לא רציתי להיות חלק מהקמפיין. אך הגיע הזמן לכתוב על גיוס החרדים

1.

תשעה חודשים הצלחתי לא להקדיש טור שלם לנושא גיוס החרדים. וזה לא היה קל בכלל. יש לי כל כך הרבה מה לומר בנושא, אבל התאפקתי. למה? כי אני חושב שעצם העיסוק בסוגיה הטעונה הזאת עכשיו – לא משנה איזו דעה תגיד – הוא כניעה לספין ציני שמתודלק במיליונים על ידי אנשים שתקוותם, אולי האחרונה, היא שחומר הנפץ הזה יפוצץ סוף סוף את הגוש המאמין ויוריד אותו מהשלטון.

ושיהיה ברור: השלב הבא בתוכנית הפעולה הוא להקים ממשלה שבני הציונות הדתית יודרו ממנה ראשונים. כן כן, אלה שמחרפים את נפשם ברגע זה ברפיח. אלה שהנשים הגיבורות שלהם נמצאות מאז שמחת תורה לבד עם הילדים בבית. אלה שהאימהות שלהם לא ישנות בלילה מרוב פחד מהדפיקה על הדלת. המגזר שנפגש פעם בכמה ימים, על בסיס קבוע, בהר הרצל לעוד הלוויה קורעת לב של קרוב משפחה או בן היישוב או חבר מהמכינה. חוק הדתיים השכולים.

אותו מגזר שכועס עכשיו, ואפשר לגמרי להבין למה, על החרדים שלא מחרפים את נפשם ברפיח, שהנשים שלהם לא נמצאות תשעה חודשים לבד בבית, שהאימהות שלהם ישנות מצוין בלילה, שלא נפגשים בבתי הקברות הצבאיים – הוא המטרה הסופית של הקמפיין הזה. על הראש שלו שמים עכשיו את כל המיליונים.

למה דווקא את הציונות הדתית שכולם יודעים שהיא הכי מעורבת, הכי תורמת, הכי מקריבה, הם רוצים להשאיר מחוץ לקואליציה?

הו, כי זה בדיוק מה שמאיים בה. תקשיבו לכל נאום או ריאיון של יאיר גולן ותבינו את זה מיד. בעצם לא צריך ללכת רחוק כל כך. תקשיבו לגנץ, לאיזנקוט. לכל מי שמשתמש במילה “משיחי” כשם גנאי, וחולם על מדינה “נורמלית” שאין בה השפעה לאנשים עם אם־16 בידיים ואמונה בעיניים.

זו תופעה מרתקת: החרדים המסתגרים הרבה פחות מאיימים עליהם מהדתיים־לאומיים המשתלבים. הם חושבים שעם הראשונים הם יוכלו להסתדר יותר בקלות (דבר שלדעתי אמור די להעליב את החרדים). לא גולדקנופף מאיים על האליטה שמאחורי ההפגנות והקמפיינים, אלא אורית סטרוק, זאת שסיפרה השבוע בכנסת שמאז תחילת המלחמה בני משפחתה במעגל הראשון, בנים וחתנים, צברו לא פחות מ־1,269 ימי מילואים.

2.

נו, אז למה אני נכנע וכותב על הנושא השבוע?

ובכן, התשובה עצובה לי מאוד: אני נכנע כי הרעים ניצחו. בנוק־אאוט. ואני לא מתכוון להחלטה של בג”ץ. זה דווקא היה החלק הכי צפוי בסאגה. הייתי מופתע אם השופטים היו פוסקים אחרת. אם הם היו פחות אקטיביסטים. איפה יש להם עוד הזדמנות לפגוע ככה בהחלטה אחת גם בממשלת הימין, גם במעמד הכנסת וגם בחרדים? הם אפילו לא ניסו לשוות מראית עין של מחלוקת בין השופטים. כאיש אחד בלב אחד נגד הדמוקרטיה.

לנבחרי הציבור אין מנדט למצוא פשרות ופתרונות בהסכמה, רק שופטי בג”ץ יחליטו. וזה נורא. דמוקרטיה דמוקרטיה, חִגרי שק.

לומדי התורה יסתדרו. יהיה קשה כלכלית, אבל הם לא יפסיקו ללמוד. השאלה אם מדינת ישראל יכולה להסתדר, בשעה כל כך קשה וגורלית, בלי אחת הזכויות הגדולות שלה מאז הקמתה: החזקת התורה. אני באופן אישי ממש מפחד. מאז יום שלישי בבוקר מדינת ישראל פחות מוגנת. אז גדולי התורה יצאו לאסוף כסף מיהודי ארצות הברית, אבל מי יצא לאסוף את הזכויות החסרות?

