אולי בשבת ישמרו שבת: 80 שנה אחרי, הסיפור של חנה הי”ד ממשיך להיכתב

1.

השבוע ימלאו 48 שנים למבצע יונתן. השבוע ימלאו 30 יום למבצע ארנון. ואם לקח לכם חצי שנייה להיזכר מה זה מבצע ארנון, אל תרגישו לא נעים. זה לא באשמתכם. רגע אחרי השמחה העצומה וההודיה על הצלחת המבצע המגה־נועז לחילוץ ארבעת החטופים בשבת (שנקרא על שם מפקד הצוות, פקד ארנון זמורה הי”ד שנפל בקרב) עשתה התקשורת הכול כדי לשכנע אותנו שמדובר באירוע נקודתי וחריג מאוד שלא יחזור על עצמו.

שלא נחשוב חלילה שיש דרך להביא אותם הביתה עכשיו – זולת באמצעות כניעה והתקפלות. אני לא טוען שהקטינו את המבצע. אין דרך לעשות את זה, לפחות לא בזמן הקרוב. הרי עינינו ראו ולא זר. אבל כן, המשיכו הלאה מהר מאוד, אל רוח הדכדוך.

בשולי אותו אירוע מופלא התפתח דיון פנימי במגזר סביב הדרך שבה אנשים שאינם שומרי שבת בישרו לשכניהם הדתיים את החדשות המשמחות בבוקר השבת. גם אני נטלתי בו חלק. תחת הכותרת “אולי בשבת ישחררו חטופים” כתבתי פה בין היתר כך: “נו, אז באיזה צד אתם ב’פולמוס הכתיבה בשבת’? נגד? בעד? מדהים שאפילו הזעזוע הטבעי מחילול שבת (של תינוקות מתוקים שנשבו) הפך פתאום לנושא שנוי במחלוקת… אני לא מדבר, כמובן, על לצעוק ‘שאבעס!’ על שכנים נחמדים שכתבו לנו עדכונים בשבת. השאלה היא האם אנחנו אדישים לעניין, לזה שבעצם יהודי חילל שבת בשבילנו, בתום לב ובטוב לב, או שאנחנו לא אדישים ומסבירים לשכנים היקרים בנועם למה אנחנו מבקשים שבשבת הקרובה, שבה בעזרת ה’ יחוסל סינוואר, לא ישאירו לנו דף A4 בכניסה למעלית עם תמונה של הגופה המנוקבת שלו שהם הורידו מהטלגרם של אבו עלי אקספרס”.

2.

טוב, בשבת שלאחר מכן סינוואר לא חוסל, אבל קיבלתי כמה תגובות שהדהימו אותי. רובן התייחסו לסיפור שהבאתי כאן, וסליחה שאני מצטט את עצמי: “לטובת כל מי שמרגיש, כמוני, שהשיח הזה קצת גרם לו לקרירות ביחס לחילול שבת, בתוכו פנימה”. הזהרתי מראש, שהוא סיפור קצת קשה ותובעני, אבל הוא בהחלט יכול לתת לנו מושג מה יהודים עשו כדי שיהודי אחר לא יכתוב בגללם בשבת. ואנחנו לא מדברים על סיפור מימי הבעל שם טוב. מספר הסיפור היה חי כאן בירושלים, הכרתי אותו וקניתי משקפיים בחנות האופטיקה שלו ברחוב המלך ג’ורג’.

אני מביא אותו שוב בתמצית: בספר ‘יסופר לדור – קורות משפחה בשואה’, שכתב ר’ יונה עמנואל, הוא מגולל מסכת של גבורה יהודית, שמירת תורה ומצוות ושמירת צלם אנוש גם במצבים הקשים ביותר: “תשעה באב תש”ד (1944) במחנה ברגן־בלזן. זו הפעם הראשונה שכל תושבי המחנה קיבלו עונש. היום אין אוכל, לא למבוגרים, לא לנשים, לא לזקנים ולא לילדים. סיבת העונש: הגרמנים גילו שמישהו במחנה שרף מזרן, בנימוק שהמזרן היה מלא כינים. זה פשע בל יכופר, זו חבלה חמורה, ולכן הוטל עונש על כל יושבי המחנה, מנער ועד זקן.

