הפרשנים הביטחוניים אולי יודעים יותר מכם, אבל מבינים הרבה פחות
1.
יום ראשון, ל”ג בעומר, קצת אחרי שתיים בצהריים, אזעקות בגוש דן ובשרון. בהלה, אזרחים רצים לממ”דים או נשכבים בצד הדרך, פיצוצים באוויר, נפילות של רקטות, בהרצליה בית סופג פגיעה ישירה, ובנס זה נגמר בפצועים קל.
הגרלת ביניים על 120,000 ש”ח – לנרשמים להגרלת ס”ת של יד לאחים
יש להניח שבאותם רגעים מפחידים, רובם של אלו ששמעו פתאום את האזעקה (או אפילו רק עודכנו עליה בתקשורת) אמרו לעצמם בסגנון כזה או אחר: זה מטורף, שבעה חודשי מלחמה, והחמאס הזה עדיין יורה רקטות לאזור המרכז? כנראה לא הרתענו אותם מספיק. כנראה לא הרגנו אותם מספיק. עוד עבודה רבה לפנינו.
נכון? ככה חושב האדם הסביר. מין יצר הישרדות בסיסי כזה. יורים בנו, צריך להשיב מלחמה ולחסל את האויב.
אבל אייל בן ראובן הוא לא האדם הסביר. הוא היה אלוף במילואים, הוא היה מפקד המכללות הצבאיות, מפקד הגיס הצפוני, ולכן הוא יושב באולפן חדשות 12 על תקן של פרשן ביטחוני. “אלוף במילואים אייל בן ראובן”, פונה אליו ערד ניר, “ארבעה חודשים לא נשמעה אזעקה באזורים האלה. עכשיו צה”ל ברפיח, והנה במרכז הארץ שוב נתונים לאיום השיגורים?”.
“תראה”, הוא עונה בהחלטיות, “אנחנו בסיפור הזה, אנחנו במערכה הזאת, שמה שאני קיבלתי ממפקדים מאוד בכירים במרחב הוא, שהסיפור של התת קרקע הוא אדיר ממדים. אדיר ממדים. ברמה שמקו הגבול שהיה ועד לרפיח הכול מתחבר להכול. כנראה הרבה יותר ממה שהוערך. אומרים ששישים וחמישה אחוזים מהמנהרות עדיין לא טופלו… זאת אומרת שבמצב הזה, הסממן של הדבר הזה, מה שהוא אומר לי, מבחינתי, זה שאם אנחנו לא מגיעים לאיזשהו תוצר מדיני, כמו שגומרים כל מלחמה בסופו של דבר, אנחנו עוד צפויים להרבה הרבה הרבה ימים של מלחמה מאוד קשה”.
2.
מבולבלים? גם אנחנו.
האלוף מתאר נכוחה כמה המצב חמור, וכמה הסיפור של המנהרות הוא “אדיר ממדים”, יותר ממה שהערכנו, ובעצם עוד לא טופל, וכמה אנחנו בסכנה מעוד רקטות, ופתאום באיזה שהוא שלב – קשה אפילו לסמן איפה בדיוק במשפט – כל המצב החמור הזה שהוא מיטיב לתאר הופך סיבה ל… הסכם מדיני. או כפי שהוא קורא לו: “תוצר מדיני”.
למה? אני באמת לא מבין. אם כל מה שהוא אמר הרגע נכון, והוא נכון, אז מי רוצה “תוצר מדיני” עם 65 אחוזים של מנהרות שעדיין פעילות? האם מי שרץ עכשיו באמצע ל”ג בעומר עם הילדים למקלט לא רוצה תוצר מלחמתי, תוצר הרתעתי, תוצר השמדתי?
“בוא נחזור שנייה לשטח”, אומר ערד ניר, “ברהנו טגניה כתבנו, אתה נמצא בדרכך לכמה מקומות. כמו שציין קודם ניר דבורי פרשננו, יש דיווחים על כך שרסיסים מן הרקטות, שברי רקטה, נפלו בכמה מוקדים בשרון”.
