בין שינקין לוויליאמסבורג: גשר המיתרים של האחים גת

תאורת לֶדים ודקורציות מעומעמות ריחפו מעל לראשיהם. הם נעו כמחוגה, פלטו אורות ואפקטים מהבהבים ושטפו את השניים בעיגולי צבע. האחים אחזו גיטרות וניגנו בעצימת עיניים “כי האדם עץ השדה”. החשמלית והאקוסטית שמרו על הרמוניה אחידה ופלטו צלילים בדִיוק, כמו תיבת אפקטים מעובדת, מעשה אומן.

התאורה, התפאורה, המלבושים ומבנה הבמה משמשים לעיצוב מראהו ואופיו של מופע בימתי, מחפים לפעמים על חלל. הצבעים והאפקטים מתוכננים בכל הופעה בשימוש יתר, מעורר עין וגונב את תשומת הלב. אך כשמדובר באחים גת – כל זה לא תופס מקום של יחס מיוחד. מבחינת הקהל – הם הם הסיפור, הם הדבר, הם המושא הבלעדי והייחודי.

רגע לפני שפרצו האחים אריה וגיל גת להופעת בכורה והכרה בקנה מידה בינלאומי, הם לא סירקו את שיערם או התלבשו בעילית התצוגות שבאופנה. הם תפסו פינה בין הפרגוד למגבֵרים והתבודדו מהקלחת לכמה רגעים: עצמו עיניים, נשאו תפילה והבטיחו להישאר מי שהם. המטרה: לקדש שם שמים. המוטו: לא לתת לעולם להטעות אותם.

בתוך הרחש, גופם לא מיהר להתמזג באמנות השואו, לא שידר יומרה ולא נסחף לגינונים ומשחקי במה. הם לא נכנעו לקודים ופופוליזם מודרני. עטופים בחליפות שחורות, עטורים בזקנים ופאות ארוכות הם הלהיבו את ההמונים, ריגשו את עם ישראל, הביאו את האמירה המוזיקאלית הייחודית שטרם נראתה כמותה. נרגשים וטעונים מצבורים של אהדה, חיבה וקידוש שם שמים הם אחזו בפְרס במבוכה והשפילו את עיניהם. הם הודו להמון ולצוותות, העמיסו את הגיטרות ושבו לבתיהם, אל משפחתם, אל סדר יומם הקבוע.

בבוקר יום חמישי אביבי התיישבתי בין צרעה לאשתאול, לשתות קפה עם האחים גת. מעלינו צייצו העופות והאופק נמלא אביך משעה לשעה. תחת לחלון היו פרושים משטחי ירוק ופרחים ריחניים. השדות הוריקו תבואה וריח של דבש. אריה לא נגע בתפריט המרענן, והתנצל: “אני צם היום.”

פינקפלויד, מלחין גוי או קרליבך

במשך הראיון מקפידים השניים למנות מילים בקפידה ולברור כל ניסוח. אין בהם דחף טבעי של העברת מסרים, דגשים, אינטרסים. השתיקה שלהם מדברת במקומם, וכשמשוחחים האינטונציה משדרת בטחון פנימי. ניסיונות לדליית גילויים מפתיעים לא מרגשים אנשים שצורכים רק את מה שצריך, את מה שראוי, את מה שיש בו מן התכלית. גיל נשען על אריה, אריה נשען על גיל. הם לא ניתנים לפירוק, לפיצול. אחים לכול.

הבכור וששת ילדיו קבעו את מושבם בעיר החרדית בית-שמש. הצעיר בחר להתגורר, אף הוא עם שישה ילדים, בשכונת בית ישראל הוותיקה. שניהם מקפידים על אורח חיים צנוע. צאצאיהם מתחנכים במוסדות חרדיים יחד עם סולתה ושמנתה של הקהילה. צניעותם, שמרנותם ואישיותם משפיעות על הסובבים אותם, מביאות טעם לשבח ורצון להתקרבות. עוברי אורח ניגשים אליהם, מעודדים, מזדהים ומתרגשים. מספרים על רושם אישי בזכותם. הם, מבחינתם, רק שליחים. נבוכים ומעניקים חיבוק חם.