3.

אז למי אני מתכוון בקביעה “הרעים ניצחו”? לאנשים ולארגונים שמאחורי אחד הקמפיינים הכי מושקעים והכי אפקטיביים שנראו כאן זה שנים. אנשי האסטרטגיה החכמים ידעו לזהות את הבטן הרכה של הציונות הדתית, את הנקודה שתקרע לחתיכות את הברית הטבעית בין חלקי הגוש המאמין ששרד את כל מערכות הבחירות.

הרי הדבר הכי טוב ומרגש, ובעיקר אמיתי, שיצא מכל המשבר הפוליטי של השנים האחרונות הוא הגוש המלוכד הזה. הציבור האמוני, לגווניו השונים מאוד, ידע לזהות את האינטרסים, את האג’נדה, את הציניות, את שיטות הפעולה של הצד השני, את השקר. אז נכון, קיבלנו את ממשלת בנט ומנסור עבאס, שתחת השם “ממשלת הריפוי” הדירה את רוב העם, וגנבה ממנו את השלטון, אבל מולם קם גוש חזק שפועל ביחד, שנאבק ביחד, ובעיקר מאוחד. ולא סתם מאוחד, אלא סביב זהות משותפת.

4.

ואז הגיעו זוועות שמחת תורה, וחיברו את הגוש עוד יותר. טוב, הם חיברו את כל העם היהודי, בעולם כולו, הפכו אותו לגוש מאמין אחד גדול, או לפחות יותר מאמין ממה שהיה. אבל גם חיברו חזק בין המגזר החרדי למגזר הדתי־לאומי.

תאמינו לי, אני חי בתוך הקונפליקט הזה מיום עומדי על דעתי. בעצם עוד לפני עומדי על דעתי. נולדתי למשפחה שחיה בתפר שבין המגזרים. ואני אומר לכם: מעולם לא הייתה הערכה כזאת, חיבור כזה, של החרדים לציונות הדתית. לרבניה, לבתי המדרש שלה, ללוחמיה, לנופליה הי”ד, להורים מלאי העוצמה והאמונה שלהם יבדל”א.

ראינו את זה בכל כך הרבה סרטונים בווטסאפ, וגם במציאות ראינו את זה: ההתנדבות, הציציות, התפילות, הסטייקים, השי גראוכר. אבל אני לא מדבר רק על אמפתיה והערכה. מעולם לא הייתה מוטיבציה כזאת אצל חרדים רבים שאין תורתם אומנתם (ואני חושש שפה ושם אפילו אצל כאלה שתורתם אומנתם) להיות חלק מהדבר הזה.

הרי רק לאחרונה התפרסם שכ־4,000 חרדים פנו לצה”ל, מעכשיו לעכשיו, בדרישה להתגייס. זה המון. ולדעתי המספר היה הולך וגדל (אגב, כמה מתוך החרדים האלה שהביעו מעצמם רצון עז להתגייס אכן גויסו? רק 13 אחוזים! “זה אומר שכל הסוגייה הזו היא כלי פוליטי שמשתמשים בו כדי להסית ולצבור קולות בהסתה של חלקי חברה. לא מעניין הגיוס”, אמר חיים רמון שחשף את הנתונים).

5.

וכאן נכנס הקמפיין. הוא נבנה היטב, פעימה אחרי פעימה, מודעה אחרי מודעה, עלון שבת אחרי עלון שבת.

כבר בתחילת המלחמה הערכתי שתהיה לו הצלחה כי הוא מבוסס על נקודות אמיתיות וכואבות. על קונפליקט של שנים, של דורות. הוא נוגע בחיים עצמם. הוא נוגע במוות. בדם. והוא נוגע בחומרי בערה שמוציאים אנשים לרחובות: זהות, שבטיות, מעמד.

אבל אני מודה, לא חלמתי שהוא יצליח עד כדי כך. שהוא יגבר על השכל הישר, על חוש הביקורת, על התבונה הפוליטית, על המבט המעמיק, על הדרך המשותפת. ומעל הכול, שהוא יגבר על הזיכרונות הקשים מלפני רגע, משנת הרפורמה, עם הקמפיינים וההסתה נגד המגזר הדתי לאומי ובראשם “סיפורה של שפחה”.

