אולי בשבת ישחררו חטופים: איך גם היחס לחילול שבת הפך ל’פולמוס’?

1.

נו, אז באיזה צד אתם ב”פולמוס הכתיבה בשבת”? נגד? בעד?

עקפו אותך בתור? לפני שמתעצבן, תבדוק אם גם אתה זכאי לזה

מדהים שאפילו הזעזוע הטבעי מחילול שבת (של תינוקות מתוקים שנשבו) הפך פתאום לנושא שנוי במחלוקת. סליחה, הפך ל”עין רעה”. הנה, תקראו למשל איך סיכם את שני הצדדים בפוסט בפייסבוק הרב מאור קיים:

“אפשר להסתכל על כתיבת פתקים בשבת על שמחת שחרור החטופים ופרסומם בבתי כנסת או בבניינים משותפים בשתי צורות: בעין טובה – מי שאינו שומר שבת כתב פתק כזה כדי לשתף אחרים בשמחה כללית של עם ישראל, וממילא קיים בחילול השבת שלו את מצוות ‘ואהבת לרעך כמוך’, ביטא אחדות, ומתוך נקודת המבט שלו רצה לכבד ולהעריך את שומרי השבת. ואפשר בעין צינית (או בעין רעה) – הרי יש חובה למחות על חילול שבת של האחר, בוודאי כשהוא מדגיש, אומנם לא בזדון אבל כן באופן פוגע, את החטא בפני דתיים, קל וחומר כשזה מודגש בבית הכנסת. הדבר מראה שהוא לא מספיק מכיר ומכבד את אורח חייו של הדתי”. ומסכם הרב: “שני המבטים נכונים ואמיתיים, אך מוטב לאדם לאמץ את העין הטובה, להיות מתלמידיו של אברהם אבינו, ולבחור להסתכל על הדברים הטובים גם כשאפשר להעלות צדדים פחות טובים”.

קראתי את הדברים פעם ופעמיים כדי לוודא שהבנתי נכון. והאמת שעד לרגע זה אני לא בטוח שהבנתי נכון. קודם כול, זה די מדהים: אפילו בטקסט של רב, כבר אין ‘אסור’ ו’מותר’? על כל דבר אפשר להסתכל בשתי צורות, גם על היחס לל”ט אבות מלאכה בשבת?

אבל מה שהכי כואב פה הוא הקיטלוג של העולם הדתי לשתי קבוצות: אלה שבוחרים להסתכל על הדברים הטובים, ולעומתם בצד השני, בעלי העין הרעה והמבט הציני. כלומר, מי שאכפת לו מחילול שבת של יהודי אחר (כן, גם אם חטא מתוך כוונות מקסימות ומרגשות) הוא לא מתלמידיו של אברהם אבינו ויש לו “עין רעה”.

ואם כבר מדברים על “עין טובה”: למה היא תמיד רק לצד אחר? למה להסתכל בכזאת “עין רעה” על מי שחילול השבת של יהודי אחר גורם לו צער? למה לכתוב שזו “עין צינית”? הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אבל כן בזים למי שכואב לו חילול שבת?

2.

טוב, אני לא באמת מתכוון להיכנס עכשיו ל”פולמוס הכתיבה בשבת”. ראיתי שרבים כתבו את המובן מאליו (הלל גרשוני: “ההלכה היא פלסטלינה? ‘ערבות הדדית’ פירושה שכואב לך כאשר יהודי עובר עבירות”. אורי בריליאנט: “שכנים יקרים, השבת היא לא איזו בעיה טכנית שאנחנו צריכים להתגבר עליה, היא נשמת החיים”. ד”ר אבי שוויקה: “כולנו הרי שואלים את עצמנו בימים אלה איך נצא מהמצב הקשה שאנו נתונים בו. ובכן, אני מאמין בדברי חז”ל: אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים”). אבל אני כן רוצה לספר סיפור היסטורי, לטובת כל מי שמרגיש, כמוני, שהשיח השבוע קצת גרם לו לקרירות ביחס לחילול שבת, בתוכו פנימה.

