אנדריי קוזלוב, ששוחרר משבי חמאס בחודש שעבר ב’מבצע ארנון’, סיפר בריאיון שהעניק לדנה ספקטור ב’ידיעות אחרונות’ על הקשיים שחווה, ההתעללות האכזרית של מחבלי החמאס – ורגע השחרור.
“לקח לי בערך שבע דקות של נסיעה להבין שלא מצילים אותי אלא חוטפים אותי”, הוא מספר על רגע החטיפה. “שבע דקות שלמות נסענו במכונית עד שקלטתי שהאוטו לא נוסע לכיוון תל אביב, אלא לכיוון ההפוך, לעזה. עד שהבנתי שהגבר המזוקן שיושב מאחורינו ומחזיק רובה הוא לא איזה איש כוחות מיוחדים מישראל שבא לחלץ אותנו. שזה מחבל”.
אחרי אירוע החטיפה הדרמטי, הוא מתאר את מה שראה מעבר לגבול. “כשעברנו דרך החומה ראינו שדות מלאים עד הקצה בעזתים, חלקם על אופניים, חלק על חמורים, חלק ברגל, והם חוגגים. הם במסיבה של החיים שלהם. השמחה שלהם כל כך פראית וברברית. אני זוכר פרצוף של אחד מהם במיוחד. הוא נראה כמו חיית טרף. העיניים שלו היו קרועות לרווחה. והם מנסים להיכנס לתוך המכונית שלנו, הם דופקים חזק על השמשה, אנחנו מנסים לכסות את הפנים שלנו בידיים ושלומי ממשיך לנהוג.
“ה’באד גאי’ שאיתנו מאחורה – בשלב הזה אני כבר מבין שהוא ה’באד גאי’ – החליף מקומות עם שלומי והוא מתחיל לנהוג. אני לא יודע, אולי אצל עזתים לא נהוג להוציא רישיון נהיגה, כי הוא נהג כמו מטורף. חתך ימינה ושמאלה עם ההגה. אני משוכנע שבאחד הסיבובים ראיתי אותו דורס עם האוטו ילד, אבל המחבל לא עצר”.
בסוף המכונית עצרה אי שם בפאתי עזה. המחבל שנהג העביר אותם לידיים של כמה חמושים אחרים, נעלם משם, והם לא ראו אותו שוב. “לקחו אותנו לקומה השנייה של איזה בניין, קשרו לנו את הידיים מאחור בחבלים ושמו אותנו על הרצפה. הם התחילו לדבר ביניהם, ואני חושב איך אני חייב להוכיח להם שאני אזרח רוסי, שהם לקחו את האדם הלא נכון. במוח שלי אני חושב רק דבר אחד – אני חייב לשרוד את זה”.
אחרי שמונה חודשים בשבי, אנדריי הוא לא הבחור ההוא מ-7 באוקטובר, זה שהאמין שהכול יהיה בסדר. הוא עבר הרבה יותר מדי בשבי – מכות, השפלות, התעללות גופנית ופסיכולוגית.
“בחודשיים הראשונים הייתי כל הזמן קשור, או בחבלים, או בשרשראות ברזל עם מנעולים. גם בידיים וגם ברגליים.
“בימים הראשונים האלו זה היה ממש נורא. רק אחרי יומיים הם לקחו אותי לשירותים. לפני זה פשוט שמו בקבוק מים ריק ואמרו לעשות עם ידיים קשורות. אחר כך הם לקחו אותי לעשות כאילו שאני כלב, עם חבל, כמו רצועה, צועקים ‘גו-גו-גו’. אמרתי להם ‘אני צריך להוריד את המכנסיים כדי ללכת לשירותים והידיים שלי קשורות’, והם אמרו ‘לא אכפת לנו’. זה היה כל כך רע. לא יכולתי לעשות כלום. הם הכו אותי, שלחו ברכייה לתוך הבטן שלי:
קוזלוב שהה בעזה במשך שמונה חודשים, ובמהלך הזמן החליף לא פחות משבעה מקומות מסתור. בחלק מהמקומות הם שהו רק יום אחד, בחלק מהם שבוע או שלושה שבועות. עד שבאזור דצמבר העבירו אותם לדירה הסופית בשכונת נוסייראת. שם הם גרו שישה חודשים – עד החילוץ.
