“כמה עוד אעבור? כמה דרמות?”: אורית מרק-אטינגר ניצלה בתאונה

אשת התקשורת אורית מרק-אטינגר הייתה מעורבת בתאונת דרכים בדרכה לפגישה בירושלים, כאשר רכב שעבר ככל הנראה באדום התנגש ברכבה.

לבשורה הזו תושבי שכונת רמות בירושלים חיכו הרבה זמן

מרק-אטינגר, שאיבדה במלחמת ‘חרבות ברזל’ את אחיה סגן פדיה מרק הי”ד, אביה הרב מיכי הי”ד נרצח בפיגוע, אחיה שלומי ז”ל נהרג בתאונת דרכים, ובן דודה אלחנן קלמנזון הי”ד נהרג ב-7 באוקטובר, סיפרה בחשבון הפייסבוק שלה על התחושות הקשות.

לאחר הפגישה הייתה אמורה אורית להגיע ל’שבוע הספר’ בירושלים, כדי  לחתום על ספרה ‘קרן אור שבורה’, אך בשל התאונה נאלצה לשנות תכניות.

“אני מלאת הודיה על כך שאני חיה, ויחד עם זאת תחושה קשה של כמה אפשר. סליחה מכל מי שחיכו לי בשבוע הספר במתחם התחנה, זו הסיבה שלא הגעתי:

“נסעתי היום בתוך ירושלים בדרך לפגישה ולשבוע הספר בירושלים. נוסעת כרגיל ובדרך רואה שיש אור ירוק ברמזור, אז ממשיכה בנסיעה. נכנסת לצומת ופתאום משום מקום רואה רכב וברגע, בום התנגשות חזיתית. כריות האוויר נפתחות ומתפוצצות לי על הפנים והידיים שלי נפגעות מההדף.

“מוצאת את עצמי, במרכזו של צומת גדול בלב ירושלים, כשעשן סביבי מתחיל להקשות על הנשימה. אני ישר צועקת לעזרה, אבל אנשים לא כל כך קולטים ולקח יותר מדקה שתיים עד שהגיעו אלי. גם אז אנשים לא ידעו מה לעשות והיה תוהו ובוהו. ואני כלואה ברכב, מעלה עשן. באמצע הצומת, והדמעות זולגות מכאב פיזי ביד. אבל גם הלב כואב, כמה עוד אעבור? כמה דרמות? מה כבר רציתי? חיים נורמליים, שפויים? לחיות?”

מרק-אטינגר הוסיפה: “היה לי קשה, מודה. אין לי המון שאלות אליו, מאד מאמינה בו. אבל הכאב, והתסכול, והחוסר אונים ושוב הלוז שמתבטל… ברוך ה’ הפעם לא לשבעה, אבל הנה, נקודת אור – אני חיה.

“מודה שגם ממש נבהלתי שאם זה היה חזיתי, אולי אני פספסתי ונסעתי באדום. למרות שאין סיכוי. אבל פחדתי שזו אשמתי. ואז דניאל הוציא את הסרטונים של הרכב… אתה רואה ולא מאמין! זה מסוג התאונות שמסתיימות ברע.

“כשהרופאים בבית החולים ראו את התאונה, הם הופתעו שבקושי נפצעתי. ‘באירועים כמו זה טיפלנו באנשים שנפצעו קשה בהרבה, לא ברור איך היא יצאה ככה’.

“האמת, אני רואה את הסרטון ויודעת שאם לא הייתה לנו טסלה, לא יודעת אם הייתי כאן היום. הטסלה בטוח בלמה חלקית או משהו, ובנוסף היא מאד חזקה ובטיחותית. בדרך הביתה, אחרי ששוחררתי מבית החולים, אני מודה על הנס. שלא נפגעתי בפנים, ברגליים, בשיניים, כל כך הרבה. מעריכה את זה שהוא החליט שצריך אותי בעולם. הלוואי שזה יהיה בדרכים פחות מטלטלות… ‘הגומל לחייבים טובים שגמלנו כל טוב'”.