אגב, כל השיח בנושא הזה היה בעיקר פנימה, כלפי עצמנו. הרי אף אחד לא מדבר על לצעוק “שאבעס!” על שכנים נחמדים שכתבו לנו עדכונים בשבת. השאלה היא האם אנחנו אדישים לעניין, לזה שבעצם יהודי חילל שבת בשבילנו, בתום לב ובטוב לב, או שאנחנו לא אדישים ומסבירים לשכנים היקרים בנועם למה אנחנו מבקשים שבשבת הקרובה, שבה בעזרת ה’ יחוסל סינוואר לא ישאירו לנו דף A4 בכניסה למעלית עם תמונה של הגופה המנוקבת שלו שהם הורידו מהטלגרם של אבו עלי אקספרס.

רבים מאיתנו הרי חונכו, כבר כילדים קטנים, שכאשר מתקרבים בשבת למעבר חצייה ומגיע רכב של נהג מחלל שבת הולכים צעד אחורה, כדי שהוא לא ילחץ על הברקס, ואז על הגז, בגללנו. זה דבר די מדהים. האיש קם בבוקר לנסוע לים: הדליק אור, מזגן, התגלח, פתח את המקרר שלא היה על מצב שבת, הכין חביתה, שלח סמסים, ירד במעלית, הניע את הרכב, הדליק את הרדיו, בהמשך השבת הוא יעשה אין־ספור מלאכות דאורייתא. אבל אני, הילד כאן במדרכה, לא אגרום לו להוסיף אפילו פעולה קטנה ביותר. ולמה? כי אני לא אדיש לחילול השבת שלו.

ואפרופו אדישות: הייתי מצפה למחאה הרבה יותר נחרצת נגד חילול השבת הפומבי של בנימין נתניהו. זה לא פתק בחדר מדרגות, זה חילול שבת ציבורי, ממלכתי, שגורם לעוד אינספור עוזרים ועיתונאים וצוותים לחלל שבת. אין שום פיקוח נפש בלרוץ להצטלם עם נועה ארגמני בשבת קודש. אולי פיקוח יח”צ. בתקשורת היו מפרסמים (או לא מפרסמים…) את אותו תיעוד בדיוק גם אחרי שבת.

3.

ועכשיו לסיפור. אני מזהיר מראש שהוא קצת קשה ותובעני. ברוך ה’ שאנחנו חיים היום בעידן אחר לגמרי ושאין לנו ניסיונות כאלה, אבל הסיפור הזה בהחלט יכול לתת לנו מושג מה יהודים עשו כדי שיהודי אחר לא יכתוב בגללם בשבת. ואנחנו לא מדברים על סיפור מימי הבעל שם טוב.

מספר הסיפור היה חי כאן בירושלים, הכרתי אותו וקניתי משקפיים בחנות האופטיקה שלו ברחוב המלך ג’ורג’.

הספר ‘יסופר לדור – קורות משפחה בשואה’, מתאר את תלאות משפחת עמנואל בתקופת מלחמת העולם השנייה. המשפחה בת שמונה הנפשות גרה בהמבורג שבגרמניה, ועקרה להולנד עם עליית הנאצים לשלטון, ומשם, אחרי תקופת מסתור אצל משפחה נוצרית, נלקחה למחנות. במלחמה נספו האב מרדכי, האם חנה, שלושה בנים ובת. בספר, שכתב ר’ יונה עמנואל הוא מגולל מסכת של גבורה יהודית, שמירת תורה ומצוות ושמירת צלם אנוש, גם במצבים הקשים ביותר.

הנה אחד מהסיפורים:

“תשעה באב תש”ד (1944) במחנה ברגן־בלזן. זו הפעם הראשונה שכל תושבי המחנה קיבלו עונש. היום אין אוכל, לא למבוגרים, לא לנשים, לא לזקנים ולא לילדים. סיבת העונש: הגרמנים גילו שמישהו במחנה שרף מזרן, בנימוק שהמזרן היה מלא כינים. זה פשע בל יכופר, זו חבלה חמורה, ולכן הוטל עונש על כל יושבי המחנה, מנער ועד זקן. תשעה באב. אמא בישלה מעט דייסה ללא חלב עבור אחותי הקטנה בִּתיה בת הארבע. בלי תנור ובלי נפט, על מעט קש ובעמל רב. ברגע האחרון תפסו אותה שניים מאנשי השמירה היהודית במחנה. יהיה משפט.