הכתבים מדווחים מהשטח המופתע והמבוהל (ואני חושב לעצמי איפה היינו היום אם ככה היו מדווחים על כל ירי על שדרות), מזכירים את הוראות פיקוד העורף לא לצאת מהמרחב המוגן לפני שיחלפו עשר דקות מהאזעקה כי יש באוויר רסיסים, וזו סכנת חיים, על המסך תמונות של ירוטים מעל שמי השרון, ובן ראובן מבקש לחזור ולהדגיש: “אני רוצה רק שלא נתבלבל פה… אסור לנו מאירוע אחד כרגע להתבלבל ולחשוב שאוקיי, אז המסקנה היא שעכשיו בוא נמשיך את המלחמה הזאת ברצועת עזה עד אין סוף. אני מזכיר: יש לנו חטופים.
“אני מזכיר: יש לנו צפון. בסך הכול, יש קשר ישיר בין כל הדברים האלה. ולכן אני חוזר ואומר: אם הממשלה הזאת לא תפנה לאיזה שהוא תהליך שאיננו צבאי, שמחבר ועוסק בשליטה האזרחית במרחב הזה של עזה, בשילוב עם שליטה ביטחונית – אנחנו נמשיך לחוות את החוויות האלה לאורך זמן. לא נפתור את בעיית החטופים, ולא נפתור את בעיית הצפון. כי אנחנו לא יכולים להתחיל בצפון כל עוד אנחנו לא סיימנו את המהלך הזה, ואדון בן גביר עם כל הכבוד, אה אה… זאת התמונה”.
3.
אני מניח שבשלב הזה של השידור רבים מהצופים בבית, כמוני, לא מבינים את התמרון המחשבתי של האלוף במילואים. יש פה איזה כשל לוגי, ברמה שמשפט לא נדבק למשפט. המידע שבן ראובן מביא נשמע כזה שמצריך תגובה צבאית אגרסיבית. הרי הצפון מחכה לנו, ואם נברח מהדרום בלי לנצח – איזה מסר נעביר לצפון? חייבים להשלים את המשימה בדרום ולו רק בגלל המצב בצפון. ובכלל, איך אפשר להשאיר כל כך הרבה מנהרות פעילות ולסגת?
אבל הצופים כנראה חושבים שהבעיה היא בהם, כי ההוא שמדבר בטלוויזיה היה אלוף. הוא כנראה יודע משהו שאנחנו לא יודעים. והוא אומר, במלוא הסמכותיות, שאסור לנו להתבלבל וצריך עכשיו ללכת ל”תהליך שאיננו צבאי”. והמגיש ערד ניר שותק מול המסקנה הזאת (במלוא הסמכותיות) ולא שואל שום שאלה.
הרגעים המביכים האלה שאני מתאר עכשיו חוזרים על עצמם ערב ערב, עם שורה של פרשנים צבאיים, בכירים לשעבר, אנשים שמפרשים לנו את המציאות כבר תקופה ארוכה, ותקופה עוד יותר ארוכה ניהלו את המציאות. הנה רשימה של שמות, ככה מהזיכרון: ישראל זיו, נעם תיבון, תמיר הימן, גדי שמני, עמוס ידלין, עמוס גלעד, עמוס מלכא (ובטח שכחתי עוד כמה עמוסים).
ואז אתה נכנס לוויקיפדיה של אותו פרשן ביטחוני מרשים וחסר פשר, ומגלה את המשותף כמעט לכולם: רזומה צבאי עשיר, שמתחיל בדרך כלל בגבורה אישית מופלאה בשדה הקרב כחייל או כקצין צעיר, ממשיך בשורה של תפקידים בכירים בצבא, ומסתיים בפרק הנוכחי, של אחרי השחרור מצה”ל והמעבר ל”ייעוץ ביטחוני” לחברות ענק.
