פולמוס הגיוס: מי ידע זעקה של בן תורה על אי עלייה בלימוד?!

בימים טעוני ‘סוגיית גיוס’ אלו, עולה התובנה – המשותפת ללא מעט חרדים – כי פטור ‘תורתו אומנותו’ ראוי וחיוני עבור בני התורה השוקדים על תלמודם. לאלו שאינם בני תורה, אין את הפריוולגיה להסתתר תחת פטור השירות. גם אקסיומה זו, צריך להודות, שנויה במחלוקת, אך נדמה כי רבים מבני המגזר, גם אם לא כולם – שותפים לה, במידה ויהיו מחנות שיאפשרו חיים חרדיים.

אלא שפה צומחת תהייה חדשה:

מי הוא ‘בן תורה’? כיצד מגדירים ‘בחור ישיבה’ אמיתי? האם יש קריטריונים מובהקים ל’בן עלייה’?

הדילמות הללו החזירו אותי באחת לספר המופלא ‘בן תורה’ של מרדכי שי (הוצאת זוהר, שנה לא ידועה) שליווה את ימי נעורי, קרוב ל-40 שנים אחורה. איני יודע כמה קראו בו אז, ולצערי מעטים מאוד, אם בכלל, נתקלים בו היום. למיטב ידיעתי אין כמעט דרך להשיגו.

איך שלא יהיה, חזרתי וקראתי בו שוב ואז אספתי מעט מן התיאורים הנוגעים, מכמירי הלב, מלאי הוד הקדומים של ‘בן תורה’, ‘בן עלייה’ של ישיבות ליטא המרהיבות שלהי המאה ה-19.

המסקנה שלי מהקריאה והעלאת הציטוטים אינה חד משמעית, היא כן מנכיחה אמת אחת: ‘בן תורה’ כמו ‘מרדכי זלמן’ – גיבור הספר היתום שגולה אל הישיבה הגבוהה עד לנישואיו – יקבל פטור מן השירות גם מן הרדיקלים שבתומכי גיוס בני הישיבות, אבל הוא גם יעלה הרהורים שאינם פשוטים אצל מתנגדי הגיוס, הרדיקלים גם כן: מדוע אין די בחורים בעולם הישיבות הנוכחי כמו מרדכי זלמן ויהושע המינסקאי?  

• “נותרו עוד דקות אחדות לפני יציאתה של הרכבת ואמו של מרדכי זלמן החלה להזכיר לו כדרך שאר אימהות יהודיות: יאמר לראש הישיבה את שם אבא ז”ל ואז יכירו. בסדר אמא בסדר. ישמור על המזוודה ובהגיעו ישלח מיד מכתב. שפיר. ומתי ישוב בחזרה? שאלה רייזל אחותו לאמה, כשיאפשר הכסף והזמן – ענתה האם ושפתיה רטטו”.

•  “ושמא יאמר לי מי לדעתו העילוי בישיבה? שאל נפתלי, יהושע המינסקאי היתה התשובה… כמעט כל בני הישיבה הכירו את יהושע המינסקאי. ידעו שלמד אצל ר’ אלחנן בקובנא, אצל רבי שמעון בגרודנא ואצל רבי ברוך בער בקאמניץ. נוהג היה לו ליהושע המינסקאי שכאשר התפרסם טיבו עבר לישיבה אחרת. ומששאלוהו מה טיבה של גלות זאת? השיב: רוצה אני לדעת איך לומד רבי שמעון סוגיע נוסע אני לגרודנא. רוצה אני לדעת את שיטת רבי ברוך בער מרים רגלי ומגיע לקאמניץ”.

• “איסר הסלוצקאי היה מכונה בישיבה בשם ‘הרבנית מסלוצק’. הוא נוהג לשכב במיטתו עד סמוך לצוהרי היום. לאחר מכן מתפלל שחרית, ניגש לאכילת ‘ימים’ ומבקש אכילת בוקר וצהריים יחדיו [מובן שאף פעם לא קיבל]. לאחר מכן חוזר הוא לחדרו מסתרק כמחצית השעה. מתרחץ ומתבשם בכל תמרוקי הנשים, ונוטל עמו את המסרק והמראה, ומניחם בכיס האחורי של מכנסיו, ובא לבית התה”.

