ההתעללות והחילוץ הדרמטי: בני המשפחה מספרים מה שעבר אנדרי בשבי

אנדרי קוזלוב היה מאבטח במסיבת הנובה. בשבעה באוקטובר כשברח מהמחבלים, התפצל מחברו וחבר לשלומי זיו, יחד הם עלו לרכב ונחטפו לעזה. בשבת האחרונה, חולץ ב’מבצע ארנון’.

הוא התאחד עם משפחתו שהגיעה מרוסיה, ועם בת זוגו ג’ניפר, שלמרות שיצאו רק שלושה חודשים לפני שבעה באוקטובר, במשך שמונה חודשים חיכתה לו ונאבקה לשחרורו.

בראיון לאדוה דדון מחדשות 12 היא מספרת איך הגיבה כששמעה לראשונה שאנדרי חולץ מהשבי: “אני זוכרת שפשוט צרחתי. אימא שלי הייתה במטבח וצעקתי לה: ‘אימא, אימא, תדליקי את הטלוויזיה’, והתחלתי לקפוץ במקום, כמו ילדה קטנה. לאחר מכן התקשרתי מהר לאבא של אנדריי ואמרתי לו”.

על הפגישה בבית החולים סיפרה: “אני זוכרת שראיתי את אנדרי על המיטה בבית חולים, בשיבא, וכשראיתי אותו, פשוט תפסתי אותו וחיבקתי אותו חזק. לקחתי את דימה אחיו איתי ביד ופשוט התחבקנו שלושתנו ואנדרי חיבק אותנו ופשוט ירד על הרצפה. בלי מילים. רק בכה. כמו שהיה כשהוא פגש את יבגניה אימא שלו והוא כרע, אז אותו דבר. הוא פשוט קרס, הוא נורא מוצף”.

איפה הוא עכשיו אנדרי? מה שלומו?

“הוא לא יכל להצטרף אלינו לריאיון. הוא במלון, נח ומתאושש. הוא צריך כל הזמן שיהיו איתו והוא במצב מאוד מאוד עדין, מאוד שברירי. הוא מעכל את זה עכשיו”.

מה הוא סיפר לך על מה שהוא עבר שם?

“הם החליפו דירה ארבע פעמים, אנדרי, אלמוג ושלומי. באוקטובר ובנובמבר היה ממש חוסר באוכל, אז הם לא אכלו. הם עברו התעללות פסיכולוגית מאוד מאוד חזקה, יותר מהפיזית. הוא קיבל עונשים מאוד קשים מהמחבלים. הם היו מכסים אותו עם עשרים שמיכות בשיא החום. הוא היה מבקש לצאת מהשירותים, אם הוא לא היה דופק, אז הם היו נועלים אותו במשך שעה בשירותים, ונותנים לו לעשות צרכים בתוך סיר ולא היה אפילו נייר טואלט. הוא התקלח פעם בשבוע, לכן הוא ביקש שיגזרו לו את השיער.

“אנדרי הוא בן אדם מאוד מאוד חזק וזה היתרון שלו. הוא יום יום כתב ביומן שלו, עוד יום, עוד יום. והוא הבטיח לעצמו שהוא יחזור בחיים, בגלל זה הוא לא נפרד מההורים. עצם העובדה שהוא אזרח רוסי לא שיפר שום דבר. הפוך, הם היו שואלים אותו: ‘למה באת לארץ? אתה לא יודע שהמדינה הזאת זה כיבוש? אתה אשם, אתה בחרת לבוא'”.

מה היה לו הכי קשה?

“היה לו הכי קשה בשבי להיות רחוק מהמשפחה שלו. הוא מאוד מאוד קשור למשפחה שלו. אני הייתי חברה שלו מעט זמן, והוא חשב אם כבר התקדמתי הלאה, זה הפחיד אותו. אבל בעיקר הוא חשב על המרחק מהמשפחה והצער שהוא גרם להם. הכריחו לצייר את יבגניה אימו והוא לא רצה. זה היה לו נורא קשה, הוא לא רצה לצייר אותה. אני חייבת להגיד שאימא שלו זאת נקודת החולשה שלו והתורפה שלו. וכל פעם שהוא נזכר בה, הוא פשוט נשבר לחתיכות, כי הוא חשב שהוא מעביר את ההורים שלו שרחוקים ושהם ברוסיה – סיוט. והוא לא יודע איך לתגמל אותם והצטער שעשה להם את זה”.

צילום: דובר צהל

הוא מאשים את עצמו?

“כן, הוא מאשים את עצמו שהוא נחטף. הוא חזר בן אדם שונה. פשוט חזר בן אדם שברירי ושונה”.

מה הוא סיפר לך על רגעי החילוץ?

“שזה היה טראומטי. המחבלים ששמרו עליו, הם כל הזמן אמרו לו שהממשלה שלנו רוצה שהחטופים ימותו, שזאת המטרה. והוא חשב בהתחלה שהולכים להרוג אותו, ואז אמרו לו: ‘אנדרי, אנדרי, זה אנחנו. אנחנו אוהבים אותך, אנחנו חיילי צה”ל, בוא איתנו’. וברגע שהוא שמע את זה, הוא שמח והיה מאושר, והוא לא האמין שהיום הזה הגיע.