בלא מעט מקרים, כמו אצל בן ראובן, יש גם פרק פוליטי. אחרי שהשתחרר מהצבא הוא הצטרף למפלגה בשם מרצ. בשנת 2010 הביע תמיכה בהחזרת רמת הגולן לסורים בנימוק ש”לא מדובר באזור בעל חשיבות אסטרטגית”, כמו כן הוא תמך ביציאה מרוב שטחי יהודה ושומרון “גם אם לא ניתן להגיע להסכם”. נו, בטח גם אז, כמו השבוע בזמן הירי על גוש דן והשרון, אנשים הקשיבו לו ואמרו לעצמם שהוא היה אלוף בצה”ל, אז בטח הוא יודע משהו שהם לא יודעים.
4.
ובכן, אם עוד לא הבנתם: הם לא יודעים יותר מכם. בעצם, הם אולי יודעים יותר מכם, אבל הם מבינים פחות מכם. הרבה פחות. למעשה, אם אתם רוצים לדעת מה מדינת ישראל צריכה לעשות, צריך פשוט להקשיב למה שהחבר’ה האלה אומרים בנחרצות מדי ערב על המסך – ולעשות בדיוק להיפך. זה דבר שמוכיח את עצמו כבר שנים: באוסלו, בנסיגה מלבנון, באינתיפאדה השנייה, בהתנתקות.
אגב, חוץ מלהיכנס לוויקיפדיה אני עושה גם “גוגל חדשות” ותמיד, ממש ללא יוצא מן הכלל, אני מגלה שלפרשנים הביטחוניים האלה היה חלק פעיל בפגיעה המופקרת בהרתעה שלנו, בחודשים שקדמו לאסון שמחת תורה. הנה, תקראו: “מאות לוחמי צוות אוויר בעבר שלחו מכתב תמיכה בטייסי מילואים המאיימים להפסיק להתנדב למילואים במידה וחוקי הרפורמה המשפטית יעברו. אלוף במיל’ וח”כ לשעבר אייל בן ראובן, חבר תנועת ‘מפקדים למען ישראל’, התעמת בנושא עם פרופ’ אריה אלדד ברדיו 103”.
זאת אחת הידיעות הראשונות שעלו לי על האיש שעכשיו אומר לנו שחייבים לעצור הכול. להלן כמה פנינים מהדברים שהטיח באריה אלדד, בקיץ האחרון:
“אלה אנשים שנלחמים על זכותם להתנדב למדינה ראויה. כאשר המדינה לא ראויה, ממש לא ראויה, אז זכותם להגיד: חברים, עד כאן. אנחנו מתנדבים בשביל מדינה שיש לה ערכים ראויים. לא מתנדבים למדינה שמוכנה בימים אלה להסתכן במלחמת אחים כדי לממש כל מיני אג’נדות אפלות של אנשים, בעיניי, אפלים. קוראים לרצח, כל מיני דברים שאני לא יכול לשמוע. אני מדבר מדם ליבי… אם ביבי נתניהו הצליח להביא אותי למקום הזה, אז באמת האיש הזה חרג מכל גבולות הטעם הסביר”.
5.
הבנתם? אני מאיים בסירוב פקודה בגלל איזו פסקת התגברות שהופכת את המדינה ל”לא ראויה”, וביבי אשם כי הוא גרם לי לעשות את זה. וירעו אותנו הליכודניקים.
אריה אלדד תהה בתגובה: “במד”א יש כ־30 אלף מתנדבים, נניח שמחציתם מתנגדים לרפורמה. תאר לך שמחר מחציתם יודיעו למד”א שהם לא מתנדבים יותר. איך אתה קורא להם? סרבנים? רוצחים?”.