“תשעה באב. אמא בישלה מעט דייסה ללא חלב עבור אחותי הקטנה בִּתיה בת הארבע. בלי תנור ובלי נפט, על מעט קש ובעמל רב. ברגע האחרון תפסו אותה שניים מאנשי השמירה היהודית במחנה. יהיה משפט. וכך הייתה דרך ניהולו של משפט במחנה: נוסף על העונשים שהגרמנים מטילים, חייבים גם האחראים היהודים שבמחנה להעניש את העבריינים. לשם כך נערך משפט פנימי. הגרמנים נהנו לראות כיצד יהודים מענישים את אחיהם. ‘שחקו על משפטיה’.

“המשפט של אמא נקבע ליום שישי בערב, ליל שבת ‘נחמו’ תש”ד. בדרך כלל ארך משפט כזה זמן רב, וכלל דברי תובע יהודי, עדים, דברי הנאשם, הגנת הסניגור ופסק דין של השופטים. כולם יהודים אסירי המחנה. אולם משפטה של אמא ארך זמן מועט בלבד. פסק הדין: שלילת מנות לחם ליומיים. אמא ויתרה על זכותה להכחיש חלק מההאשמות המופרזות, ואף ויתרה על השתתפות הסניגור האמור לבקש הקלה בעונש על עבירה של בישול עבור פעוטה בת ארבע”.

למה ויתרה חנה עמנואל על זכות התגובה שלה במשפט ולא ניסתה להקל את עונשה? “ישבנו בליל שבת והמתנו לשובה של אמא ממקום המשפט. כאשר סיפרה על פסק הדין, שאלתי אותה מדוע המשפט היה כל כך קצר, ולמה לא ניצלה את זכותה להכחיש לפחות חלק מן ההאשמות? מדוע לא אמרה שבאותו יום לא חילקו כלל אוכל, ועל כן בישלה דבר־מה עבור הבת הקטנה? אמא לא ענתה. ראיתי שהיא נרגשת מאוד. העזתי ושאלתי פעם נוספת, ואמא ענתה: ‘לא היו שם רק שופטים, תובע וסניגור. ישב שם יהודי שרשם פרוטוקול. כל מילה שהייתי אומרת שם הייתה נרשמת מיד בידי יהודי, ובליל שבת! לכן שתקתי. מוטב לרעוב מעט יותר, מלגרום לכך שיהודי יכתוב בשבת!'”.

שנים אחר כך כתב אחיו הצעיר ר’ שמואל עמנואל למשפחתו, שלהערכתו הסיבה שאמא שלהם הי”ד נהגה כפי שנהגה הייתה לא רק כדי לא לגרום ליהודי אחר לכתוב בשבת, אלא גם כדי לחזק אצל עצמה את ערך השבת “שירד לדיוטה התחתונה במשטר החיים של המחנה. כי הרי ערך השבת נפגם מאוד אצל יהודי שחי בתנאים של חילול שבת כללי ותמידי”. איזו מסירות נפש – ואיזו רגישות נפש – בשיא הגיהינום.

3.

אז כמובן שקיבלתי הרבה תגובות נרגשות לסיפור. אבל היו גם תגובות אחרות. למשל זאת: “אני חושב שפרסום הדברים לא מתאים לרוח התקופה. כשאני ראיתי את הסרטון שצולם בשבת שבו נראו הבנות שחזרו מבני עקיבא ושמעו על שחרור החטופים, התרגשתי עד דמעות. יכולתי לומר: אני לא מסתכל כי ‘זה צולם בשבת’, אבל אני מרגיש שמבט כזה היה גורם לי לא לחוש איפה נמצא עם ישראל. גם ההחלטה שלך לכתוב על סיפורים מהשואה, או על המודעות שנכתבו בשבת, היא ראייה מצומצמת שאינה מתאימה לסיטואציה. גם אם אתה חש שיש זלזול בקדושת השבת, עכשיו זה לא הזמן להתעסק בזה, נתעסק בגדולת הזמן ולא נחפש מה לא בסדר. הציבור קורא את התקשורת וצריך לרומם את רוחו”.

