השבוע התכתבנו קצת בווטסאפ, ובעקבות הדברים שלו, ביקשתי ממנו לשבת ולכתוב קצת יותר באריכות את התחושות שלו בימים אלו, שבהם הוא בעצם חוזר לעזה.
אחרי כמה ימים הוא שלח אליי את ההודעה הארוכה הבאה:
“אני מנסה לכתוב בצורה מסודרת למרות שזה קשה מאוד בחום ובתנאים שיש לי כאן בעזה. אני כותב את הדברים בי”א בתמוז. בדיוק היום, לפני 19 שנים, עשרות אלפי משפחות, גברים, נשים וילדים קטנים היו על ההסעות שיצאו מכל רחבי הארץ בדרכם לעיר נתיבות. אומנם הייתי רק נער, אבל הייתי פעיל מאוד באותה שנה. אין מחאה, עצרת או פעילות נגד הגירוש שלא השתתפתי בה.
במתחם קבר הבבא סאלי הייתה צריכה להתקיים עצרת המונים. אלא שממשלת ישראל החליטה להתחיל רשמית את המצור על יישובי גוש קטיף, ולחסום את כניסתם של תושבים שאינם מהמקום, ובמועצת יש”ע החליטו לקיים צעדת התחברות ‘לעזרת אחינו הגיבורים’. אבל חוקי הדמוקרטיה וגלגלי הצדק לא פעלו לטובת הימין גם בשנה ההיא. ראש הממשלה שרון נתן הוראה למשטרת ישראל לעצור את תנועת האוטובוסים כבר בדרך להפגנה, ולהוריד את כולם.
הייתי במתחם בנתיבות כבר בשעות הצהריים, ולא אשכח את הרגע שבו קיבל צ’יקו בן זמרה, שהיה הקמב”ץ של מועצת יש”ע, את הטלפון שבו מודיעים לו מה מתרחש להסעות שהוא ארגן מכל רחבי הארץ. אבל גם בלי הסעות, עשרות אלפים עלו על תחבורה ציבורית ורכבים פרטיים והגיעו לנתיבות. עברו כמה שעות ואת מה שקרה באותו הלילה לא אשכח עד סוף חיי (כמו עוד לא מעט אירועים באותה שנה).
באמצע הלילה ראינו פתאום המוני אנשים צועדים על הכביש. נשים מובילות עגלות ילדים, זקנים הולכים בצעדים איטיים, אנשים עייפים סוחבים ציוד, כולם מזיעים בחום הכבד של חודש תמוז, והכול למען מטרה קדושה: למנוע את החורבן ואת גירוש תושבי ארץ ישראל מאדמתם.
השמש עוד לא עלתה על חניון הלילה מול כפר מימון, שעת בוקר מוקדמת, ואני מתעורר מצעקות ברמקולים ומגלה שאנחנו מוקפים בעשרות אלפי (!) שוטרים וחיילים. טבעת הדוקה שמונעת כל יציאה. לאחר דין ודברים בין מועצת יש”ע למשטרה, אפשרו לכולם להיכנס לתוך כפר מימון. אפשר להגיד שהפעולה הזאת בסופו של דבר גם חיסלה את מטרת הצעדה.
מיד לאחר כניסת עשרות אלפי האנשים לכפר, חיילי צה”ל ומשטרת ישראל הקיפו את היישוב וגדרות תיל נפרסו מסביבו. במשך שלושה ימים הגיעו עוד ועוד אנשים מכל רחבי הארץ, למה שהפך מחנה ענק: משפחות שלמות בכל הגילאים, ישיבות, אולפנות, שיעורי תורה ללא הפסקה בבית הכנסת, וברחבי היישוב אנשים מסתובבים ליד הגדרות, מנסים לדבר ללב החיילים שלא יבצעו את הפקודה. אבל הסדנאות שעברו החיילים הפכו אותם לזומבים. משקפי שמש, מבט אטום. אין עם מי לדבר.
לאחר שלושה ימים האירוע בכפר מימון נגמר כפי שנגמר. אנשים הלכו הביתה עם תחושת החמצה גדולה, ועם הרגשה שהגזירה כבר יצאה לפועל. לא נותר לעשות עוד הרבה מלבד להתפלל.
והנה, שוב תמוז, ושוב אני יורד דרומה. הפעם כחייל מילואים שנלחם בתוך עזה, איפה שהיו פעם יישובי גוש קטיף. תמיד ידעתי שנחזור, אבל לא רציתי שהמחיר שנשלם יהיה כל כך יקר. אני מסתכל סביב, ומתפלל שנתחבר מחדש לאדמה הזאת שממנה גורשנו, ונקים יישובים פורחים.