בן ראובן: “אנחנו כרגע נמצאים כמעט עם הכדור האחרון במחסנית. כל המחאות, אנשים יוצאים לרחובות, לא קורה שום דבר. רוטמן ממשיך במזימתו, נתניהו ממשיך במזימתו… קמה עלינו מפלצת להחריב אותנו, ואני חייב להפעיל את כל כוחות העתודה שלי כדי למנוע את זה. אני מגבה את האנשים האלה מתוך תחושה עמוקה של מערכה, כדי לא להגיע לסכנה על קיומה של המדינה. אתה קורא להם פושעים? אתה השתגעת?”.
אריה אלדד: “מי שמודיע שהוא לא יפציץ באיראן כי המדינה הולכת להיות דיקטטורה, אני קורא לו פושע”.
בן ראובן: “זאת חוצפה. אתה חוצפן, כשאתה קורא לאנשים האלה שהגנו עליך ועל הפושעים האלה – בן גביר וסמוטריץ’, על כל הטרוריסטים האלה. אתה קורא להם חוצפנים? אתה לא מתבייש?”.
שימו לב לרטוריקה של בן ראובן, שבועות ספורים לפני האסון האמיתי שמחכה לנו מעבר לפינה: בן גביר וסמוטריץ’ הם אצלו “טרוריסטים”, לכן הוא לא רואה את הטרוריסטים האמיתיים שיקומו עלינו עוד רגע. הוא משתמש במילים “פושעים”, “מפלצת”, “להחריב אותנו”, “סכנה לקיומה של המדינה”, “כדור אחרון במחסנית”, “מזימה”, ואפילו – “קריאה לרצח”. כל אוצר המילים המטורף והמפחיד הזה נאמר על שמחה רוטמן, לא על יחיא סינוואר. ככה מפספסים את האויב האמיתי, פשוט לא רואים מי באמת רוצה לרצוח את כולנו ביחד.
6.
הכיתוב שמלווה את הפרשנות הביטחונית של בן ראובן לאורך כל המשדר הוא “לשעבר מפקד גיס 479 ומפקד המכללות הצבאיות”. למה לא לכתוב פשוט “לשעבר, חבר מרצ” (מפלגה שהיא בעצמה לשעבר)? זה עשוי להקל מאוד על הצופים. כך הם יבינו למה הוא דורש לעצור את המלחמה עכשיו. יש היגיון בשיגעון.
הוא וחבריו רוצים לסגור כמה שיותר מהר את האירוע הזה ולהגיע ל”תוצר מדיני”. קשה להם עם הרוח המשיחית הזאת. קשה להם לראות את החיילים הגיבורים וחדורי האמונה. הם מתגעגעים לימים שלא ישובו עוד, שבהם היו הם הגיבורים, לפני שהגיעו אלה שמצביעים לסמוטריץ’ ולבן גביר, “הטרוריסטים האלה”.
הם רוצים ללכת עכשיו־עכשיו־עכשיו לעסקת “כולם תמורת כולם”. תנו לנו את כל החטופים, וקחו מאיתנו את כל החיילים עם הציציות והמבט המשיחי בעיניים. וקדימה, בואו נתקדם דחוף לכיוון של “תוצר מדיני” לפני שהם יחזירו אותנו להתיישב בגוש קטיף. ומי יודע, אם ננצח במלחמה, בסוף ביבי עלול להישאר ועילת הסבירות תחזור, ואז הלך עלינו לגמרי. כי הרוב הימני ייקח לנו את המעוז האחרון שלנו: מערכת המשפט.
תמיד אחרי שאני שומע את הפרשנים האלה, אני מתחזק באמונה. במשך שנות דור, כאמור, האנשים האלה לא סתם קשקשו באולפנים, אלא פיקדו על הצבא, הזיזו כוחות (וגם: לא הזיזו כוחות), בטחון ישראל הופקד בידיהם – ובכל זאת, מדינת ישראל חיה וקיימת. חסדי השם.
ומה שמדהים זה שאחרי הקריסה המוחלטת של הקונספציה שלהם בשמחת תורה, הם ממשיכים להטיף בדיוק לאותם ערכים מעוותים שהביאונו עד הלום.