וכך הייתה דרך ניהולו של משפט במחנה: נוסף על העונשים שהגרמנים מטילים, חייבים גם האחראים היהודים שבמחנה להעניש את העבריינים. לשם כך נערך משפט פנימי. הגרמנים נהנו לראות כיצד יהודים מענישים את אחיהם. ‘שחקו על משפטיה’. המשפט של אמא נקבע ליום שישי בערב, ליל שבת ‘נחמו’ תש”ד. בדרך כלל ארך משפט כזה זמן רב, וכלל דברי תובע יהודי, עדים, דברי הנאשם, הגנת הסניגור ופסק דין של השופטים. כולם יהודים אסירי המחנה. אולם משפטה של אמא ארך זמן מועט בלבד. פסק הדין: שלילת מנות לחם ליומיים. אמא ויתרה על זכותה להכחיש חלק מההאשמות המופרזות, ואף ויתרה על השתתפות הסניגור האמור לבקש הקלה בעונש על עבירה של בישול עבור פעוטה בת ארבע”.

4.

למה ויתרה חנה עמנואל על זכות התגובה שלה במשפט ולא ניסתה להקל את עונשה? “ישבנו בליל שבת והמתנו לשובה של אמא ממקום המשפט”, מספר ר’ יונה עמנואל. “כאשר סיפרה על פסק הדין, שאלתי אותה מדוע המשפט היה כל כך קצר, ולמה לא ניצלה את זכותה להכחיש לפחות חלק מן ההאשמות? מדוע לא אמרה שבאותו יום לא חילקו כלל אוכל, ועל כן בישלה דבר־מה עבור הבת הקטנה? אמא לא ענתה. ראיתי שהיא נרגשת מאוד. העזתי ושאלתי פעם נוספת, ואמא ענתה: ‘לא היו שם רק שופטים, תובע וסניגור. ישב שם יהודי שרשם פרוטוקול. כל מילה שהייתי אומרת שם הייתה נרשמת מיד בידי יהודי, ובליל שבת! לכן שתקתי. מוטב לרעוב מעט יותר, מלגרום לכך שיהודי יכתוב בשבת!'”.

שנים אחר כך, כתב אחיו הצעיר ר’ שמואל עמנואל למשפחתו, שלהערכתו הסיבה שאמא שלהם הי”ד נהגה כפי שנהגה הייתה לא רק כדי לא לגרום ליהודי אחר לכתוב בשבת, אלא גם כדי לחזק אצל עצמה את ערך השבת “שירד לדיוטה התחתונה במשטר החיים של המחנה. כי הרי ערך השבת נפגם מאוד אצל יהודי שחי בתנאים של חילול שבת כללי ותמידי”. איזו מסירות נפש – ואיזו רגישות נפש – בשיא הגיהינום. יסופר לדור!

5.

ובחזרה לתקופה שלנו.

בשבוע שעבר הלך לעולמו יהודי שהקדיש את כל חייו, את ימיו ואת לילותיו, לכך שכמה שיותר יהודים ישמרו שבת (ושאר תרי”ב מצוות). קראו לו הרב משה קוטלרסקי. הוא לא קיבל את הנחת היסוד שבעצם עמדה בבסיס “פולמוס הכתיבה בשבת”, שלפיה דתיים זוכים לשמור שבת וחילונים לא, ועכשיו השאלה היא רק האם החילונים יכתבו לדתיים את החדשות המרגשות או לא.

ובכן, גם אבות אבותיהם של החילונים עמדו השבוע לפני 3,336 שנה בהר סיני ושמעו את עשרת הדיברות. מאז עם ישראל עבר את מה שעבר, אבל ברוך ה’ בשנים האחרונות יש התעוררות יהודית אדירה, ומי שבין היתר נמצאים שם בשטח כדי לסייע בכל עניין יהודי הם שלוחי חב”ד שאיבדו השבוע את הרב קוטלרסקי, שעמד בעשרות השנים האחרונות בראש ‘המרכז לענייני חינוך’ שאחראי למערך השלוחים. אני מניח שרוב מי שקורא את הטור הזה לא שמע עליו, אבל ההשפעה שלו בעשרות השנים האחרונות על הזהות יהודית של מאות אלפי יהודים בעולם, אפילו מיליונים, הייתה אדירה. והאכפתיות שלו הייתה עוד יותר אדירה. כמה הוא דאג לכל שליח ושליח בכל בית חב”ד בעולם. וכמה הם עצובים עכשיו.