כל מה שהזהרנו מפניו קרה: בשמחת תורה נכנסו אלפי מחבלים מעזה לשטח ישראל. רצחו, טבחו, אנסו, וחטפו אזרחים. לכפר מימון, בנס, לא נכנסו המחבלים. אולי הקב”ה שמר להם את זכות הכנסת האורחים משנת תשס”ה…”.
4.
בחזרה לאלבום ‘שחר כתום’. כל כך הרבה טקסטים קורעי לב קראתי בו השבוע, של אנשים שניסו למנוע את המעשה הנורא שהביאנו עד הלום. צר המקום מלפרט, והאמת שגם צר הלב. אסור שוועדת החקירה שתחקור את מה שקרה פה תתחיל בשעה 6:29 בבוקר שמחת תורה. זה ספין. צריך להתחיל בנאום ההוא של אריאל שרון בכנס הרצליה. ובעצם עוד קודם, בנאומים של רבין ופרס בימי אוסלו.
אבל הנה מכתב אחד מתוך הספר שקשה לי לא לצטט. כתב אותו הרב מרדכי אליהו זצ”ל: “לאחינו המתיישבים ביש”ע, גיבורי כוח עושי דברו, הפועלים ומיישבים את מרחבי ארץ אבותינו בגוש קטיף, שלומכם ישגה לעד! באתי באיגרת זו לחזק את ידיכם נגד העוול המוסרי הנורא על הכוונה לפנות יישובים ולגרש יהודים מביתם – היֹה לא תהיה!”.
אני עוצר רגע את שטף המכתב: בתקופת המאבק נגד הגירוש, ומיד אחריו, עסקו הרבה בשלוש המילים הללו, “היה לא תהיה”, של הרב אליהו. האם זאת הייתה הבטחה? תפילה? קביעה? נבואה? קטונתי מלדעת למה בדיוק התכוון הרב בשעתו. אבל נדמה לי שבנקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים, ערב יום הזיכרון ה־19 לגירוש, אנחנו רואים שזאת פשוט מציאות. נכון, החיילים פינו, הבתים נהרסו, המתים נעקרו, בתי הכנסת נשרפו. אבל היה לא תהיה. זה לא יחזיק מעמד. זה לא אמיתי. לאורך זמן, אין למעשה הזה קיום.
ובחזרה למכתב: “אין מעשה מוסרי יותר ממפעל התחייה של העם השב לארצו לאחר גלות ארוכה, כשאתם מקיימים מצוות עשה של יישוב ארץ ישראל. ואין עוול מוסרי גדול מהניסיון לענות את נפשותיכם באיומי גירוש ונטישת אדמת אבותינו… קורא הדורות מראש שענה לאברהם אבינו בהר המוריה, הוא יעננו ויוציא לאור צדקנו. איש לא יעצור את המהלך האלוקי של מפעל התחייה הלאומי של עם ישראל השב לארצו”.
5.
ראש הממשלה נתניהו התראיין לאחרונה לתוכנית ‘הפטריוטים’. ינון מגל אמר לו: “אני חושב שאנחנו צריכים לקחת מהם שטח ברצועת עזה, כמחיר שהם משלמים על מה שהם עשו לדיראון עולם על הדבר הזה, וגם כי זכותנו, כי ארץ ישראל שלנו. וגם – להתיישב ברצועת עזה”. ונתניהו ענה: “יכול להיות שאתה חושב כך, ורבים חושבים ככה, אני חושב שזה לא ריאלי. אני חושב שזה לא ריאלי וזה לא משרת את מטרות המלחמה שלנו… אני חושב שהעניין של ההתיישבות הוא לא ריאלי ואני מנסה להיות ריאלי”.
ראש הממשלה יכול היה לומר שהוא לא רוצה להתייחס לשאלה כרגע, או שזה לא העניין, או שנדבר אחרי המלחמה. הוא גם היה יכול סתם להתחמק. הוא יודע לעשות את זה. אבל הוא בחר לשלול את הדבר מכול וכול. ארבע פעמים הוא אמר את המילה “ריאלי” במשפט הקצר הזה. ספרתי.
אבל לא יעזור לנתניהו. לא רק שזה ריאלי. כל פתרון אחר – לא ריאלי. אתם מכירים פתרון אחר שיחזיר את הבטחון ליישובי העוטף ולמדינת ישראל כולה? חיישנים? חמאס מוחלש ומורתע? רשות פלשתינית? מצרים? אונר”א? נו באמת. תהיו ריאליים.
אני מאחל לנתניהו שתהיה לו הזכות לעשות את התיקון ההיסטורי הזה (וגם תיקון לחטא שלו בהצבעות הראשונות ההן) וליישב מחדש את גוש קטיף. אני בטוח שזה יקרה בעזרת ה’ במוקדם או במאוחר, עם נתניהו או בלעדיו. היה תהיה! איש לא יעצור את המהלך האלוקי של מפעל התחייה הלאומי של עם ישראל השב לארצו.