“בכל מקום היו תנאים שונים ואנשים שונים”, הוא אומר, “הייתה את הדירה הראשונה שלנו, עם בחור ששיחק איתנו בקלפים, הראה לנו חדשות מישראל, ככה הבנו שהמצב בארץ ממש קשה ויש מלא חטופים. אז כן, חלק מהם אנשים שנותנים מספיק אוכל. אבל היו מקומות שבהם אכלנו רק ארוחה אחת ליום. איבדתי שמונה-תשעה קילו”.
מה היה המקום הכי גרוע? שאלה ספקטור.
“אתר בנייה שעוד לא הספיקו לסיים לבנות אותו, מין חורבה כזו נטושה. הם שברו את הידית של החדר מבפנים, סגרו את האור, והשאירו אותנו שם עם הידיים קשורות מאחורה לבדנו, כל הלילה. רק אנחנו והקולות של הערבים שמדברים מתחת, בשכונה. לא היו שמיכות, לא כריות, רק רצפה מלאה באבק, ואתה אמור לישון. לי יש אלרגיה לאבק וכמובן שבקושי נרדמתי. אחרי שבועיים העבירו אותנו לקומה הראשונה של הבית. היינו במטבח של איזו מאפייה, מוקפים במקפיאים ובכמה מכונות ללישת בצק, לקחתי את המזרן וישנתי על הרצפה, ליד המכונות”.
כל הזמן היית עם ידיים קשורות?
“כן. בחודשיים הראשונים הייתי כל הזמן קשור, או בחבלים, או בשרשראות ברזל עם מנעולים. גם בידיים וגם ברגליים”.
הדירה האחרונה שבה שהו אלמוג, שלומי ואנדריי, אותה דירה ממנה חולצו במבצע הרואי – בו נפל לוחם הימ”מ, ארנון זמורה הי”ד, גיבור ישראל שהמבצע נקרא על שמו, וכלל גם את חילוצה של נועה ארגמני מדירה סמוכה – הייתה של עבדאללה ג’מאל, עיתונאי פלסטיני שכתב בין היתר לרשת אל-ג’זירה. ולא רק הוא, גם אבא שלו, רופא המשפחה המכובד, לקח חלק בחטיפה.
אנדריי אומר שהוא לא ידע שמי שמחזיק אותו הוא עיתונאי פלסטיני. “גם לא ידעתי שקוראים לו עבדאללה. רק שמעתי אותו מעבר לשמיכות, מתקתק מדי פעם על המחשב שלו”. החטופים הוחזקו בבית המשפחה, איפה שגרים גם הילדים הקטנים של משפחת אל-ג’מאל.
בהתחלה אנדריי ושאר החטופים רק שמעו את הילדים. הדירה חולקה לשניים באמצעות שמיכות וחתיכות בד. החלק הראשון היה שייך למשפחה שלא התערבבה עם החטופים, והחלק השני היה של החטופים. שני חדרים, שבאחד מהם הם התגוררו ובשני השומרים החמושים. “באזור פברואר או מרץ הילדים התחילו לבקר גם בחלק שלנו”, הוא אומר, “הם עברו מהחלק שלהם כדי לבקר את האבות שלהם – השומרים שלנו – והיו משחקים איתם. זה היה מוזר, מצד אחד קלצ’ניקוב, מצד שני אר-פי-ג’י, ובאמצע הילדים משחקים”.
