בחמאס ידעו לנצל טירוף הפירוד שאחז בנו. האם לא למדנו כלום?

מדינת ישראל נמצאת בלבה של מלחמה עקובה מדם, אחת הקשות שידענו מקום המדינה. לרוב אזרחי ישראל זה ברור שלא צריך תזכורות בדמות חללים שנופלים בעזה, אך נדמה שלפוליטיקאים מסוימים הדבר עדיין איננו ברור ומוחשי.

רק בשבת עלו בסערה השמימה מעל מניין קדושים שנפלו בלחימה הקשה בעזה, חיילים יקרים שהתווספו למאות לוחמים שמסרו נפשם למען אחיהם היושבים בציון.

לאורך הדורות, כשעם ישראל היה בצרה, האחדות בעם הייתה מחלה מידבקת שלא הותירה שום חרך וסדק לפירוד, אחדות שהפכה לאגרוף קמוץ נגד אויבינו.

לרגע היה נדמה שגם במלחמה הקשה הנוכחית אנחנו נשאבים לאיחוד ולאהבת אחים שהייתה חסרה לנו כל כך טרום המלחמה.

אלא שהפעם המציאות טופחת לכולנו, בכאב עצום, היישר לפנים הדומעות.

ניתן להאשים את מחוללי הרפורמה המשפטית שניסו לכפות מהלך שאמור להיעשות בשום שכל ובהדרגתיות, או את שופטי בג”ץ שהוסיפו פעם אחר פעם ובחיוך שטני שמן למדורה הבוערת, ובעיקר את הקפלניסטים וחבר מרעיהם.

דבר אחד ברור: בחמאס ידעו לנצל את טירוף הפירוד שאחז בנו כדי להכות אותנו שוק על ירך. גם הם הודו שפירוק האחדות בעם העניק להם את הדלק והתחושה שזהו הזמן להשמיד את האויב הציוני.

אם לרגע חשבנו שהבנו את המסר, הגיעה “ממשלת האחדות” שהראתה שוב ושוב איך ממשיכים לייצר פירוד באיצטלא של איחוד. שרים בממשלת האחדות המדומה לא הפסיקו להדליף מתוך קודש הקודשים של הקבינט היישר לפריים טיים הישראלי. הכתבים עטו על שלל המידעים ודאגו להלעיט את הציבור הישראלי במריבות ובסכסוכים האין-סופיים.

הגושפנקא למריבות האיומות הגיעה לפני כעשרה ימים, כשבדיוק בזמן שכולנו שמחים על השבת חטופים בחיים מעזה, יושבים שני שרי קבינט המלחמה ומודיעים קבל עם שאין אדם פחות נוכל ורע מראש הממשלה.

ואם לא נגעלתם עד כאן, הגיעו סבב הראיונות בכל כלי התקשורת של אותו שר שישב בקבינט המצומצם, ומסביר לאחרון אויבנו איך ראש הממשלה שלנו “עושה שיקולים פוליטיים בזמן מלחמה”.

בעבר, אמירות כאלה בזמן מלחמה היו מזכות את השר המהולל בנידוי וחרם או בתואר בוגד על שלל תוצאותיו, אך במדינתנו הנאורה אותו שר מתקבל בתופים ובמחולות בהפגנה שקוראת להפלת הממשלה.

אינני תמים או נאיבי. איני חושב שראש הממשלה צח כשלג, אך מכאן ועד שפיכת דמו ברבים והתרת דמינו בהענקת רוח גבית לטרור, תוך כדי המלחמה – הדרך רחוקה.

לא תמיד שותפים מצליחים לנהל שותפות הוגנת שטובה לשני הצדדים. ואכן, תמיד ניתן לפרק שותפות שנקראת ‘אחדות’. אלא שבשום אופן אסור שהפירוק יוביל את הטרוריסטים לחשוב שניתן שוב להכות את היהודים היושבים בציון.

אם מנהיגנו לא יודעים איך להתנהג בזמן מלחמה, לפחות אנחנו נדע להתנהג כבני אדם ונשאף לאחדות ואהבה שאיננה תלויה בדבר.

איננו צריכים אסונות או שמחות שבאים אלינו מחזית המלחמה, כדי להשכיל ולהבין שלכולנו יש גורל משותף אחד, לרע ולטוב.