העיסוק במוזיקה לא נבע רק מלימודים פורמליים. הכישרון הוביל והביא אותם אל החלום. בתוך כך, רכשו ידע ממורים מקצועיים ועברו קורס לפיתוח קול. “כל אחד שנוגע במוזיקה בצורה רצינית לומד כל הזמן, בעיקר מהחיים עצמם”, קובע אריה. “בתקופה האחרונה ישבתי בבית הספר ‘מזמור’. איציק וייס ודניאל זמיר הקימו אותו לשומרי תורה ומצוות, ויש להם חזון להביא אותולרמה הגבוהה שניתנת בבתי הספר המוכרים. אבל אני חושב שהמניע העיקרי הוא הכישרון. זה משהו שאתה לא יכול בלעדיו. תאווה כזאת”.

“מתנה משמים”, מגדיר גיל. “כושר ההתמדה, הרצון, הסייעתא דשמיא. צירוף של הרבה דברים, וכמובן שחובה גם להשתלם. זה לא אומר שחייבים לשבת שלוש שנים ולקבל תעודה. זה נשמה. אתה מקבל הרבה ממוזיקאים שונים, כמו ספוג, ולא תמיד זוכר מה שמעת מאיפה. אבל ברור שזאת תשורה מלמעלה”.

מה אתם עושים עם המוזיקה היום?

אריה: “מה שעשינו אתמול ושלשום. מרוממים את הבורא”.

גיל: “מנגנים. מזמינים אותנו, אנחנו מתכוננים, עובדים על חומר, עושים חזרות, חושבים עם נגנים איך להתקדם”.

יש אלבום בתכנית? לחנים משלכם?

“כן. תמיד חשבנו, וגם עכשיו. לא קל להוציא אלבום. אולי עכשיו יהיה מסובך פחות. אולי דווקא להפך”.

בפינות הקטנות של השנים הם אספו סיפורים אנושיים. “הרבה נשמות שהתעוררו. כל מיני מחזות. פעם ניגנו ברחוב בירושלים והייתה קבוצה של כמה צעירים שבאה לשמוע אותנו קבוע. כמה מהם הורידו את הכיפות בעבר,והם אמרו לי שרק מלשמוע אותנו החזירו אותן לראש. זכויות כאלה נתנו לנו את הכוח לקפוץ למים העמוקים, ללכת בקנה מידה גדול. ידענו שאנחנו עושים צעד עם יציבות נפשית, ושמבחינתנו לא נזלוג לשום מקום שלא שייך לרוח שלנו. יש לנו שמירה. יש לנו עוצמה בדרך שה’ סובב אותנו”.

איך אתם מסבירים את זה?

“למוזיקה יש פוטנציאל גדול. היא יכולה לקלקל, והיא יכולה לבנות. אם עושים אותה עם כוונה טובה ושרים במילים טובות, התוצאהגדולה. למדנו מהספרים הקדושים שניגון מסוגל לתקן הרבה, וראינו בפועל איך הואעובד. גם תלמידי חכמים ואברכים באים לשמוע אותנו ומאוד נהנים. נרגעים”.

השילוב בין העולמות, של אז ושל עתה, ממשיך לאתגר את הצמד. על הבמה הם מביאים את הבית שהיה עבורם פעם ומאחדים אותו עם הבית שיצרו בשבילם כעת. מפיחים נשמה יהודית בקלסיקות חוצות יבשות. “הן מקבלות צבע אחר, טעם אחר”, טוען אריה. “זה מדהים. כל העניין של הניגון מכוון לפעול ולהיות צינור למשהו אמיתי יותר, זך. אנחנו לא מחשיבים את עצמנו, אבל יש לנו כישורים שקיבלנו כדי להעביר ניגון בלי הרבה נגיעות. זה טבוע בנו”.