האמת שלא ידעתי מה לענות לכותב המייל. מאיפה להתחיל. הוא מלא כוונות טובות, לכאורה, אבל הוא לא מבין את הסיפור הגדול, לטעמי. הרי בדיוק בזה עסק הטור. בזה שאסור לנו להיות דוסים־סוציומטים שנהנים לבד ממתנת השבת. הרי השבת שייכת לכל יהודי. היא לא עניין של דתיים. היא לא “בעיה” של דתיים, שלא יכולים לשמוע חדשות בשבת, אז ה”חילונים של שבת” יעשו בשבילם את העבודה. איך הוא כתב שם? “ראייה מצומצמת שאינה מתאימה לסיטואציה”? לקבל את חילול השבת של מי שאינו דתי כעובדה קיימת שלא ניתנת לשינוי, זאת בדיוק ראייה מצומצמת.

4.

אבל אז הגיע עוד מייל: “שלום לך ידידיה, שמי יוסי, בן 70 מירושלים, דור שני לשואה. בעיתון ‘בשבע’ מתאריך 13.6 פרסמת במדורך סיפור על אישה בזמן השואה שמשפטה היה קצר, כי לא דיברה, היות ולא רצתה לגרום לחילול שבת של הכתבן היהודי. כדור שני לשואה, הסיפור ריגש אותי מאוד. בחיי היומיום אינני דתי בכלל (למרות שאני הולך לשיעורי דת בשביל ההתעניינות), בכל אופן אני גר בירושלים ובשבתות רגילות אני קורא, כותב, ומסמן במרקר צבעוני כל קטע שמעניין אותי. והנה השבת, פרשת בהעלותך, כשנפל לידי העיתון וקראתי הסיפור הנפלא שלך, זה גרם לי שכל השבת רק קראתי ולא סימנתי ולא כתבתי ולא התקרבתי לחשמל. ושמרתי את השבת כמידת יכולתי – בגלל הסיפור האנושי. שבוע טוב. יוסי רוזנבלט, ירושלים”.

מדהים. בלי יותר מדי הסברים, בלי שכנועים, בלי הוכחות, יהודי קורא את הסיפור של חנה עמנואל – ומיד שומר את השבת. תראו, גם אם הוא היה כותב שהוא החליט שמכאן והלאה הוא ישתדל לשמור שבת, זה היה מרגש מאוד. אבל לא. תוך כדי השבת, בעודו עסוק בקריאה וכתיבה, הוא שומע את הסיפור – ומיד שומט את העט מידו. סליחה, את המרקר. ולא “מתקרב” לחשמל.

האמת? אני ממש מקנא בך, יוסי, על המהירות שבה אתה מיישם במציאות רעיונות גדולים שאתה קורא.

5.

ואז אחרי כמה ימים, עוד מייל יוצא דופן: “ידידיה שלום. לגמרי במקרה, בטעות, קראתי באינטרנט את הכתבה שלך על נושא כתיבה בשבת. זה לא שלא קראתי כתבות שלך בעבר, אבל הייתי רגע לפני הנחת הפלאפון בצד, אחרי התמכרות של כחצי שעה קריאה של כתבות שונות. האמת, מה שצד את עיני היה משפט על חנות האופטיקה ברחוב המלך ג’ורג’ בירושלים. כאחד מהלקוחות הנאמנים של חנות זו בשנות ילדותי כמשקפופר ירושלמי הצלחת לסקרן אותי, ולחשוף היבטים נוספים ביונה עמנואל, מהחנות ‘אולמן את עמנואל’, שלא הייתי מודע אליהם, בטח לא כילד.

“אם הכתבה שלך תגרום לי לחזור ולהקפיד קצת יותר בשמירת השבת, שאצלי דווקא התדרדרה מעט מאז ה־7 באוקטובר, אז עשית את שלך! אקח את זה כ’אתגר השבת’ – ואראה האם אעמוד בלהחזיר את הסייגים שנפרצו אצלי לאחרונה. תודה רבה ושבת שלום, איתי”.