“אני מאוהבת בחיילי צה”ל, אני מאוהבת בצבא שלנו, באמת. אין לי מילים להודות להם. אין לי מילים להודות לכל ההורים ששולחים את הילדים שלהם להגן עלינו. ואני מודה לכם, ואני מחזקת אתכם. ובאמת תודה. ואני משתתפת בצער המשפחה של החייל ארנון, שסיכן את חייו. אנחנו נהיה אסירי תודה לנצח. ארנון בן ראובן ורותי זמורה, יהי זכרו ברוך. אתם גיבורים”.

“שישה תמרים ביום. לפעמים הייתה חצי פיתה”

בריאיון לאתר וואלה סיפרו הוריו מיכאל ויבגניה על התנאים הקשים וההתעללות שעבר בנם בשבי.

“אנדריי משתף ומדבר הרבה. הוא חוזר ואומר שהתעללו בו נפשית מאוד, לא רק פיזית”, סיפרו ההורים לאחר ששוחרר מבית החולים. “לקחו מהם כל אופציה לבחירה, כל חופש שהיה להם. הם קיבלו עונשים מוזרים על כל דבר שעשו. לא משנה מה, מבחינת השובים אי-אפשר היה להתנהג ‘נכון’ ולהיות בסדר. הוא אמר לנו ‘התעללו בנו, אמרו שאף אחד לא רוצה אותנו, שישראל לא רוצה להחזיר אותנו ושכחה מאיתנו. שאימא שלי בטיול ביוון ולא אכפת לה. שהמשפחות התקדמו הלאה וצה”ל רוצה להרוג אותם’.

“הוא עבר בעיקר הרבה לוחמה פסיכולוגית. ניסו לדכא אותו, להגיד לו שלא נלחמים עליו, לאף אחד לא אכפת ממך וכולם עזבו אותך. הנה, תראו למה לוקח לצבא כל כך הרבה זמן לשחרר אתכם, הוא לא נלחם עליכם הוא רוצה שתמותו זה יעזור להם כי אז יפתור את הבעיה שלהם”, אמרו.

לצד זאת, “הייתה גם התעללות פיזית. הם קיבלו כל מיני עונשים. פעם אחת כיסו אותו בשש שמיכות בשיא החום למשך זמן רב כעונש שלא ביקש אישור לצאת מהשירותים ולא אפשרו לו לזוז. על כל דבר היה צריך לבקש אישור”.

בחודשיים הראשונים, סיפר, התנאים היו קשים יותר. “קשרו להם בחודשיים האלה את הידיים והרגליים מאחור. עדיין יש לו סימנים מהקשירות על הידיים. אחרי זה העבירו להם את הידיים לקשירה מלפנים והוא הרגיש שהוא זכה למעט חופש. אלו הדברים הקטנים שהחזיקו אותו בחיים”.

לדבריהם, האוכל שקיבלו היה דל, הן מבחינת כמות והן מבחינת מגוון, בעיקר באותם חודשיים. במהלך ימי השבי הועברו בין כמה דירות שונות. “לא היה להם יותר מדי. הוא היה חי על שישה תמרים ביום. לפעמים הייתה חצי פיתה וקצת לאבנה אבל אוכל של ממש לא היה”.

הם הוסיפו כי “אחד הדברים הנוראיים ששמענו ממנו זה שיש דברים שלא יוכל לספר אף פעם כי הוא לא רוצה לדבר עליהם גם עם ההורים”.

ביום שבת, כשהגיעה הבשורה על שחרורם של אנדריי בן ה-27, אלמוג מאיר ג’אן, שלומי זיו ונועה ארגמני במבצע משותף של כוחות הביטחון, ההורים שהו ברוסיה. “את הידיעה קיבלתי כשלא הייתי בארץ. מאותו רגע החיים קיבלו צבעים בחזרה”, אמרה האם. “אני כל הזמן צוחקת, מתחבקת עם כולם, מקבלת תמיכה ללא הפסקה מאנשים שמזהים אותי ברחוב. אני האימא המאושרת בעולם. מלאת כוחות.

“הדבר הראשון שאנדריי אמר לי היה ‘אימא אני ניצלתי. אימא ניצלתי, ניצלתי פעמיים. לא רציתי להיפרד מכם ב-7 באוקטובר, בגלל שידעתי שאחזור. הוא חזר ואמר שידע שיחזור”, סיפרה. “הוא אמר שהוא התאמן שם כל הזמן כדי שיהיו לו כוחות ולא ייכנס לדיכאון. הופתעתי לראות אותו עם הרבה כוחות ואנרגיה, חשבתי שאחרי שמונה חודשים יהיה אחרת. ראיתי בן אדם חזק עם אנרגיות ומאוד שמחתי כי פחדתי לקבל מישהו אחר. האמונה החזיקה אותו.

“אנחנו בעיקר רוצים להגיד תודה על כל התמיכה ואהבה והעזרה של עם ישראל”, ביקשו למסור. “החיבוק והמלחמה, שלא נטשו אותנו ולא את החטופים ושכולם היו משפחה אחת תחת מעטה עוטף”.