•  “אפשר יאמר לי מה שמו? מרדכי זלמן טיקטינר, נתגמגם מרדכי זלמן. ומה שמו של מר? שאל מרדכי זלמן בחרדה. ישראל, ענה הלה קצרות. אפשר ר’ ישראל ה… מלאך, כוונתי לומר המשגיח? בישיבה מכונה אני המשגיח אלא שלפני רבונו של עולם אין יחסנות. ומה הוסיף מר עוד בדבריו, מלאך? הבלים. יקשיב לדברי, ישנו פסוק ובו נאמר, ‘השמים שמים להשם והארץ נתן לבני אדם’, לבני אדם ולא למלאכים”.

•  “שמא אמר מר משהו? שאל הרופא, המ… לא דבר חשוב במיוחד – השיבו מרדכי זלמן. שלח מבטו לעבר ר’ ישראל והרהר: באם יודע ר’ ישראל כיצד צריך בן תורה למות, מן הסתם יודע הוא כיצד על בן תורה להתנהג שעה שחולה הוא”.

•  “משהקיש בדלת ראש הישיבה שמע קול צעדים קרבים. הדלת נפתחה וראש הישיבה קבלו בפנים מאירות ונחפז להכניסו לחדרו. ישב מר, מן הסתם הביא עמו פלפולים בסוגיא הא? הן. יפתח פיו ויאירו דבריו. מרדכי זלמן קימט מצחו והחל לומר את אשר חידש. לילה שלם למד עד שעלה בידו להוציא חידושים אלו. עתה מקווה הוא שעמלו לא היה לשווא”.

•  “לא אדרבה להיפך מדבריו. דממה קלה ואחריה צעקה מחרידה. שחור על גבי לבן. ממש מפורש הנה כאן, ואצבע הראתה בספר עתיק ובלוי, שאותיותיו זעירות. צעדים, מריטה בזקן. החלקה על פנים וצעקות מחרידות. כל זה במלחמת התורה… ואילו אי שם בקצה החדר, ניסוט וילון צבעוני ודהוי ידים עדינות ונשיות אחזו בו ברטט. זוג עיניים שחורות וגדולות שילחו מבטן אל תוך החדר והביטו פעם באב הוא ראש הישיבה, ופעם במרדכי זלמן שיגע אותה שעה ליישב קושיית ראש הישיבה”.

•  “ומשנטלו ידיהם הסבו לשולחן. הרבנית נחפזה למטבח להביא את הדגים וראש הישיבה החל להתפלפל בדברי תורה. דבר שלא כהרגלו נהג הפעם. הוא לא החליק על זקנו אפילו פעם אחת בלבד. חשש הוא שמא יתלשו שערות זקנו. דבר זה מנע ממנו חלק גדול מכח הריכוז. כמעט והיתה זו נטיה טבעית להחליק על זקנו. שומה היה עליו להישמר בכפליים… הלאות אפפה את מרדכי זלמן. בליל שישי עשה ‘משמר’ – ישב ולמד כל הלילה, ובים שישי עצמו לא הספיק לתפוס תנומה… ראש הישיבה הבחין בכך ומיד שאל: מן הסתם עשה ‘משמר’ ועתה עייף הוא? עתה עייף ודאי נכון, השיבו מרדכי זלמן בחיוך, ישב ולמד ב’משמר’ – זאת איני יודע… מדוע עייף מר? שאלתו בתו הקטנה של ראש הישיבה, אני עצמי איני יודע, השיב מרדכי זלמן ופניו אדמו”.

•  “והיכן ציפורה ורייזל? ממש כאן בסמוך אליך. היכן? אלו – השיבה האם והצביעה לעבר שתי נערות. בתחילה סברתי שבנות השכנה הם. כלום מעניינו של בן ישיבה לסקור אותן? הן עמדו מן הצד ופניהם העלו סומק. האחת אחזה במשענת הכיסא וגרדה זוהמא שדבקה בה. השניה נעצה מבט בבחור שגדל – ומשנתקלו עיניהם השפילה מבטה לריצפת החדר. מן ההכרח לעשות היכרות – פלט מרדכי זלמן. נו, הכנה לימים הבאים, אמרה האם וסידרה מטפחתה לראשה. אם כך הרי שלא אמרתי כלום – השיב מרדכי זלמן. מה לך נבהל? שאלה האם. עדיין צעיר לימים וטרם מילאתי כרסי בש”ס ופוסקים. אקח לי אשה ועול וולדות יהיה מונח על צווארי? יהי כרצונך. ברם, זכור שרייזל התבגרה”.

