בוקר יום שני. אני נכנסת לוועדת חוץ ובטחון של הכנסת, האוחזת בעיצומו של דיון קריטי על חוק הגיוס.
מרגישה עיניים עלי, כמו חיצים. עמדתי בנושא ידועה, ואני החרדית היחידה בחדר.
באותו רגע, מול עיני תרחיש דמיוני: צה”ל משגר יותר מ-60 אלף צווי גיוס לחייבי גיוס מגילאי 18 עד 26. המוזמנים מגיעים לבקו”ם, מתיישבים על הריצפה ומתחילים לשיר. ואז הם אוחזים ביד גמרות והופכים את המקום לישיבה זמנית, אל מול עיניהם של החיילים חסרי האונים. לך תהפוך אנשים שפשוט לא מוכנים לעזוב את דף הגמרא לחיילים קרביים.
בהמשך, על פי הוראה של גדולי ישראל, מיליון איש יוצאים לרחובות הערים, כל משפחה גוררת על הכביש את צאצאיה, כולל עגלות תינוק. פלוגות מג”ב מרותקות, הכבישים חסומים, כל מפגין יודע שהוא מקיים מצווה – לציית להוראת גדולי הדור.
הנוער הנושר, שלכל אחד כזה יש בבית אחים מקהילת ‘תורתו אומנותו’, לא מוכנים לשמוע על גיוס, לא נח”ל חרדי או כל מסגרת אחרת. נלחמים באחים שלהם, אז הם גם בקרב הזה.
המדינה נכנסת לכאוס של מלחמת אחים, שהמלחמה על הרפורמה נראית פתאום כמו מיני-קרב. ושופטי בג”ץ ממשיכים לקרוא בקול גדול: ‘תשלחו להם צווים, לכ-ו-ל-ם’. הצבא רואה בעיניים כלות איך החלום לגייס לפחות כמה מאות של חרדים קרביים נזרק לפח האשפה ההיסטורי, האופוזיציה ממשיכה ליילל ‘הכל בגלל נתניהו’, הנציגות החרדית מפנה גם היא אצבע מאשימה כלפיו, הקואליציה ממשיכה להבטיח ‘חוק גיוס שפוי’, אבל מורדים מתוכה מרסקים כל אופציה.
אבל אני, מול הוועדה.
גברת נכבדת, עורכת דין, מסבירה שיש חשש בקרב המגדר הנשי בצה”ל מפני דחיקתן, מפני הרס ה’שוויון המגדרי’, שבעיניהן חשוב לא פחות משוויון בנטל, אבל למי אכפת. “חרדים לקרבי, הרגע ומיד”.
מנכ”ל ארגון הדורש לגייס חרדים מקבל את רשות הדיבור, וחושף את מה שכולנו יודעים כבר שנים. “הוועדה לא אמורה להבטיח להם, לחרדים, שהילדים שלהם ייצאו כמו שהם יכנסו. הם לא. הם אולי אפילו לא ייצאו בחיים”.
לא לצאת בחיים מקובל על אם חרדית, אבל לא לצאת בחיים הרוחניים כפי שהילד נכנס לצבא – ממש לא. ועל זה היא תשב על הכביש, תפגין, תזעק, תסכים לחיות עם פחות פרוסת לחם לה ולילדים, אבל לא תיכנע. וגם את הבן הנושר שלה, שכבר חשבה אולי ואולי, היא תשאיר בבית. כלומר, ברחוב.
“באתי לומר לכם שמה שהיה לא יהיה, לא מכסות ולא ישראבלוף”, אומר אחד הנוכחים, המייצג עוד ארגון. והוא צודק. לא מכסות. אפילו לא אחד.
יוסי לוי, מנכ”ל עמותת ‘נצח יהודה’, חרדי על מדים, אחד שגייס מאות אם לא אלפים של נוער חרדי, ברמה רוחנית כזו או אחרת, מנסה בקול חנוק להסביר לחברי הוועדה שמאז קום המדינה לא הייתה תוכנית אחת פרקטית לגיוס חרדים, וגם – את המובן לכל: “כשתוקפים את האחים שלי, אני לא רוצה לשרת!”. ככה פשוט.
הוא גם מספר להם איך רבנים ספרדים, שמעולם לא התבטאו בנחרצות, הוציאו לאחרונה פסק לפיו גם מי שאינו לומד – אסור לו להתגייס. שזה – מעולם לא קרה.
ואני שם, אני והמחשבות והתהיות, והעיניים שמופנות אלי, והחיצים שמפלחים את ליבי עם כל משפט שנאמר שם על לומדי התורה. ומול עיני – דמות הילדים שלי, השכנים שלי, מראה היכלי הישיבות המלאים בריתחא של תורה.
ברור לי שלעולם לא אצליח להסביר זאת לאחי החילונים.
•
9 שופטים מלומדים של בג”ץ, אקטיביסטים ושמרנים, הורו היום למדינה לגייס את בני הישיבות, לעצור את כספי התמיכות לישיבות ולכוללים בשביל תלמידים המחויבים בגיוס.
צילום: Nati Shohat/Flash90
ומולי עולה דמות המורות מ’בית יעקב’, שם למדתי, עומדות ומסבירות לנו בכל שנה, בערב יום העצמאות, שאנחנו – החרדים, עדיין בגלות, אצל אחינו. ואיך אני, כתלמידת תיכון תמימה בת 16, מתקשה להבין על מה הן מדברות. בכל זאת, יש לנו משטרה שלנו, צבא, והסבתא והסבא שלי, ניצולי אושוויץ, כבר לא רועדים לקום בבוקר.
ועוד לא מבינה איך בבוקר לא בהיר אחד יחדלו להעניק לבני את אותם כמה מאות שקלים עלובים שקיבל כל חודש מהמשרד לשירותי דת. סכום שהספיק בקושי למטרנה וטיטלים לזאטוטים. ואיך המדינה לא השכילה להבין שהוא עובד בחיל מאד מיוחד, חיל ששומר פה על הרוח, על הנשמה, על ההגדרה של מדינה ‘יהודית’, לצד ה’דמוקרטית’ הכל-כך מקודשת. רק כי ביום הקובע לא היה עדיין בן 26.
ואיך הוא מהדק עוד יותר את החגורה, למען התורה, אבל לא מפסיק ללמוד ולהתרפק על דף הגמרא. ואיך מי שיש לו – וגם משלם מיסים, כדי שהמדינה תוכל לממן השתתפות בארוויזיון ועוד פעילויות תרבות שאני וחרדים העובדים כמוני לא נהנים מהם – מפריש עוד קצת מעבר לכספי המעשר אותם נהג לתת.
רק כי יש היום אברכים שהם יותר עניים, משום שהמדינה לא השכילה להבין את ערך לימוד התורה.
חיילים קרביים לא ייצאו מהם. הם ימשיכו לשרת בחיל הרוח, שחשוב לא פחות – למעשה, הרבה יותר – מנהגים, טבחים, אנשי להקות ופקידים שלא עושים דבר. ומה כן יצא מכל זה? שירות אדיר לקיצונים בתוכנו, אלו שכעת תוקעים לנו ‘אצבע בעין’ ואומרים בקול גדול: “אמרנו לכם”.
בבוקר יום שני האחרון הבנתי: מלחמת אחים נמצאת איתנו כבר, כאן ועכשיו.