טוב, זה כבר סיפור אחר. מישהו ששמר שבת. אבל המלחמה הרחיקה אותו ממנה. “בהצלחה רבה ב’אתגר השבת'”, כתבתי לו בחזרה, “אבל למה בעצם המלחמה דרדרה אצלך את שמירת השבת?”

והוא ענה: “בשמחת תורה הבן שלי הוקפץ לבארי. הפכתי בעקבות זה לצמוד פלאפון (פרט לכוננויות שאני תופס במסגרת עבודתי). אני מרגיש שאני חייב לדעת מה קורה בכל רגע נתון, בלי קשר לפיקוח נפש. לידיעתך, מאז הטור כבר שתי שבתות ברצף שאני עומד בסייגים שהחזרתי! אז תודה לך ובשורות טובות”.

6.

אם זה היה סרט, אולי היו פה כינורות ברקע, לצד תמונות של נרות שבת וקידוש, נכון? אבל אני בכוונה מביא את הדברים כהווייתם, בלי להוסיף רגש ופרשנות. נדמה לי שהדברים מדברים בעד עצמם. הנשמה היהודית מדברת בעד עצמה. תובעת את מה ששייך לה.

התגובה השלישית הגיעה מקוראת שלא הייתה צריכה את הטור שלי כדי לשמוע את הסיפור על השבת. היא הכירה את הסיפור הרבה לפני כן. קוראים לה הדסה צפלביץ, והיא נכדתה של אותה חנה עמנואל. “תודה על המאמר המחזק. חשוב מאוד לייקר את השבת. היה חשוב מאוד לאבי, שמואל עמנואל ז”ל, בשום אופן לא להתרברב או לזלזל כלפי מי שפחות הקפידו בהלכות, במיוחד בתנאים הנוראיים שהיו במחנה בשואה, וגם את זה קיבלנו כמסר חשוב”. ואחרי הפתיחה הזאת היא מספרת: “אישית, בשמחת תורה, בצוות צח”י (צוות חירום יישובי) של היישוב שלנו נטע, כתבתי על הלוח המחיק יותר מ־100 שמות של חברים שגויסו”.

אני עוצר כאן, רגע. אני מכיר את היישוב הקטן הזה נטע, בחבל לכיש, שהקימו מגורשי גוש קטיף. יש בו כ־120 משפחות. מתוכם 100 גברים יצאו לקרב בשמחת תורה – אותה מלחמה שפרצה בגלל שמדינת ישראל עקרה את גוש קטיף. מדהים.

ובחזרה לתיאור של הדסה: “המצב היה כל כך קשה בשמחת תורה שהיו שחשבו שאולי השבת הותרה, בוטלה לגמרי. למשל, שמותר לראות לגמרי חופשי עדכוני חדשות. אבל סבתא חנה הי”ד הייתה לי כל הזמן בראש. אולי בזכותה הקפדתי מאוד לכתוב ולעשות רק את מה שהייתי חייבת, כדי להוסיף זכויות בשעות הקשות ההן”.

7.

בתשעה באב הקרוב ימלאו 80 שנה בדיוק למשפט של חנה עמנואל הי”ד. אבל מצוות ומעשים טובים משפיעים לנצח. 80 שנה אחרי שדאגה שיהודי לא יכתוב בשבת בשואה, היא ממשיכה להוסיף לקדושת השבת: אצל יהודי שלא שמר את השבת עד לאותו רגע, אצל יהודי שנחלש בשמירתה והתחזק, וכן, גם אצל נכדה שלה שפועלת ב”תודעת סבתא חנה” בשעות נוראיות של פיקוח נפש דוחה שבת.

וואו. וכל זה – עוד לפני שהתפרסמו התגובות לטור הזה שבטח גם יפעלו את פעולתן. טוב, אז היו עימנו. נמשיך לעדכן אתכם בהתפתחויות. איך אמרנו? “הציבור קורא את התקשורת וצריך לרומם את רוחו”. שבת שלום.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’