•  “משנסתיימה תפילת שחרית נתאספו בני העיירה להעיף מבט על אותו אחד מבני העיירה שהלך מהן כפעוט ושב מן הסתם כלמדן מובהק. לחצו ידו בחמימות ופטרוהו בשלום. אף ‘נוסקה המשוגע’ פלס לו דרך. נדחק קימעא, דרך על רגלו של אי מי, ומשהגיע אל מרדכי זלמן שאל: בקיא מר בכל הש”ס? עדיין לא. באיזה סדרים בקיא הוא? נשים, מועד, נזיקין, ונתח הגון מקדשים עם הראשונים ורוב רובם של האחרונים. זרעים וטהרות לא למד בכלל? לגמתי קימעא מהם ברם לא השלמתים. פא… פלט נוסקה המשוגע בביטול, הרי לכם למדן של הדור הצעיר”…

•  “קמה ממקומה והלכה חפוזות לחדרה. מבלי משים לב שלחה ידה לעבר בקבוקון הבושם שהביאה הדודה מינדל לקראת ימים טובים יותר… והפכה אותו על שערות ראשה. הבושם נשפך בזרם דקיק ומילא את חלל החדר בריח ורדים חריף. אוי מה אני עושה? קראה בבהלה, הרי זו התרגשות נוראה. מחירו של בקבוקון זה יקר מאד, ולשם מה כזאת כמות? היא הניחה את הבקבוקון על השידה והביטה בו בעצב. נותרו בו טיפות בודדות. יהיה זה הכרח – מלמלה אל עצמה – להתארס עם אותו מרדכי זלמן, שכן לאחרים לא נותר יותר בושם”.

•  “מן הסתם לומדת היא מוסר. כך ניכר מדבריה הא? קמעא, זעיר פה זעיר שם. שמא אשמע אילו ספרים? חובת הלבבות. מסילת ישרים. שערי תשובה. ארחות צדיקים. נפש החיים. מעלות המידות. שער הגבול להרמב”ן לפעמים שיחותיו של ר’ ישראל…. ובמה בקיאה היא עוד? קמעא בקיאה אני. נשמע באילו דברים? בפרוש רש”י, רמב”ן, ספורנו ואבן עזרא על התורה, וכל המלב”ים, רד”ק, מצודת דוד ומצודת ציון על התנ”ך”.

•  “על בני תורה ניכר מיד שאלו הם. למשל תנועת יד מעין זו אופיינית היא ושכיחה אצל בני תורה. משרבבים מילים מן הגמרא אל אוצר מילותיהם. ניכרים הם בישיבתם, באכילתם ובשנתם, אמרה היא. ור’ ישראל אומר שאף במיתתם – סיים הוא את המשפט בחטף”.

•  “…נגשה אל המיטה לפוש קמעא ומשהניחה ראשה על הכר פרצה בבכי של התרגשות. דמעות חמות ומלוחות ירדו באיטיות על לחייה, ומשם נפלו אל הכר ונספגו עמוק בלבה. לבה של אשת בן תורה”.

•  “איש לא יכול לזעוק זעקה כזאת כפי שנזעקת מליבו של בן תורה על אי עלייה בלימוד. איש לא יבין על כמה נכספת נשמתו של בן תורה להתעלות גבוה ועוד יותר גבוה מגבוה. איש לא יבין כיצד ועל מה בוכה ומתייסרת נשו של בן תורה. איש לא ישער בדימיונו עד כמה פועלת תפילה או דמעה של בן תורה בשמים… ושוב היה מצווח בגרון ניחר רווי בכי קולח: זכיני להיות בן תורה, אני מרדכי זלמן בן ביילה להיות בן ת-ו-ר-ה”.

•  “פתאם נתנער מהרהוריו נזכר שבעוד זמן קצר עליו להגיד את השיעור לפני הבחורים. הרים ראשו וזקף גביני עיניו לאי שם. החליק לטיפה על זקנו. שערה לבנבנה ביצבצה חצופות. הוא נצטחקק ציחקוק זעיר ופלט חרישית. וי לה לאחת שהלכה ולא שבה, היא.. הבחרות”.