וזאת מלאכה מחושבת. “יש הרבה נגיעות במוזיקה. הרבה עניינים מסחריים. היא לא תמיד צלולה. לא תמיד בן אדם יוצר בשביל אמנות, ואני אומר את זה בלשון עדינהמאוד. אנחנו מוקפים במשהו שנקרא ניגון, אבל בעצם הוא רק עטיפה. בפנים אין כלום. כתוב שעיקר הניגון הוא לברר את הרוח הטובה מהרוח הרעה. הוא לא יכול לעורר אנשים כשהוא לא נכון. הם אולי ייתנו לך כסף או כבוד,ואלה דברים חיצוניים. צריך משהו מאוד כן כדי לפתוח את הלב”.

“אם זה אמיתי, לא משנה מה המקור. פינקפלויד, מלחין גוי או קרליבך”, גורס גיל. “לניגון יש עוצמות פנימיות שנוצרו וירדו משמים. וגם בניגונים של גויים אנחנו יודעים שיש ניצוצות קדושה לפעמים. זה כתוב בכל ספרי החסידות והקבלה. אולי ה’ זיכה אותנו לעשות את עבודת הבירור”.

תרבות לא נגיעות סינתיסייזר

להופעות ולאירועים הם מתכוננים כמו בשגרה היומיומית שלהם. “תפילות, התבודדות, מקווה טוב. מגיעים לפני, ויש סדר של כמה תפילות לפני שעולים. בחלק מהזמן מוצאים יערות מסביב ובורחים אליהם. נרגעים מההמולה ומתקרבים לאבא”.

אתם חשים באהדה? אפילו בוויליאמסבורג מתלהבים. 

אריה: “כולם מרגישים קשר. מתפללים ומתלהבים בשבילנו. אפילו חילונים.הם רואים שאפשר גם להיות חרדי, גם לשקף מידות וגם לעשות מוזיקה ברמה כזאת. הכול מתחבר. הכול מסתדר”.

גיל: “אני חושב שהאהבה הזאת מכל השכבות והזרמים לא מיועדת לנו כמו למהות החיבור הזה. לעם ישראל יש כיסופים למשהו אחר. נמאס לו ממה שמאכילים אותו כל הזמן. נהיינו כמו דוברים שלו. כמו המחאה החברתית שהייתה, עכשיו העם מקבל תוכן דרך המוזיקה, כזה שלא מביאים היום בתקשורת. כי הרבה דברים מאוד נגועים בכל מקום,והקדוש ברוך הואדאג שתהיה התחברות. אנשים הצביעו ואמרו: ‘הנה, זה מה שאנחנו רוצים'”.

שניהם מוזיקאים מחוננים. קיבלו ברכה גדולה בנתיב המובחן שכבשו. הפרסום הרחב בשנה האחרונה בא בעקבות החלטה שקיבלו: לצאת ולהפיץ את הניגון היהודי כדי לעורר את הבעולם. באנונימיות מוחלטת התמקמו בסמטאות ירושלמיות מדי ערבעם גיטרות, מגבר וציוד מצומצם, נתנו אינטרפרטציה לכל תו, ניגנו ושרו את מה שרק יכולים היו.

היכולת שלהם לצייר מחדש, לתרגם מחדש ואף להמציא מחדש יצירות קיימות היא המיומנות הנדירה שבשלה התאספו, ועדיין, עשרות איש כדי להאזין להם ולהתמלא בצלילים שקטים שפותחים את הלב, מלטשים אותו ואורזים. לפעמים הם מבצעים את היצירות טוב יותר מהמקור.

ובעיקר הם ממלאים חלל ונתפסים כאמירה שמעניקה מענה איכותי לגעגועים העזים למוזיקה טובה באמת, שלא משויכת לתרבות חלולה, מעובדת בנגיעות סינתיסייזר, סלסול גרון, תוכנה ממוחשבת ומספר שורות ריקות. כבר קשה למצוא יוצרים עם מוזיקה איכותית, רב-דורית, לא ממוסחרת.