אז כן, אני נכנע. האסטרטגיה שלי לא לדבר בתקופה הכל כך טעונה על הנושא הכל כך נפיץ קרסה. כרגע כולם לא מפסיקים לדבר על הנושא. לכתוב. לצייץ. לאייר. לטקבק. ללכת מכות בקבוצות ווטסאפ משפחתיות (זה אולי הכי כואב: מלחמת אחים, יד איש בגיסו ויד חותנת בכלתה). כבר אי אפשר להפקיר את הזירה.

6.

נו, אבל אחרי שהחלטתי שאין ברירה אלא לכתוב, אז מה לכתוב? איך אפשר להגיד משהו מורכב, אוהב, מכבד, כדי להגיע לפתרונות אמיתיים ולהערכה הדדית? איך אני יכול בטור הזה, שלשמחתי קוראים אותו בכל שבת אנשים רבים משני המגזרים, וגם אנשים שחיים בין שני המגזרים, לתת פייט לקמפיין מפלצתי שמביא פה עבודה יום אחרי יום? זה כמעט כמו להתחיל לשכנע אנשים שקוקה קולה היא לא טעם החיים ושיש כמו במבה.

אז קודם כול אני לא בא לתת פייט. אם כבר אז לנסות לכבות את הפייט. להנמיך את גובה הלהבות. אפילו קצת. חייבים.

בימים הראשונים של הקמפיין רציתי לכתוב: תנו כבוד לתורה. בכל זאת, מדברים פה על עניינים שהם קודש קודשים, סלע קיומנו. היום אני רוצה לזעוק: תנו כבוד לדיון. בואו נתחיל בזה. זה קשה, אני יודע. כי כשדיון הוא כה טעון ברגשות (ואני אומר פעם שלישית: בצדק!) קשה לנהל אותו בצורה עניינית, מושכלת. לפעמים אני משתגע מרמת הטיעונים שעולים פה.

דוגמה קטנה מהימים האחרונים: כל תמונה של חייל עם שוטנשטיין (ואני לא צריך לומר לקוראי הטור הזה שאני האחרון בעולם שיזלזל בלימוד הדף היומי בכלל ובשוטנשטיין בפרט, וכמה תמונה כזאת, של מסירות נפש לקבוע עיתים לתורה, מרגשת אותי) הופכת להוכחה חותכת שצריך לגייס את כל בחורי הישיבות עכשיו, כי הנה, תראו!

נו באמת, אין בעולם שלכם ערך של “בן תורה”? רק של “קובע עיתים לתורה”? אתם לא רואים את ההבדל העצום בין השניים? בחייאת, תנו כבוד לדיון! אבל זהו, שבדיוק לכן הרעים רוצים שנדון בנושא הזה עכשיו. דחוף. הם רוצים שנריב בשיא החום, ואז גם מכבים לנו את המזגן.

יש גם רגעים משעשעים. אתה רואה עיתונאים, משני המגזרים הולכים מכות בטוויטר, כשכל אחד, בחייו האישיים, הוא פרזנטור של כמה הטענות שלו-עצמו לא נכונות: דתל”ש שתוקף בבוז את החרדים על הפחד שלהם מזה שילדיהם יתקלקלו בצבא. או שבבניק שלא פתח ספר שנים שבז לרמה התורנית של הציונות הדתית.

אבל זה באמת מקומם, כמה שזה הצליח להם. להפוך את זה ל”מלחמת קודש”, במקום למצוא פתרונות ולהקים מסלולים. ובכלל, במצב הנוכחי, בשיח הנוכחי, נגיד שתצליחו לכפות על מישהו להתגייס, איזה חייל אתם חושבים שהוא יהיה? אתם חושבים שכל רוח הגבורה האדירה שמתגלה אצל בני הציונות הדתית במלחמה הזאת, ובכל הקודמות לה – בדיוק השבוע ציינו 42 שנה לקרב הגבורה בסולטן יעקוב – זה משהו שמגיע מעכשיו לעכשיו? זה לא קשור לחינוך מגיל אפס? לגיבורי התרבות שגדלת עליהם? לשירים ששמעת ביום הזיכרון? לתמונות במסדרונות בית הספר היסודי שלך? לשיעורי המחשבה שלמדת במכינה? לספרים שקראת? לסרטים שראית? לסיפורים מחציית התעלה ששמעת מאבא?

המור”ק של החרדים הוא יותר קלם וסלבודקה ופחות תל סאקי וקוניטרה (והנה לכם, על הדרך, מה מפחיד כל כך, ובצדק, את החרדים, בחיבור לצבא. יש פה סיפור תרבותי עמוק שהפופוליזם של לפיד לא מתחיל להבין).