אנדריי אומר שבדירה הזו היו לכאורה תנאים יותר טובים, אבל אין באמת תנאים טובים כשאין לך תחושת ביטחון לרגע. “דבר ראשון, הם לא קשרו אותנו יותר”, הוא אומר, “הם הורידו את השלשלאות שלנו ואמרו, ‘אם תעשו משהו אחד לא בסדר אנחנו נעניש אתכם או נירה בכם’. זו הייתה אזהרה שהספיקה מבחינתם. אז היינו חופשיים יחסית, אמנם לא ראינו אור שמש בכלל כי החלונות היו מכוסים בקרטונים, אבל לא היינו צריכים לבקש רשות ללכת לשירותים, המסר היה ‘כל עוד אתם טובים, אנחנו נהיה טובים בחזרה’. נתנו לנו אוכל, אבל תמיד זה היה קר, כי בערב אין בעזה חשמל ואי-אפשר לחמם. ובכל זאת, כל היום היינו מדברים על אוכל. אני כל הזמן פנטזתי על הבישול של אמא שלי, על הקציצות שלה ועל מרק העוף שלה”.
צילום: Avshalom Sassoni/Flash90
מה עושים כל היום?
“אתה שוהה בחלל הקטן הזה ומנסה להעסיק את עצמך. היו לי כמה מנטרות שכל הזמן אמרתי לעצמי. הראשונה – ‘אתה עדיין בחיים’, השנייה–’כל יום מתנה’, והשלישית – ‘המשפחה שלי מחכה לי שאחזור בחיים, שלם ובריא’. את החלק האחרון של המנטרה הזו, ‘בחיים, שלם ובריא’, אמרתי לעצמי ברוסית כל הזמן. להזכיר לעצמי שאני חייב לחזור להורים שלי ולמשפחה שלי בחיים. שלם. ובריא.
“עבדאללה הוא היה אחד מהשומרים שלנו, עם אקדח, ואני דיברתי איתו וראיתי אותו כל יום”, מספר אנדריי, “רק שלא קראנו לו ‘עבדאללה’. בניגוד למקומות הקודמים, שבהם השומרים שלנו הקפידו ללבוש מסכה כדי שלא נזהה אותם, פה הם הסתובבו חופשי, בלי מסכה, אבל לא הסכימו להגיד לנו את השמות האמיתיים שלהם. כולם הציגו את עצמם בשם ‘מוחמד’. כדי להבדיל ביניהם אנחנו התחלנו לקרוא לכל מוחמד בשם שמתאים לו. היו מוחמד הגבוה, מוחמד הגדול, מוחמד עיניים גדולות, מוחמד חדודים”.
חדודים כמו לחיים שמנות שבא לצבוט?
“כן. ומוחמד חדודים היה עבדאללה, העיתונאי. לפעמים הוא היה בסדר, לפעמים לא. למשל, לילה אחד העזתי לסגור את הרדיו על דעת עצמי. השומרים פשוט ישנו בחדר הסמוך, והרדיו כל הזמן נשאר פתוח ושידר פסוקים של הקוראן. לא הצלחתי לישון עם הרעש הזה של התפילות, אבל השומרים ישנו ולא רציתי להעיר אותם. מוחמד חדודים התעורר והתחיל לצרוח עליי, ‘מה אתה עושה?! תחזור מיד לישון’. בבוקר למחרת הוא בא והתחיל להרביץ לי. ניסיתי להגיד לו שלא רציתי להעיר אותו ובגלל זה נגעתי ברדיו, ואז הוא אמר ‘יש לנו פצצה ממש גדולה פה, אנחנו יכולים להרוס חצי מהבניין איתה, אז אל תעז לגעת בדברים שלי’. הוא ממש כעס. בכלל, הוא היה בן אדם עם בעיית כעס מאוד גדולה”. .
על רגע השחרור סיפר: “ברגע שעליתי להליקופטר. אתה שם מוקף בחיילים, ואתה רואה מתחת את הנופים של עזה, איך עזה הולכת ומתרחקת ממך יותר ויותר, ובעצם זה אתה שמתרחק מעזה. שם התחלתי לבכות, ואחרי שנייה התחלתי לצחוק. כל רגש אפשרי בגוף שלי התפרץ”.
הריאיון המלא מתפרסם היום ב’ידיעות אחרונות’ במוסף ‘7 ימים’.