טובה הארץ מאד מאד: אותו עימות בין אוהבי הארץ למואסיה

משעשע למדיי להקשיב לפוליטיקאים ולראות איך הטיעונים והנימוקים הם כחומר ביד היוצר. זו אמנות מיוחדת לטעון היום טענה אחת ומחר את ההפך, כשמפת האינטרסים משתנה.

ברור לגמרי שנימוקים הגיוניים משרתים בעצם מניעים נסתרים. לכן אין טעם להתווכח עם הטיעונים הגלויים, כי ברגע שיתנפץ טיעון אחד, יצוץ מייד טיעון חדש. וגם אם כל הטיעונים יתפוררו, עדיין ידבקו הטוענים בעמדתם, מכיוון שאותו מניע פנימי לא יאפשר להם לזוז ממקומם.

המרצע יצא מן השק

לפני תשע-עשרה שנה הונפה החרב שהביאה לחורבן היישובים היהודיים בחבל עזה וגירוש אלפי תושביהם. רבים וטובים עמדו וזעקו – מה התכלית של המעשה המטורף הזה? איזו תועלת הוא יביא לנו, מלבד הענקת ניצחון לאויבי ישראל?

הזהירו שהיציאה מרצועת עזה תאפשר להזרים לתוכה כמויות אדירות של טילים ואמצעי לחימה. התריעו שבמקום ירי מרגמות על יישובי גוש קטיף יהפוך אזור הדרום כולו למוכה טילים.

אבל היו מי שאטמו את אוזניהם משמוע. הם שעטו בברוטליות לעבר החורבן והגירוש, בתמיכתה הדורסנית של התקשורת.

ואתה שאלת את עצמך: האם נסתתרה בינתם?! וכי אנשים אינם מבינים שעומד להתרגש עלינו אסון איום ונורא?!

חלפו הימים והמרצע יצא מן השק. פתאום התחילו בכירים בזירה הפוליטית והתקשורתית להודות שהמטרה העיקרית לא הייתה קידום השלום או שיפור הביטחון. היעד המרכזי היה שבירת רוחם של המתנחלים.

השנאה לגיבורי החיל, מיישבי ארץ ישראל, הייתה גדולה כל-כך, עד שהכול היה כשר כדי להכות בהם.

התברר בדיעבד שכל הוויכוח היה חסר טעם, כי השיקולים הביטחוניים והניסיון להעריך מה יקרה בפועל – לא עניינו באמת את תומכי הגירוש והחורבן. הם זלזלו באזהרות, הגחיכו את הנימוקים הרציניים, לעגו למתיישבים הכואבים. הם רצו את החורבן. נקודה.

טיפוח אהבת הארץ

גם בפרשת השבוע אנחנו רואים טיעונים ונימוקים ומניע פנימי. המרגלים שחזרו מארץ ישראל תיארו את עוצמתם של יושבי כנען, והזהירו כי כיבוש הארץ יהיה כרוך באבידות כבדות. לכאורה עמדה לגיטימית, הנובעת מהמציאות שנגלתה לעיניהם.

אבל יהושע וכלב ראו אותה מציאות ממש, ומסקנתם הייתה הפוכה: “עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ”. המרגלים אמרו: “אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא”, ואילו יהושע וכלב אמרו: “טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד-מְאֹד”.

בספר תהילים נחשף המניע הנסתר שמאחורי טיעוני המרגלים: “וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה”. בתוך נפשם הם מאסו בארץ ישראל. הם לא רצו להיכנס לארץ. הם לא האמינו בהבטחת הבורא לתת את הארץ לעם ישראל. זה היה המניע האמיתי, וכל השאר לא היה אלא מסך עשן.

מה שאנחנו רואים בימינו הוא אותו עימות בין אוהבי הארץ למואסיה. יש מי שחבלי ארץ התנ”ך מעוררים בו התפעמות והתרגשות, ויש מי שהחיבור הזה גורם לו רתיעה ודחייה.

זה לב העניין, ולכן ההתמקדות צריכה להיות בטיפוח אהבת הארץ, בהדגשת קדושתה ובהעמקת החיבור הרגשי אליה, כנחלת עולם לעם עולם.