“בשנות הילדות לא הסתפקתי בשירה”, אומר גיל. “למדתי גיטרה, הייתי גיטריסט בלהמקהלקת נוער. באותו זמן אריה היה המנהל המשפטי של הלהקה ודוד לוי המנהל המוזיקלי. כל הזמן היה שיח על חומר מקורי, ואז אמרו לי: ‘יגיע יום שתהיה גיטריסט ויגידו לך – בוא תלווה את האמן הזה, ותצטרך להחליט אם אתה רוצה להישאר נספח או שאתה מוציא את החומר שלך’. זו הייתה דילמה, להחליט מה אני מעוניין לעשות. נראה לי שרק מהצד של החזרה בתשובה התחלתי להתעסק עם השירה.

“כל אחד מאתנו הושפע מנגנים גדולים. היינו גיטריסטים והיינו מתופפים, ופגשנו אנשים מאוד חשובים בעולם. כל חיינו הקשבנולאמנים הכי גדולים. גם מחו”ל, גם מהארץ. יש לנו חבילה עמוקה של השראה. נפגשנו עם המון”.

“אלה אמנים שאתה לא מכיר”, מבהיר אריה. “בכל שנה בקיץ יש אירוע זמרפסטיבל גדול מאוד באילת. אני וגיל היינו שם בגלגול הקודם ופגשנו את המתופפים הנחשבים ביותר. ישבנו איתם לילות ולמדנו הרבה”.

ובסוף אמרת: אני בונה את עצמי בזכות עצמי?

גיל: “כן. אם אתה רוצה לעשות משהו בזכות עצמך, אתה צריך לייצר משהו מתוכך”.

בינתיים, התוך שלהם ממתין. “יש הרבה חומר מקורי, רובו מילים מהקודש ולחנים שלנו”, אומר אריה.”ביצעתי אחד כזה, ‘שלום עליכם’. יש לנו מספיק בשביל שני דיסקים, רק צריך לחשוב מה עושים ואיך. ייתכן שנצליח להוציא ג’ינגל אחד בקרוב”.

“יש סקיצות”, מאשר גיל. “אנשים מאד אוהבים,ואנחנו מקבלים הרבה תגובות. אני מקווה שנוציא תקליט”.

יכולת להיות הגיטריסט של האמן הכי גדול.

אריה: “אני מתופף, ואני מחבבשוגע על תופים מגיל קטן. הייתי שמח להיות מתופף עד היום, אבל בעקבות מה שאנחנו מייצגים אני חייב להיותעם גיטרה. הייתי הולך לראות איך מתופף מרכיב את הכלים, איך הוא מתייחס למקצוע, איך הוא מדבר עם הזמר ועם שאר הנגנים, איך הוא מתחמם לפני הופעה אירוע, איך הוא מכוונן, איך הוא אוחז במקלות. אלה דברים שאי אפשר ללמוד בבית ספר”.

בין לבין פרט על גיטרה “באופן לא מקצועי. עד היום. אני לא גיטריסט, אני לא מחזיק מעצמי גיטריסט. כנראה שאצטרך להיות כזה מכורח המציאות. אני כבר לא יכול להופיע על תופים. יש גם את העניין שאנחנו רוצים להלחין שירים. לפני הרבה שנים שאל אותי חבר למה אני לא משקיע בהלחנה. אמרתי לו: אני לא יודע איך עושים את זה. הוא ענה: ‘מה זאת אומרת אתה לא יודע? תפוס את הגיטרה’. וככה עשיתי. זה עומד לי בראש עד היוםכי בצורה הזו התחלתי לעשות דברים טובים”.

ודרך הגיטרה התחלת לשיר.

“קודם התביישתי מאוד לשיר. רק עם הגיטרה העזתי. לדעתי, גם אצלי זה קשור הרבה לחזרה בתשובה. פתאום צריך לשיר בציבור. אתה כבר לא יכול להתחבא בבית. התחברנו לשירה יחד וראינו שהיא לא נשמעת רע”.