שום דבר בשיח של החודשים האחרונים על הגיוס, ובהחלטה הכוחנית של בג”ץ, לא קידם גיוס חרדים. להפך, השבוע רק התרחקנו משם. בדיוק כמו שממשלת “ברית האחים” הראשונה של בנט ולפיד, עם כל השיח האנטי־חרדי שלה, גרמה לקיצוץ של מספר המתגייסים החרדים בחצי, ועצרה למשך עשור מגמה של עלייה במספר המתגייסים (על פי נתונים שפרסם לאחרונה רב־סרן במילואים יוסי לוי, מנכ”ל עמותת נצח יהודה).

7.

הנה משהו שאני בחיים לא הייתי מעז לכתוב, אבל סגן־אלוף במילואים אודי בן חמו כן: “הדברים הבאים נכתבים במיוחד עבור דתיים לאומיים לקראת ההלוויות מחר של הקדושים הי”ד”. זה היה במוצאי שבת הנורא ההוא, לפני שבועיים, אחרי שנודע ששמונה לוחמים, רובם מהמגזר, נפלו באירוע הנמר”ה בעזה.

“אם תוך כדי הלוויות אתם עוסקים בגיוס חרדים במקום בשינוי התודעה, אתם טועים בגדול. בעיות ומורכבויות רבות יש במדינת ישראל. גם בעת מלחמה, גיוס החרדים הוא לא הראשון שבהם. אם אתם לא ממקמים את שינוי תפיסת העולם לגבי אופן ניהול המלחמה בראש סדר העדיפויות הלאומי – אתם טועים. ובגלל שלשנות תפיסת עולם לוקח זמן, לפחות תעסקו בהחלפת הדמויות האוחזות בהגה הביטחוני והצבאי שלנו. זה מחייב בגרות, אומץ לב וחירות מחשבתית. בואו נודה ביושר, לא גדלנו כך. לקידום ניצחון דרוש שינוי תודעתי ושינוי של ראשי הקונספציה משמחת תורה שממשיכים באותן תפיסות. להכרעת רפיח דרוש מיידית שינוי תפיסתי, לא חטיבת חרדים ואפילו לא עוד מאה אלף לוחמים”.

בן חמו, חתנו של ראש מכינת עלי הרב אלי סדן, כתב את הדברים המאתגרים האלה בקבוצת “סוללים דרך” שכבר המלצתי כאן להצטרף אליה. אני לא פותח את היום בלי לקרוא את מה שנכתב שם. הרי קשה לסלול דרך מחשבה לבד בתקופה כל כך מבלבלת וטעונה. אז בעזרת אנשים חכמים, כמו רב־סרן במילואים איתי אסמן, או רב־סרן במילואים בן סבו, שמנהלים את הקבוצה הזאת, ולרוב כותבים את הדברים מהשטח תוך כדי המילואים, אני מיישר את המחשבה ואת הלב (ומי שרוצה להצטרף מוזמן לפנות אליי במייל).

ואפרופו המלצות, ואפרופו מכינת עלי, תעשו לעצמכם טובה ותכתבו בגוגל “גיוס חרדים – להתבונן במורכבות”. 51 דקות של ניתוח עומק של הרב יגאל לוינשטיין על גיוס חרדים.

אעשה לכם ספוילר קטן: ראש המכינה שאיבדה במלחמה האחרונה 21 בוגרים, חלקם ממש סמל לשילוב ספרא וסייפא, ממליץ לחרדים לא למהר להתגייס בתנאים הקיימים. בעיקר הוא מזהיר אותם, מתוך ניסיון של השנים האחרונות שלו ושל ראשי ישיבות ההסדר והמכינות, לא לסמוך על דברים שהצבא מבטיח באשר לשמירת הצניעות והצביון הדתי בצבא.

למה? כי הצבא מקדם ערכים פרוגרסיביים קיצוניים גם במחיר של פגיעה בכוח האדם. ואפילו אם יימצאו בצבא אנשים עם רצון טוב (כמו למשל האלוף שקדי) שרוצים לתת לחרדים את כל התנאים הבסיסיים לשמירה על אורח חייהם, בסופו של דבר, ברגע אחד, יבוא בג”ץ – כן, אותו בג”ץ מהשבוע – ויבטל את כל ההסכמים.

הוא יעשה את פה אחד, מן הסתם. בנוהל.

8.