למרות שאני בטוח ששליחי חב”ד יתרגמו מהר מאוד את העצב להרחבת הפעילות. לעוד חייל שיניח תפילין. לעוד סטודנט בקמפוס שיקבע מזוזה. לעוד אישה שתדליק נרות שבת. כאלה הם. העשייה תנחם אותם בתוך שאר אבלי ציון וקראון הייטס. וכזה היה המנוח. הדרך שלו להתמודד עם מחלתו הקשה הייתה בהגברת הפעילות שלו. בהכפלת ושילוש היעדים שהציב לעצמו. ושתבינו, גם לפני הם היו מטורפים.

בשנים האחרונות זכיתי לפגוש אותו כמה פעמים. לאחרונה נזכרתי בשיחה איתו, לפני כארבע שנים, כשגל ה”הדתה” פרץ ובגוש דן התחילו ארגונים חילוניים־קיצוניים להתנכל לדוכני תפילין. שאלתי אותו לדעתו על התופעה. הייתי בטוח שהוא יגיד לי שהוא דואג לפגיעה במעמדם של שליחי חב”ד, אבל לא.

“אני מוטרד בגלל ארץ ישראל”, הוא אמר לי. “הרבי דיבר על שלמות הארץ, שלמות העם ושלמות התורה. אם פוגעים בשלמות התורה, אם פחות ילדים ילמדו יהדות, פחות נערים יניחו תפילין, פחות ישמרו שבת, אם מסיתים כל היום בתקשורת נגד קיום המצוות – זה לא אומר רק פחות תורה, אלא גם פחות ביטחון. אנשים מדברים על פוליטיקה, על הסתה, ושוכחים את העיקר: מי שנאבק ככה בתורה לא פוגע רק בדתיים, או רק ביהדות, הוא פוגע בביטחון של ארץ ישראל”. מפחיד.

6.

לפני כמה חודשים, בתחילת החורף, בכינוס השלוחים האחרון לחייו, עלה הרב קוטלרסקי לבמה – הבמה של הכינוס שהייתה במשך עשרות שנים המגרש הביתי שלו – ובמאמץ רב, אבל בעוצמה גדולה, נשא את נאום הפרידה שלו מאלפי השלוחים: “הרבי תמיד דרש שמכל התכנסות, מכל דיון, יצאו החלטות טובות. ‘למעשה בפועל’. האמת היא שאפילו לא התחלנו. הרבי אמר פעם, ואני רגיל לחזור על כך: ‘אם יש בקהילה אלף יהודים והשליח הצליח לגעת ולהשפיע על תשע מאות ותשעים ותשעה מהם, מגיע לו שכר גדול, אבל משימתו לא נשלמה!’.

“אנחנו עדים להתעוררות יהודית חסרת תקדים מאז השבעה באוקטובר. בשעה שכזו עלינו להפיץ את מסר האמונה והביטחון שהרבי לימד אותנו, ולחזק את העם לתשובה, תפילה וצדקה. נוסיף ונתפלל לחזרתם של החטופים בשלום ולשלומם והצלחתם של החיילים, ונזכור ונזכיר את המשימה שלנו – שלא יישאר אפילו יהודי אחד בחוץ. להפוך את העולם ל’כולו זכאי’ וראוי לביאת המשיח”.

7.

בשבוע שעבר, שלושה ימים לפני יום הולדתו ה־75, נפטר הרב קוטלרסקי. אני בטוח שלצד הסיפוק מהעשייה הבלתי־נתפסת כל השנים, והנחת מהמשפחה המפוארת שממשיכה את דרך השליחות, הרב קוטלרסקי הלך לעולמו בתחושת החמצה: לא השלמתי את המשימה. לא הצלחתי להביא את המשיח בחיי.

אבל אנחנו נשארנו פה כדי להמשיך. מה דעתכם, למשל, לתלות לקראת השבת הקרובה בחדר המדרגות שלט בזו הלשון: “שכנים יקרים, בשבת הקרובה נערוך קידוש חגיגי בלובי הבניין בתודה על הבשורות המשמחות משבת שעברה, ובתפילה לעוד בשורות טובות. בתוכנית: ברכות, פרק תהילים וכיבוד קל. גם הילדים מוזמנים”.

אחרי הקידוש אפשר להזמין משפחה של שכנים לסעודת שבת אצלכם. כן כן, אל תהיו דתיים אגואיסטיים. תהיו מתלמידיו של אברהם אבינו. קצת אהבת ישראל ועין טובה.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’