כמו מטוטלת לפני התהפכות

הדרך מהאנונימיות לחיבוק הציבורי לא שינתה אותם מאומה. אני מזכיר להם שפעם ראיתי אותם מנגנים עם מגבת על הכתפיים.”אין הליכות של נסתר או אורח חיים שאף אחד לא יודע עליו”, מרגיע אריה. “אני חוטף מה שאני יכול בעבודת ה’. במשך היום קצת תפילות, קצת לימוד, קצת התעסקות במוזיקה. עכשיו אני הרבה עם האדמיניסטרציה. אין לנו הרבה זמן ליצירה. יש הרבה לחץ ארגוני בתקופה הזאת. להופיע נכון, להישמע טוב, להיחשף אל האנשים הראויים, להיות מקצועיים”.

גיל: “אני לא ביזנס-מן ולא מתערב בכיוון הזה. אני מתפלל לה’ שנעשה מה שצריך, כי אנחנו במקום שקל לעשות בו טעויות, חלילה. מאוד קל. נפתחים המון צינורות שאתה לא מכיר,ומוכרחים להשתדל לא לעשות שגיאות. ברוך ה’ אנחנו לא בעולם המוזיקה מאתמול, אבל חדש לנו לעבוד עם הפקה ועם אנשים שלא ממש מכירים את הציבור החרדי. חייבים לדעת איך להתנהל עם זה ולדאוג שהם יכירו אותנו ואת הצרכים והתרבות השונה שלנו”.

להשאיר חותם?

אריה: “כלום. אני מקווה להתקדם בשקט. יש לי תפקיד למלא. הורו לי להמשיך לנגן, ואני נלחם בהרבה מניעות כדי ליישם. מגיל אפס”.

היו קשיים? רגעים שאמרתם ‘אנחנו עוזבים’?

“הרבה פעמים. היום אני מבין שזה קשור לנקיות הרוחנית ולקדושה, כי במקומות שאתה מופיע יש הרבה חושך. ואני כנראה רגיש, ולא ידעתי לפרש את זה, ולכן הייתי מושפע לרעה. הייתי מרגיש בסוף הופעה אירוע כאילו יצאתי מבור של ביוב. בכל פעם שאלתי את עצמי: בשביל מה? בסוף ראיתי שאת המוזיקה אני לא יכול לעזוב, אבל את הסגנון כן”.

זה לא אתגר אותך?

“מצד אחד, אנרגיה גדולה במה שאני יכול לתת בניגון. מצד שני, אפלה עמוקה. כמו שגיל אמר: במוזיקה יש המון כוח. כמו, להבדיל, בתורה. יש בה סם חיים וסם מוות. היא יכולה להביא הרס טוטלי, או להעלות אותך לשמים. וזה משחק עדין, כמו מטוטלת לפני התהפכות. בסופו של דבר, לעבור את הטלטלות האלו כאדם צעיר שלא התבסס בחיים היה קשה יותר מעכשיו, כשיש איזון יותר. זה עמוד השדרה הפנימי הזה ששומר עליך לא להתפזר. אתה צריך להיות מחובר לעצמך ולעשות את הדבר הפנימי בלי להתחשב במה שיגידו. אם יש לך את האמת, השפעות חיצוניות לא ייגעו בך”.

היית רוצה לעסוק בתחום אחר?

“כשעבדתי בעבודות אחרות חשבתי מתי כבר אעסוק במוזיקה. בכל תחום הייתה לי הרגשה עראית.המוזיקה היא חלק מהחיים שלי”.

אתה מוצא בה משמעות.

“בקשר לרגישות המוזיקלית, יש משהו מאוד מחובר במוזיקה שמנגנים בשביל לנגן. רק כך זה יוצא טהור. ומשתדלים, בלי כל העניין של הגלישה החוצה. מוזיקה לבד. זה משמח ומרגש. זה הנאה. להסתכל מהבמה ולראות איך הקהל שמח, זה מרגש”.

אז מה המסר שלכם?

“אין לנו מסר. אנחנו לא מיסיונרים. אנחנו רוצים לעשות את מה שעשינו כל החיים”.

• הראיון פורסם במגזין החג של עיתון בקהילה