ותוך כדי שאני כותב את הדברים אני מקבל הודעת ווטסאפ מהשכן שלי, סגן־אלוף שלום אייזנר, היישר מרפיח. בבוקר שמחת תורה ראיתי את אייזנר יוצא ברכבו דרומה. מאז פגשתי אותו רק פעם אחת. הוא פשוט שם. והוא כותב לי בעקבות הדברים שאמר דובר צה”ל, שחמאס זה רעיון ולכן אי אפשר לנצח אותו:

“כששמעתי את זה הרגשתי בגידה. 260 יום אני וחבריי ועשרות אלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, שמנו נפשנו בכפנו. לחמנו ועדיין נלחמים בעוז, בגבורה במסירות נפש. ראינו את חברינו הטובים ביותר נהרגים. חילצנו את פקודינו הפצועים והמשכנו יום ועוד יום כדי לנצח, כדי לבער את הרוע שקם עלינו לכלותנו. כדי להחזיר כבוד לישראל. כדי לתת תקווה וביטחון לדורות הבאים. יצאנו למלחמה הצודקת ביותר באמונה גדולה שמוליכים אותנו לניצחון ברור על רשע ברור. והנה לא כך הדבר. דובר צה”ל מודיע לנו ההפך. אתם נלחמים שלא על מנת לנצח. אתם מסכנים את חייכם שלא על מנת להשמיד את הרוע.

“בורות. תלמדו היסטוריה. תמיד רעיונות רשע נוצחו. מפרעה עד היוונים, מהמן ועד הנאצים. החירות ניצחה את העבדות. במשך הזמן חשבתי הרבה איך זה שיש עמדה כזאת שלא מאמינה ביכולת לנצח רעיונות של רשעה. המחשבה שלי היא שבעצם זה פשוט. כשאין רעיון, אי אפשר לנצח רעיון. אם אתה חי חיים שלמים שאין בהם אמת ושקר אלא נרטיבים, אין רע וטוב, אין צדק ואין אמונה, אין נכון ולא נכון, אין ישר ועקום – אז הכול מבולבל. אז באמת אי אפשר לנצח. כי אם הרע לא רע והטוב לא טוב, על מה אני נלחם? באיזו זכות אני הורג את הרע אם אין רע? המסקנה שלי: רק רעיון יכול לנצח רעיון, וחסרי הרעיון – חסרי תקווה הם. רק הכרה בטוב יכולה לנצח את הרע. רק טובים יכולים לנצח רשעים”.

9.

קראתי את ההודעה של אייזנר בזעזוע ובכאב.

השבוע גם התפרסם הסקופ של עמית סגל על כך שבעצם אין אישור משפטי של הפרקליטות הצבאית הראשית לחסל אזרחים עזתים שהשתתפו בטבח שמחת תורה שלא שייכים רשמית לחמאס. כך למשל תהיה בעיה חוקית להרוג את חוטפי משפחת ביבס כי הם לא חברים ב”ארגון טרור שנמצא במצב לחימה עם ישראל”. ואתה קורא ומבין איך הגענו לאן שהגענו בשמחת תורה.

אלא שאנחנו נמצאים כבר הרבה אחרי שמחת תורה, ונראה שצמרת הצבא לא באמת השתנתה. אז מי יוביל את הצבא ואת העם ברוח נכונה, באמונה ובאומץ? איפה המגזר הנפלא הזה, שידע לזהות את הסכנה באוסלו ואת הסכנה בהתנתקות, למה הוא לא מוביל כעת קריאה גדולה לתיקון? למה המפקדים שלו לא מקודמים לצמרת ומשנים את רוח צה”ל?

לאן נעלמו דביר חבר, מרדכי כהנא, אפרים תהילה, אבינעם אמונה וכמובן עופר וינטר? למה לא מדברים על מה שבאמת חשוב, על שינוי התודעה ושינוי הוראות הפרקליטות הצבאית ויציאה מכל הקונספציות? אחרת לא נקבל ביטחון, גם אם נגייס את כל התאילנדים במדינה ונשלש את כוח האדם. הרי לצה”ל לא היו חסרים חיילים ב־7.10. היו חסרים לו דעת, בהירות, הבנה מי האויב (וכמובן גם סייעתא דשמיא). ולצערנו מערכת הבטחון עדיין תקועה שם. וזה מקומם, וזה מדאיג, וזה מסכן חיים.

אז איך ננצח ככה? מה יהיה? אבל בסדר, תמיד אפשר להוציא אגרסיות ולמצוא נחמה בעוד פוסט נגד החרדים האלה.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’