אה, וכדי להסיח את הדעת מהכישלון שלהם, הם מטיפים לעוד משהו: חייבים לגייס עכשיו את בחורי הישיבות. אז קודם כול, אתם אלה שהפכתם את צה”ל לכור היתוך של ערכים פרוגרסיביים. תשאלו את ראשי המכינות וישיבות ההסדר, תשאלו את התלמידים שלהם, גם כאלה שגדלו בתנועת נוער מעורבת, על הבעיות החמורות שיש בשנים האחרונות בצבא שהפך את פקודת “השילוב הראוי” ל”שירות המשותף” (והפר את כל הסיכומים וההבנות).
אז עכשיו אתם רוצים להכניס לנמ”ר הצפוף עם הפרמדיקית בג’באליה גם חרדים? וואלה. אולי נתחיל בזה שתחזירו לצה”ל את הקצינים מהציונות הדתית שניסו להביא רוח אחרת, כמו עופר וינטר, מרדכי כהנא, אפרים תהילה, אבינועם אמונה, דביר חבר ונוחי מנדל, שעשיתם הכול כדי להרחיק מהמערכה?
7.
השבוע פורסם תיעוד של מי שהיה רמטכ”ל עד לפני רגע, אביב כוכבי בכנס במרכז הבינתחומי בהרצליה לפני כשנתיים. צפיית חובה. דקה ו־21 שניות שמסבירות כל כך הרבה: “קודם כול, להפעיל כוח צבאי בסביבה מאוכלסת זה מסובך”, הוא קובע בפתיחה לדבריו (ועשו לעצמכם טובה, אל תסתפקו בתמליל שלי. לכו לראות את שפת הגוף, את הנחרצות שבה הוא אומר את הדברים המזעזעים).
“זה מסובך בהנחה שאתה מחזיק ביד אחת ערכים. אם אתה לא מחזיק ביד אחת ערכים, אין שום בעיה. במסגרת הקוריוזים שעלו פה: כשסיימנו את הלחימה בקסבה, ביקשו ממני להיפגש עם גנרל בכיר מאוד בצבא זר. לא נאמר מיהו. ואני מתאר לו את כל הלחימה בקסבה והיא מעבר דרך קירות ולחימה מאוד מאוד כירורגית. והוא מקשיב לי קשב רב ולא כל כך אמפתי. ואני מנסה לשבור את הקרח ואני אומר לו ‘ובכן אדוני?’, הייתי קולונל צעיר, מנומס, ‘איך אתם, אצלכם, ניגשים לעניין?’.
“ואז הוא אומר לי את המשפט המכונן ככה באיזה הפסקה קצרה: ‘ובכן, אנחנו קודם כול משטחים את האזור’. אמיתי”.
למשמע התשובה של אותו גנרל זר, הקהל של הבינתחומי צוחק צחוק גדול. ואני בוכה.
“טוב, כשאתה משטח זה הרבה יותר פשוט”, מסיים הרמטכ”ל, “אבל כשאתה בשום פנים ואופן… ואתה אומר, אני מתכוון לנצח – אבל אני גם מתכוון להחזיק את שרביט הערכים ביד השנייה, לימים נדמה לי שפיקוד המרכז בראשותו של קפלן טבע את המושג ‘לנצח ולהישאר בני אדם’, זה נהיה הרבה יותר מסובך, זה נהיה הרבה יותר מסובך”.
8.
וואו. ללא מילים. מפחיד לחשוב כמה לוחמים, וגם אזרחים, שילמו בחייהם בעבור “שרביט הערכים” הזה. ועוד יותר מפחיד לחשוב כמה לוחמים, וגם אזרחים, עלולים לשלם (חלילה) בחייהם, אם נמשיך באותה הדרך של “לנצח ולהישאר בני אדם”, ולא נשליך את שרביט הערכים, סליחה, את שרביט הדמים הזה.
תגובות
אין תגובות